צוואר הבקבוק של המודיעין ב 1973

לצד הקונספציה שלפיה הערבים לא מתכוונים לפתוח במלחמה, גובשו בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים הערכות שמתריעות על פריצתה * אלא שבהתאם למבנה המודיעין שהיה קיים אז, התנקזו כל ההערכות, בטרם הועברו לקברניטים, בידי ראש מחלקת המחקר באמ"ן וראש אמ"ן - ואלה האמינו שהסבירות למלחמה נמוכה * המסננת שהופעלה הייתה גורם מרכזי בהפתעה
1973
מלחמת יום הכיפורים נחרטה בזיכרון הציבורי הישראלי כשם נרדף ל"מחדל". מחדל זה, לפי דעת הקהל, נגרם בגלל ההפתעה שהשיגו הערבים עם פרוץ המלחמה, הפתעה שעליה "חתום" המודיעין הישראלי, וליתר דיוק אגף המודיעין במטה הכללי ומודיעין פיקוד הדרום. בציבור השתרשה הגישה שלפיה דבקותו של אמ"ן ב"קונספציה" - סט של אמונות שבהן החזיקו בכירי אמ"ן, ולפיהן הערבים לא מוכנים לצאת למלחמה - היא אם כל חטאת. ועדת אגרנט קבעה כי בכירי אמ"ן דבקו בקונספציה גם לאור מידע רב שהצטבר במערכת בסוף ספטמבר ובתחילת אוקטובר 1973 והעיד על פריצת המלחמה המתקרבת. הוועדה הדיחה מתפקידיהם את ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא, את ראש מחלקת המחקר תא"ל אריה שלו, את ראש ענף מצרים במחקר סא"ל יונה בנדמן ואת קמ"ן פיקוד הדרום סא"ל דוד גדליה. כמו כן הודחו בכירים מחוץ לאמ"ן - הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר ואלוף פיקוד הדרום אלוף שמואל גונן. מסקנות הוועדה קיבעו בדעת הציבור הישראלי את התפיסה שלפיה "המודיעין אשם". בתוך מערכת הביטחון הושמעו גם טענות אחרות, ולפיהן הסיבות לכישלון בתחילת המלחמה הן באחריות גורמי ממשל וצבא ולא בידי המודיעין. כך גרסו סגן הרמטכ"ל דאז אלוף ישראל טל וראש אמ"ן דאז אלוף אלי זעירא. טענות אלה הגיעו לציבור שנים רבות אחרי המלחמה ולא גרעו מתחושת "המודיעין אשם" בציבור הישראלי.
 
אם כך, הגישה המקובלת גורסת כי "המודיעין טעה". מבט ברזולוציה גבוהה חושף תמונה מורכבת יותר: לא "המודיעין" כמערכת טעה, אלא טעו העומדים בצוואר הבקבוק של העבודה המודיעינית - אלוף זעירא ותא"ל שלו. בתוך הגוף הגדול המכונה בשם הכולל "מודיעין" היו גם קולות אחרים, אלא שבמודיעין כפי שהיה בנוי בישראל דאז התנקזו קולות אלה למחלקת המחקר באמ"ן ובעיקר לרמ"ח המחקר ולראש אמ"ן. מצוואר בקבוק זה הייתה יוצאת הערכת המודיעין המוגשת לקברניטים - ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל - ומהווה בסיס לתהליכי קבלת ההחלטות הביטחוניות. כל עמלם של אנשי איסוף המידע (בסוכנויות האיסוף של אמ"ן ושל "המוסד"), של קציני המחקר בענפים השונים ואף של קציני המודיעין של חילות האוויר והים היה מתנקז בסופו של דבר להערכת המודיעין שעליה חתום ראש אמ"ן, כשלצדו המעריך מספר אחת באמ"ן - רמ"ח המחקר.
 
 
בראשית אוקטובר 1973 העדיפו השניים את עמדתו של ראש ענף מצרים - הוא הענף המרכזי בשל תפקידה של מצרים בעולם הערבי דאז - סא"ל יונה בנדמן. לפי עמדה זו אין בכוונת המצרים לצאת למלחמה בשל חולשתם באוויר. כל עוד אין למצרים יכולת לתקוף בעומק ישראל במטוסים (על ידי "הפנטום הסובייטי", כלומר מטוס שישתווה לפנטום האמריקאי שבידי ישראל, כפי שגרסו גורמים במודיעין) או בטילי קרקע-קרקע סקאד, גרס בנדמן, הם לא יפתחו במלחמה. זו הערכה המכונה בז´רגון המודיעיני "הערכת כוונות" - מה מתכוון האויב לעשות. לפי בנדמן, הערכה זו חשובה יותר מהערכת היכולות - ההערכה למה מסוגל האויב. על התפיסה הנ"ל ביסס בנדמן את הנחתו המרכזית: אין ממש בתנועות הצבא המצרי, מכיוון שהם אינם מתכוננים למלחמה.
 

דעות לכאן ולכאן

השותפים לעמדתו של בנדמן באמ"ן מחקר היו הרמ"ח תא"ל אריה שלו, עוזרו להערכה אל"ם גדעון גרא, עוזרו למבצעים אל"ם אהרון לברן, ראש ענף בסיסי סא"ל שלמה מרום וראש ענף מעצמות סא"ל חיים יעבץ. מולם ניצבו כמה קצינים באמ"ן מחקר שראו ממש בהכנות האויב והעריכו כי מלחמה בפתח - ראש ענף סוריה סא"ל אביעזר יערי, ראש ענף טכני סא"ל דוד בניה וראש ענף ירדן סא"ל זוסיה קניאז´ר. גם בתוך ענף מצרים היו מתריעים – ראש מדור מדיני אלברט סודאי ולקראת המלחמה גם ראש מדור צבאי רס"ן יעקב רוזנפלד. קולם של שניים אלה לא נשמע, בעיקר בשל הנהגתו של בנדמן את הענף. מחוץ לאמ"ן מחקר היו מתריעים נוספים - אל"ם יואל בן פורת, מפקד יחידת הסיגינט (שהיא סוכנות האיסוף הגדולה במודיעין), קצין האג"ם שלו סא"ל שבתאי בריל וקצינים נוספים במטה היחידה, קמ"ן פיקוד הצפון סא"ל חגי מן וראש מודיעין חיל הים סא"ל רמי לונץ. לעומת זאת היו גורמים בקהילת המודיעין שהחזיקו בגישה "המרגיעה" שלפיה אין מלחמה בפתח - קמ"ן פיקוד הדרום דוד גדליה וראש מודיעין חיל האוויר אל"ם רפי הרלב.
 
היו, אם כך, דעות לכאן ולכאן בתוך קהילת המודיעין ואף בתוך אמ"ן מחקר האחראי להערכת המודיעין. אלא שזרימת המידע וההערכה דאז הייתה כזו שבה המילה האחרונה, זו הנשמעת על ידי הקברניטים הביטחוניים, הייתה של ראש אמ"ן. העובדה כי הוא צידד בגישת "אין מלחמה בפתח" ייתרה את עמדותיהם של המתריעים. קולם לא נשמע. כל זאת עד להתרעה מפורשת שנמסרה לראש "המוסד" (גוף העוסק באיסוף אך לא אחראי להערכת המודיעין דאז) מסוכן בכיר שלו, כמה שעות לפני פרוץ המלחמה.
 
באפריל-מאי 1973 זכתה עמדתם של "המרגיעים" שהעריכו כי אין מלחמה בפתח לתוספת חיזוק. לאמ"ן הגיעו ידיעות שלפיהן המצרים מכינים מהלך מלחמתי בגזרת תעלת סואץ. בנדמן, שלו וזעירא גרסו כי אין כוונה מצרית לצאת למלחמה. לאור הערכתו האישית של הרמטכ"ל, שנתמכה על ידי ראש "המוסד" צבי זמיר, החליט אלעזר על שורה של הכנות לקראת מלחמה. משזו לא פרצה, טענו "המרגיעים" כי הוכחה עמדתם. בדיעבד הושמעה, שנים אחרי המלחמה, גישה שלפיה המצרים נמנעו מלצאת למלחמה באפריל-מאי בשל לחץ סובייטי. הרוסים עמדו לפני סדרת מגעים דיפלומטיים חשובים ביותר עם האמריקאים ולא רצו שמלחמה במזרח התיכון תשבש את המהלכים האלה. בסיכומו של דבר המלחמה לא פרצה, מעמדו של זעירא התחזק, והרמטכ"ל נאלץ להתמודד עם ביקורת על צעדי הכוננות שנקט.
 
במערכת המודיעין התקיימו, כאמור, כמה התרעות על מלחמה. במאמר זה אסקור באופן תמציתי את העיקריות שבהן.
 

התרעת חוסיין

ב-25 בספטמבר 1973 נפגש המלך חוסיין בבית ההארחה של "המוסד" עם ראש הממשלה גולדה מאיר. הייתה זו פגישה אחת מני רבות בין השניים. חוסיין התריע בפני מאיר על מידע שלפיו הסורים נמצאים זה יומיים בעמדות הכנה למתקפה (pre jump positions). מידע זה הגיע ממקור ירדני בצבא הסורי. התרגיל שמבצעים הסורים היה, לפי מידע זה, הונאה המסתירה מהלך התקפי. לשאלת מאיר אמר חוסיין כי המתקפה הסורית מתואמת עם המצרים.
 
בפגישת מאיר-חוסיין צפו כמה אנשי מודיעין ישראלים. אחד מהם - סא"ל זוסיה קניאז´ר, ראש ענף ירדן באמ"ן מחקר - החליט לעשות מעשה והעביר את המידע לראש ענף סוריה סא"ל אביעזר יערי, בלי לציין את מקורו. בכירי אמ"ן מחקר שדגלו בהנחה כי אין מלחמה בפתח גרסו כי אין חדש בהתרעת חוסיין והרגיעו את ראש הממשלה מאיר. זו יצאה לאוסטריה, לכינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי ולפגישה עם הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי. אף על פי שבכירים אלה קבעו כי ההתרעה לא מחדשת, החליט שר הביטחון משה דיין על תגבור חזית הצפון - על ידי העברת כוחות שריון (גדוד 77 של חטיבה 7) לרמת הגולן. אם כך, אף שלא נתקבלה כהתרעה על ידי זעירא ואנשיו, מילאה התרעת חוסיין תפקיד מרכזי בעמידת צה"ל ברמת הגולן – היא הביאה לתגבור השריון בחטיבה 7 כולה בהמשך ולתחושה בקרב ענף סוריה ומודיעין פיקוד הצפון כי הסורים מתכוננים למלחמה. היחס להתרעה זו משקף את הבדלי ההתייחסות בקרב בכירי אמ"ן לסוגיית הסבירות למלחמה.
  

התרעת פיקוד הצפון

ב-22 בספטמבר 1973 בוצעה גיחת צילום מעל עמדות הסורים ברמת הגולן [אומר כאן במאמר מוסגר כי לא התייחסתי אל גיחות הצילום של חיל האוויר כאל "התרעות" בפני עצמן, מכיוון שפענוח תצלומי האוויר בוצע באמ"ן והועבר בצינורות הדיווח המקובלים של אמ"ן מחקר. לי אישית אין נגישות לפרטי התצלומים]. תוצאות הגיחה הנ"ל הצביעו על היערכות למתקפה בצבא הסורי. אמ"ן מחקר גרס כי זו היערכות הגנתית וכי "אין מה להתרגש". קמ"ן הפיקוד, סא"ל חגי מן, ראה את הדברים אחרת – הוא טען כי ישנם כמה "סימנים מעידים" לפרוץ מלחמה (כלומר כאלה שהוערכו ערב האירועים כמעידים על מלחמה) - והעביר את התרעתו לאלוף הפיקוד אלוף יצחק חופי. חופי העלה את הדברים בפני הרמטכ"ל, והוחלט על תגבור הפיקוד בגדוד שריון 77 (עד אז החזיקה חטיבת שריון אחת - 188 - את כל קו רמת הגולן) ועל הכנסת כוחות חי"ר סדירים (גדוד 13 של גולני וגדוד 50 של חטיבת הצנחנים 35) למוצבים. כן חוזקו כוחות הארטילריה בחמש סוללות נוספות.
 
בלילה שבין 30 בספטמבר ל-1 באוקטובר, בעוד חטיבת הגיוס המהיר של הפיקוד מתרגלת גיוס, הניעו הסורים כוחות נוספים לקו ברמת הגולן. קמ"ן הפיקוד ראה בכך תגבור לוגיסטי למערך הקיים או פעילות שנועדה "להרדים" את המודיעין הישראלי (כאילו הזזת הכוחות היא חלק ממהלך שגרתי). לאור הסכנה הגלומה במידע ההתרעתי חיזק סא"ל מן את מערך האיסוף שלו - תצפיות אוויר, תצפיות קרקעיות במוצבי הקו, מש"קי מודיעין בחרמון ומודיעין חטמ"ר 820 (החטיבה המרחבית של רמת הגולן).
 
בבוקר 1 באוקטובר העביר ראש ענף סוריה במחקר, סא"ל אביעזר יערי, התרעה חדשה לקמ"ן
 
הפיקוד. יערי אמר מפורשות "להרים את הפיקוד", כלומר להכניס לכוננות מלאה את כוחות צה"ל בפיקוד ובעיקר ברמת הגולן. כוחות חטיבה 179, חטיבת הגיוס המהיר של הפיקוד, שתרגלו באותן שעות את גיוסם, נשארו מגויסים ככוח כוננות. הקרב לא פרץ באותו בוקר, ורמ"ח המחקר תא"ל שלו נזף בסא"ל מן בשיחה טלפונית על כך שהוא זורע פאניקה. ב-2 באוקטובר זימן אליו תא"ל שלו את סא"ל מן ונזף בו אישית. כמו כן ננזף סא"ל יערי על כך שהעביר למן מידע התרעתי בלי אישור רמ"ח המחקר. למזלו של אלוף חופי, הוא בחר להאזין קודם כול לקמ"ן שלו ורק אחר כך לאמ"ן מחקר "המרגיע".
 
בעקבות מידע שהגיע מ"המוסד" (ראו בהמשך) נכנס הפיקוד לכוננות, וחטיבה 7 הועלתה לרמה מסיני. לקראת פרוץ הקרבות תגברו יחידות נוספות את הקו.
 
תיאור תמציתי זה של תפקוד אמ"ן ומודיעין פיקוד הצפון חושף ומדגים את הטענה העיקרית של מאמר זה - היו באמ"ן ובפיקוד גורמי מודיעין שהתריעו על בוא המלחמה. גם אלוף חופי התייחס להתרעות כאל סיבות מספקות להכנת הפיקוד למלחמה. בניגוד לסא"ל דוד גדליה, קמ"ן פיקוד הדרום, שעיקר מכל תוכן התרעתי את התרעתו של קצין המערך בפיקוד (ראו בהמשך), התייחס סא"ל חגי מן ברצינות הנדרשת להתרעות ולסכנות שבהיערכות הסורית. העובדה כי איש המודיעין של אלוף הפיקוד היה סא"ל מן, שנתן התרעה, ולא קציני אמ"ן מחקר קבעה את התייחסות הפיקוד כולו לנושא סבירות המלחמה. גם תמיכתו של סא"ל יערי בעמדה המחמירה ("מלחמה בפתח") תרמה לכוננות בצפון.
 

התרעת סימן-טוב בנימין

בניגוד לנעשה בפיקוד הצפון, אשר בו התייחסו הקמ"ן ואלוף הפיקוד לקיום סימנים מעידים למלחמה, הרי שבפיקוד הדרום אימץ הקמ"ן, סא"ל דוד גדליה, את עמדת הענף המצרי באמ"ן מחקר, ואלוף הפיקוד קיבל את דעתו. היוצא מן הכלל במודיעין הפיקוד היה קצין המערך (האחראי לסקירת היערכות הצבא המצרי וניתוחה) סגן סימן-טוב בנימין. ב-1 באוקטובר 1973 העביר בנימין דו"ח למפקדו, הקמ"ן סא"ל גדליה, שכותרתו "תכונה בצבא המצרי - אפשרות חידוש לוחמה, 1 באוקטובר 73´". ב-3 באוקטובר העביר דו"ח נוסף שכותרתו "סיכום מצב בצבא המצרי, מסכם 13 בספטמבר - 2 באוקטובר 73´". הדו"חות הצביעו על היערכות חריגה של הצבא המצרי, המעידה על כוננות מצרית למתקפה. גדליה ראה סתירה בין דו"חות בנימין לבין עמדת אמ"ן מחקר, שהייתה למעשה עמדתו של סא"ל בנדמן, ראש ענף מצרים במחקר, והעדיף לקבל את עמדת המחקר. הוא העביר את הדו"חות רק לאחר שמחק מהם את השאלות לגבי הגורמים לכוננות המצרית, וכך הייתה לאלוף הפיקוד שמואל גונן תמונה מעוותת של ההיערכות המצרית.
 
אחרי המלחמה, ובעיקר לאחר פרסום דו"ח ועדת אגרנט, הפך "סגן סימן-טוב" (נקרא בשמו הפרטי, שנחשב בטעות לשם המשפחה) לסמל ל"מתריע בשער" שבאופן טראגי לא התחשבו במידע המתריע שלו. ראש אמ"ן שמונה אחרי זעירא, אלוף שלמה גזית, הכניס לנוהלי העבודה באמ"ן את מה שכונה "נוהל סימן-טוב" - כל קצין שנתקל בחילוקי דעות מהותיים עם מפקדיו לגבי הערכת המודיעין, ובעיקר ההתרעה, יכול לגשת עם המידע שבידו למפקדים בכירים יותר ואפילו לראש אמ"ן במידת הצורך.
 
כך, כפי שקרה באמ"ן מחקר, נוצר דיסוננס בין המידע המתריע שנאסף בפיקוד הדרום לבין עמדתו של הקמ"ן סא"ל גדליה. מכיוון שגדליה היה החותם הסופי על ההערכה הפיקודית-מודיעינית, לא הגיע המידע לידיעת אלוף הפיקוד. יתרה מכך, הייתה למצב זה השפעה עקיפה על הערכת המודיעין בכלל, בגדר "גם בפיקוד הדרום חושבים כך" שנאמר במטכ"ל ובזרוע המודיעין המרכזית שלו - אמ"ן מחקר.
 

התרעות הסיגינט

יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן ושל המודיעין הישראלי בכלל הייתה 848 - יחידת הסיגינט (מודיעין אותות - תעבורת קשר וקורנים אלקטרומגנטיים), שבראשה אל"ם יואל בן פורת. בסוף ספטמבר וביתר שאת בתחילת אוקטובר 1973 קלטה היחידה שורה של סימנים מעידים להכנות הערבים למלחמה: קידום טנקי גישור סוריים לקו החזית, העברת מטוסי תקיפה סוריים מדגם מיג 17 לשדות קדומניים, תנועת חטיבה 47 הסורית מבסיס הקבע שלה בחומס לגזרה הדרומית של רמת הגולן וכן מידע שהפריך את הטענה כי המצרים עורכים תרגיל וזו הסיבה לתנועת כוחותיהם.
 
קצין האג"ם של 848, סא"ל שבתאי בריל, טוען כי זיהה את הסימנים המעידים בזירה הסורית בסוף ספטמבר. לטענתו, מפקד היחידה אל"ם בן פורת לא חרג מההתנהלות היומיומית ביחידה, כולל חילופי מפקדים בבסיסי היחידה ב-1 באוקטובר והורדת כוננות (שהועלתה ב-848 ביוזמת בן פורת, לאחר קבלת התרעה מ"המוסד" ב-30 בספטמבר) ב-3 באוקטובר. בן פורת, בספרו "נעילה" שיצא לאור ב-1991, טען כי העריך על סמך המידע שנאסף על ידי 848 כי מלחמה בפתח כבר ב-30 בספטמבר. הוויכוח ביניהם הגיע עד בית המשפט, וזה פסק לטובת בריל בתביעת דיבה שהגיש נגד בן פורת.
 
בישיבת חירום של מטה 848 ב-1 באוקטובר לפנות בוקר הורה בן פורת על הפעלת נוהל "חורף/קיץ" - שלפיו כל תרגיל אויב עלול להוות בסיס למכת פתע ערבית, ולכן יש להתייחס למידע על תרגיל כאל מידע המתריע מפני מלחמה. כמו כן הוגברה הכוננות ביחידות 848. כך, גם אם נקבל את טענות בריל על התנהלות היחידה באותם ימים גורליים, עשה בן פורת את מה שיכול היה לעשות בתוך האוטונומיה שלו - 848 - בעוד שמחוץ ליחידה ממשיך אמ"ן מחקר לגרוס כי אין ממש בהתרעות המצטברות.
 
ב-2 באוקטובר בבוקר שוחח בן פורת עם ראש אמ"ן אלוף זעירא. הוא ביקש לגייס אנשי מילואים ב-848 לאור המצב המתהווה בגבולות. זעירא השיב כי אין לזעזע את המערכת המדינית-כלכלית הישראלית כולה על סמך המידע החדש המתריע. בן פורת ואנשיו פנו לעסוק בעיצוב תוכנית העבודה השנתית של 848 והזניחו - כך גם לפי ספרו של בן פורת עצמו - את עיבוד המידע המתריע. למעשה, בן פורת מודה בטענותיו של בריל ומכה על חטא על כך שלא "טלטל" את המערכת כולה, למרות עמדתו של זעירא.
 
ב-4 באוקטובר בשעה 16:00, בעוד בן פורת ומטה 848 עסוקים בהכנת תוכנית העבודה השנתית, הגיע לידי 848 מידע שלפיו הרוסים מפנים את משפחות המומחים המייעצים לצבאות מצרים וסוריה. בן פורת ראה בכך התרעה על מלחמה, בעוד שבאמ"ן מחקר התקשו לתרץ את המהלך הזה במסגרת הערכת הכוונות הערביות. ב-848 תפסו את המצב כ"טרום מלחמה" והכינו בסיסים של היחידה ברמת הגולן ובסיני. היערכותם התאימה לתוצאות גיחת צילום של חיל האוויר, שלפיהן המצרים ערוכים לפעולה בגזרת תעלת סואץ.

נדבך נוסף בגיבוש התרעת 848 היה מידע קומינטי (של מודיעין קשר) שנקלט ופוענח ביחידה ב-5 באוקטובר אחר הצהריים. בן פורת העביר את המידע לאמ"ן מחקר, ולפי דעתו היה בכך מספיק כדי להניע תהליך גיוס של אמ"ן ושל צה"ל בכלל. הוא לא ידע אז כי המידע לא מועבר בהתאם לנהלים אל ראש אמ"ן והרמטכ"ל, ולמעשה נגנז למשך שעות ארוכות על ידי קצין תורן באמ"ן (בעוד ששאר הקצינים בבתיהם). לאחר המלחמה הכה בן פורת על חטא על כך שלא רץ עם המידע לרמטכ"ל (תוך עקיפתם של זעירא ושלו), אלא סמך על מערכת המודיעין כי תתפקד כמצופה ממנה. אנשי 848 קיבלו את ההתרעה האחרונה לפני המלחמה מסוכן "המוסד" שהעביר מידע חד-משמעי על המלחמה שבפתח בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר.
 
נושא נוסף שהיה בתחום פעילות 848 היה הפעלת "האמצעים המיוחדים" - שורה של פעולות איסוף סיגינטיות שהיו אמורות להתבצע ערב מלחמה, וכונו "תעודת הביטוח של מדינת ישראל". ערב המלחמה הרגיע אלוף זעירא את שר הביטחון והרמטכ"ל, באומרו כי האמצעים הופעלו. האמת היא כי האמצעים לא הופעלו, ולכן נשלל מאמ"ן מידע רגיש וחיוני. יתרה מכך, הקברניטים הישראלים היו משוכנעים כי האמצעים הופעלו ואינם מעלים דבר, ובכך התחזקה הגישה כי אין מלחמה בפתח (שהרי אילו הייתה - היינו יודעים זאת ממקורות האמצעים המיוחדים).
 

התרעת חיל הים

ב-1973 היווה חיל הים מעין "בן חורג" בצה"ל. לחריגה זו היה משקל רב בהכנות האג"מיות והמודיעיניות של החיל למלחמה. בניגוד לחיל האוויר לא נשזרה לחימת חיל הים בזו של כוחות היבשה. מודיעין חיל הים (מחמ"ן), ובראשו סא"ל רמי לונץ, לא היה שותף ל"קונספציה" האמ"נית, בין השאר משום שלקונספציה לא היה פן ימי. חיל הים שמר על אוטונומיה בגיבוש הערכת מודיעין, שנשענה על איסוף מידע בידי יחידות האיסוף של אמ"ן ונבחנה על ידי מחמ"ן "בעיניים ימאיות". הרחקת המשחתות המצריות (שעבר זמנן ככוח לוחם) מערבה בים התיכון, ומידע שנאסף בתצפיות חוף ובגזרת התעלה, נתפסו על ידי מחמ"ן כסימנים מעידים למלחמה. ב-30 בספטמבר העריך מחמ"ן חד-משמעית כי מלחמה בפתח. התרעה זו נפסלה על ידי אמ"ן מחקר כ"לא רלוונטית". בדומה לקמ"ני הפיקודים, גם למחמ"ן הייתה כפיפות למצביא הפיקודי, וכך נוצרה גישה ישירה למצביאים ולמטכ"ל בלי לעבור את "מסננת" אמ"ן מחקר. בדומה לקמ"ן פיקוד הצפון, ובניגוד לקמ"ן פיקוד הדרום, גיבש סא"ל לונץ התרעה ברורה על מצב מלחמה והציג אותה למפקד חיל הים. כך היה חיל הים מוכן למלחמה והפליג למשימותיו מיד עם פרוץ האש בסיני וברמת הגולן. ההתרעה השתלבה עם גישה טקטית חדשנית וציוד אלקטרוני שאפשרו לחימה מוצלחת מאוד נגד הסטי"לים הערביים.
 
האוטונומיה של מחמ"ן בקשר להערכת הסבירות למלחמה מילאה תפקיד מרכזי בהצלחת חיל הים במלחמת יום הכיפורים. עם זאת, אותה אוטונומיה יצרה מצב שבו התרעת חיל הים לא זעזעה את הערכת אמ"ן מחקר. ההתרעה נותרה בתוך גדרות חיל הים, ושם התייחס אליה מפקד החיל, אלוף בנימין תלם, במלוא הרצינות.
 

התרעות "המוסד"

"המוסד" (בשמו המלא "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים") היה ב-1973 גוף איסופי בלבד. הערכת המודיעין הייתה בידי אמ"ן מחקר. בניגוד לסיגינט שהופעל על ידי אמ"ן ביחידה 848, היה היומינט (איסוף מידע מסוכנים וממקורות אנושיים אחרים) נחלתם של יחידת "הצומת" של "המוסד" ושל יחידת היומינט של אמ"ן. היחידות חילקו ביניהן את תחומי האחריות – "הצומת" באירופה ובמדינות ערב, ואמ"ן באזור קווי הגבול בין ישראל למדינות ערב. המידע שהגיע לידי "המוסד" הועבר לאמ"ן מחקר לשם גיבוש ההערכה המודיעינית, ובחלקו אף ישירות לקברניטים הביטחוניים. ל"מוסד" היה תפקיד מרכזי גם בארגון פגישות גולדה-חוסיין שנערכו באותן שנים. המפגשים עצמם נערכו בבית ההארחה של "המוסד".
 
מכיוון שלא מילא פונקציה מחקרית, אלא העביר מידע למערכת ולקברניטים, משמשות התרעות "המוסד" במידה רבה כ"טריגרים" להתרעה ישירה. כשהגיע מידע ל"מוסד", למשל ממקור טוב במצרים ב-30 בספטמבר 1973, הוא הועבר מ"המוסד" לאמ"ן והיווה עילה להגברת הכוננות ב-848, ביוזמתו של מפקד 848 שקיבל את המידע מראש מחלקת האיסוף באמ"ן. התרעה זו לא גרמה לסטייה מההערכה של אמ"ן מחקר לגבי הסבירות למלחמה, אך המידע גרם לאלה שהעריכו כי מלחמה בפתח להתחזק בעמדתם. לרוע המזל, בגלל מבנה ההערכה וזרימת המידע באמ"ן, קולותיהם של אלה, כמו גם זה של ראש "המוסד" צבי זמיר, לא נשמעו באוזני הקברניטים.
 
צבי זמיר, ראש "המוסד", נטה להעריך כי יש ממש בהתרעת חוסיין מ-25 בספטמבר. נוספו להערכתו גם פריטי מידע שהגיעו ממקורות במצרים, ובעיקר מידע שהגיע ב-30 בספטמבר וגרס: "מלחמה". ב-5 באוקטובר קיבל זמיר הודעה מפי הסוכן הבכיר של "המוסד" במצרים. משמעות ההודעה היא כי מלחמה בפתח, וכי על המקור להיפגש עם זמיר בדחיפות. זמיר קבע להיפגש עם המקור בלונדון בהקדם האפשרי. המקור חזר בפגישתם על התרעה מפורשת על מלחמה. המידע הועבר לקברניטים לפנות בוקר ב-6 באוקטובר (יום פריצת המלחמה). בעיני הרמטכ"ל היה במידע זה משום התרעה מספקת, והוא הכין את צה"ל לתפקוד מלא ולכוננות גבוהה, בלי להתייחס לדעת אמ"ן שלדעתו "הסבירות נמוכה".
 
"המוסד" העביר, אם כן, מידע חד וברור לגבי פרוץ המלחמה. חלק ממידע זה עבר, כמו כל המידע הנאסף בסוכנויות המודיעין הישראליות, דרך "מסננת" ההערכה באמ"ן וצורף למידע "המרגיע" ולהערכה האמ"נית כי אין מלחמה בפתח. המידע שהועבר ישירות לקברניטים (ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל) גרם ל"הזנקת" המערכת הצבאית לפעולה בבוקר 6 באוקטובר. היחס כלפי מידע זה היה אמביוולנטי, וראש אמ"ן דחה גם אותו, אלא שהדעה הקובעת הייתה זו של הרמטכ"ל שראה בהתרעה "סוף פסוק" לדיוני המודיעין ועדות טובה ביותר לכך שאכן עומדת לפרוץ מלחמה. החל מבוקר 6 באוקטובר פעל הרמטכ"ל על בסיס ההנחה כי המלחמה תפרוץ באותו ערב (המידע דיבר על 18:00 כשעת השי"ן, ואילו המלחמה פרצה ב-14:00).
 

נתקעים במסננת

לסיכום, ניתן לומר כי מבנה אמ"ן וזרימת המידע בתוכו היו גורמים מרכזיים בהיווצרות "הפתעת מלחמת יום הכיפורים". מידע איכותי היה בידי המערכת, וטובי המעריכים בחנו מידע זה. חלקם החזיקו ב"קונספציה" שלפיה הסבירות למלחמה נמוכה כל זמן שלאויב אין יכולת לתקוף בעומק ישראל. אחרים, לא רק באמ"ן אלא גם בפיקודי צה"ל, בחיל הים וב"מוסד", גרסו כי המלחמה בפתח, בהתבססם על אותו מידע שנדחה על ידי עמיתיהם חסידי "הסבירות הנמוכה". הבעיה הנעוצה במבנה אמ"ן, שבו מתקיימת "מסננת" של מחלקת המחקר ובראשה רמ"ח המחקר וראש אמ"ן, היא שמנעה ממידע ומהערכות הסותרים את הקונספציה להגיע לקברניטים הצבאיים בפרט והביטחוניים בכלל. דוגמה טובה לכך הייתה דבריו של הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר, שלפיהם אילו ידע בתחילת אוקטובר על המידע הנאסף ב-848, היה מזעיק את המערכת הצבאית הרבה לפני ההזעקה שאכן ניתנה, ב-6 באוקטובר לפנות בוקר.

זו תמצית הטרגדיה של מערכת המודיעין הישראלית - היה מידע, היו הערכות לכאן ולכאן, ובכל זאת ההערכות הגורסות "מלחמה" לא עברו את המסננת של זעירא ושל שלו. במקומות שבהם כן נתקבלה ההתרעה - חיל הים ופיקוד הצפון - נערכו הכוחות למלחמה. בפיקוד הצפון אומנם חיכו ל"יום קרב", אך ננקטו צעדים של כוננות, כגון העברת חטיבה 7 לרמת הגולן ערב המלחמה. הגברת הכוננות הצטרפה לשורת צעדים שנקט אלוף הפיקוד, כמו קידום הימ"חים לקרבת הקו ברמת הגולן והקמת אוגדה 210. מכלול הצעדים האלה, כמו גם היחס של אלוף חופי להתרעת הקמ"ן שלו, הקלו על בלימת הסורים ב-6 באוקטובר ובימים שאחריו.
 
 
את חשיבותה של "המסננת" האמ"נית ניתן לראות דווקא לאור ההתרעות שכן זכו להתייחסות - פיקוד הצפון, חיל הים, "המוסד" (ידיעות שהעביר ישירות לקברניטים). המאפיין הארגוני של מתריעים אלה היה כפיפות המודיעין למפקד זירה/זרוע - חופי בפיקוד הצפון, תלם בחיל הים, ראש הממשלה ב"מוסד". כך, המודיעין המתריע היה כזה שלא עבר דרך המסננת האמ"נית.
 
אסיים בשאלה שאין לי הכלים לדעת את תשובתה: האם גם כיום מתקיימת המסננת שתוארה כאן? הצעדים הארגוניים שעליהם הצביעה ועדת אגרנט - חיזוק מערך המחקר המודיעיני במשרד החוץ והקמת מערך כזה ב"מוסד" - אמורים לחסן בפני מצבים כאלה בעתיד. האם כך הדבר? ואולי השאלה הגדולה יותר היא האם הופקו לקחי המודיעין ב-1973, היום - 38 שנים אחרי המלחמה ההיא.



** הכותב הוא אחיקם אורי, בעל תואר שני בלימודי ביטחון מאוניברסיטת תל אביב **