על סוס עץ ענק, תכסיסים ומשחקי ריגול
ביוון העתיקה הכירו היטב בערך הריגול ועשו בו שימוש רב * המידע שהושג ממרגלים, מעריקים ומשבויי מלחמה הועבר בטכניקות מתוחכמות שפיתחו * בארסנל: מתחפושות וכתב סתרים ועד עגילי בדיל מיוחדים ואפילו שלפוחית שתן מיובשת.
התרבות היוונית העתיקה התפתחה ביוון היבשתית בסביבות המאה
ה-15 לפני הספירה בעיר מיקנה. לתרבות זו מיוחסת מלחמת עמי יוון, שאת
צבאותיהם הוביל אגממנון מלך מיקנה, נגד העיר טרויה אשר באסיה הקטנה (תורכיה
של היום), כמסופר באיליאדה ובאודיסיאה של הומרוס. רוב החוקרים מתארכים את
המלחמה, אם אומנם הייתה, ל-1250 בקירוב לפנה"ס ואת חיבור שתי היצירות לסוף
המאה התשיעית או המאה השמינית לפני הספירה.
בסביבות סוף המאה ה-12 לפנה"ס החלה דעיכתה של התרבות המיקנית בעקבות פלישה מצפון של השבטים הדורים דוברי היוונית. לאחר תקופת מעבר התפתחו ביוון ערי המדינה (פוליס) שלעתים נלחמו זו בזו על ההגמוניה בתוך יוון ובמושבות שהוקמו סביב אגן הים התיכון ולפעמים - בעיקר בין 500 ל-449 לפנה"ס - נלחמו אחדות מהן יחדיו מול האימפריה הפרסית. המאות החמישית והרביעית לפנה"ס מכונות "התקופה הקלאסית", ובהן הגיעה התרבות היוונית לשיאה, בעיקר בעיר אתונה.
איחוד יוון תחת מקדוניה ומסעות הכיבוש של אלכסנדר הגדול מלך מוקדון סימנו את סוף התקופה הקלאסית. מסעות הכיבוש והפצת התרבות היוונית פתחו את התקופה ההלניסטית שתחילתה נחשבת על פי רוב לשנת 323 לפנה"ס, שנת מותו של אלכסנדר. תקופה זו הסתיימה באמצע המאה השנייה לפנה"ס עם כיבוש יוון בידי הרפובליקה הרומית.
גם האפוסים הקשורים למלחמת טרויה, ובעיקר האיליאדה והאודיסיאה המוזכרים לעיל והאיניאס של וירגיליוס, שנכתב בשנים 19-29 לפנה"ס, מספקים סיפורי עלילה שפעילויות מודיעיניות שזורות בהם.
כזה הוא הסיפור הידוע כ"דולוניאה" או "סיפורו של דולון". אותו דולון יצא בפקודת המצביא הטרויאני הקטור לרגל במחנה היוונים. איתרע מזלו ובאותו לילה יצאו גם אודיסאוס ודיומדס, שניים מגיבורי הצבא היווני, לרגל במחנה הטרויאנים, לאחר שנענו לקריאתו של נסטור שמשולב בה גם צי"ח של ממש: "רעיי, האומנם אין גבר שלבו לב אמיץ מלאו רדת אל מחנה הטרויים אמיצי הלב - אולי ישבה את אחד הנחשלים ממחנה האויב או ישמע שיחת הטרויים בדברם ביניהם" (איליאדה, שיר עשירי). אודיסאוס ודיומדס תפסו את דולון ותחת איום בהריגתו הוציאו ממנו מידע חיוני על פריסת הכוחות במחנה הטרויאנים, על התכנון שלהם להמשך המלחמה ועל מצב הרוח במחנה. לאחר שמסר את כל המידע התחנן דולן על חייו, אך דיומדס הניף את חרבו ו"עוד על לשונו מילתו, וראשו התפלש בעפר". לאחר מכן המשיכו השניים בדרכם והרגו 13 חיילים טרויאנים בשנתם.
באיניאס מיוחסת לאודיסאוס הסתננות נוספת אל תוך טרויה לאחר שעינה את גופו, חבל בו בהצלפות שוט והתחפש לקבצן. בפעם אחרת חדרו הוא ודיומדס למצודת העיר וגנבו את פסלה של אתנה שבני טרויה האמינו כי הוא שמגן על העיר.
הסיפור המפורסם על אודות החדרת סוס עץ ענק ובו חיילים יוונים אל תוך טרויה וכיבוש העיר לאחר שלא יכלו לחומותיה במשך עשר שנים מופיע הן באודיסיאה והן באיניאס. על פי וירגיליוס, תכסיס ההחדרה לווה במעשה הונאה שהוא שאפשר את הוצאתו אל הפועל: לאחר הצבת הסוס לפני חומות העיר שרפו היוונים את אוהליהם והפליגו ללב ים אך התחבאו מאחורי אי סמוך. למחרת מצאו הטרויאנים את מחנה היוונים נטוש ובו סוס העץ. עוד הם דנים ומתווכחים ו"נער כפות סוחבים הרועים, בצעקה יובילוהו אל הארמון לשימו לרגלי השרים והמלך. זר ונוכרי הוא להם ונפל מרצונו אל השבי יען חפץ להוליך לקריה את צבאות האחיוים [יוונים]" (איניאס, ספר שני). היה זה היווני סינון שסיפר לשוביו כי ערק. עוד למדו מפיו כי היוונים התייאשו מלכבוש את טרויה וכי הסוס הענק שהשאירו מאחוריהם נועד כמתנה לאלים להבטיח את הפלגתם הבטוחה. לטרויאנים לא נותר אלא להכניס את הסוס לעירם, וברדת הלילה פתח סינון את הפתח הנסתר בבטן הסוס, והלוחמים הגיחו ממנו והרגו בטרויאנים הלומי היין. אותו סינון סימן ליוונים באבוקה כי ישובו לעיר שזקיפיה חוסלו ושעריה נפתחו בפניהם לטבח נוראי.
המשוטים תפש יחושו ויפנו איש לעברו במנוסת סתר להציל נפשותיהם´" (איסכילוס, הפרסים, 350). כסרכסס התפתה להאמין לדברים, מה עוד שתנועה של כמה ספינות יווניות אל צפון המצר חיזקה את הגרסה, והוא שלח אפוא חלק מהצי שלו לחסום את פתחו השני של המעבר. בבוקר המחרת נכנסו האוניות הפרסיות בטור לתוך המצר. עם כניסת האוניות הכבדות תקפו את אגפן הדרומי ספינות יווניות קלות, ובה בעת הותקף האגף הפרסי הצפוני על ידי הספינות היווניות שהתקדמו במצר והתחבאו בין פיתוליו. 200 ספינות פרסיות הוטבעו, והתבוסה הייתה ניצחת. שנה לאחר מכן הוכה גם הצבא הפרסי בקרב פלטאיה, ולאחריו לא שבו הפרסים לתקוף את יוון. אותו קרב פלטאיה הוא גם שמקשר אותנו לסיפור הבא.
"כשבא פאוסאניאס אצלו ושאלו ´מה טעם בא לכאן לבקש חסות´ שמעו הכול בפירוש כיצד אותו איש מוכיח את פאוסאניאס על הדברים שנכתבו עליו במכתב וכיצד [...] נגזר עליו להיהרג [כקודמיו] אף על פי שלא הביאו מעולם לידי סכנה בשליחויותיו [למלך]. והם שמעו את פאוסאניאס מודה בדברים הללו ומפציר בו שלא יזעף עליו בפעם זו, שערב הוא לשלומו [...] ומבקשו לצאת לדרכו בכל המהירות ולא להשהות את המשא ומתן". לאחר ששמעו את הדברים במו אוזניהם התכוונו הספרטנים לעצור את הבוגד בעיר עצמה, אך בבואם לעוצרו מצא מקלט במקדש אתנה שם מת לבסוף ברעב.
מעשה הבגידה של פאוסאניאס לא היה כה חריג ביוון כפי שעלול להשתמע, והיו מנהיגים נוספים שהיו למשתפי פעולה עם הפרסים. בספרטה עצמה קדם לו דמאראטוס שמלך על העיר בין השנים 515 ל-491 לפנה"ס. בעקבות סכסוכים פנימיים עם שותפו לכס הודח דמאראטוס ונמלט אל דריווש הראשון, מלך פרס. הוא אף נלווה לכסרכסס בפלישתו ליוון (480 לפנה"ס) ועל פי המסופר הזהיר את המלך הפרסי לקראת קרב תרמופילאי לבל יזלזל בספרטנים. סיפור דרמטי אף יותר הוא סיפורו של תמיסטוקלס (459-525 לפנה"ס), ממנהיגיה הבולטים של אתונה במהלך המלחמות בפרס (וראו לעיל בהקשר לקרב סאלאמיס) ואחד המדינאים החשובים ביותר בכל תולדותיה. לאחר הניצחון על הפרסים איבד בהדרגה את מעמדו ואף הואשם באישומים שונים עד שלבסוף הוגלה מן העיר ולאחר כמה תחנות הגיע לאסיה הקטנה והתקבל בשמחה רבה ובכבוד על ידי הפרסים.
בהיבט המודיעיני אין ספק כי מקרים אלה ודומים להם של עריקים מהווים דוגמאות לאחד ממקורות המידע החשובים מאז ימי קדם ועד היום. ברור עם זאת כי ערך המידע המופק משכמותם הולך ופוחת ככל שגדל פער הזמן מאז שכיהנו בתפקידיהם, ובכל מקרה מדובר בדרך כלל במידע פוליטי.
מקור חשוב אחר המוכר משחר ההיסטוריה המודיעינית הוא שבויי המלחמה. אחד המקרים המפורסמים בהיסטוריוגרפיה היוונית הוא מסע הרבבה, המסופר על ידי אחד ממנהיגי המסע, כסינופון, בספרו אנאבאסיס. היה זה מסעם של עשרת אלפים חיילים יוונים שהצטרפו בשנת 401 לפנה"ס לצבאו של הנסיך הפרסי כורש (אין מדובר בכורש הגדול), שעלה על בבל בכוונה להדיח את אחיו, מלך פרס. לאחר שכורש נהרג בקרב עשו היוונים את דרכם חזרה לחופי אירופה במסע גבורה מופלא ותוך התמודדות בלתי פוסקת עם אויבים משתנים ועם תלאות הדרך ופגעי מזג האוויר. מסע כזה לא היה מגיע לסיומו המוצלח אלמלא לקחו היוונים שוב ושוב שבויים לאורך דרכם, קיבלו מהם מידע על היריבים העומדים בפניהם ואילצו אותם לשמש מורי דרך.
כזה הוא למשל חיבורו של אייניאס טקטיקוס מ-357 לפנה"ס. אותו אייניאס, מצביא חכם ורב ניסיון, הכיר באיסוף מודיעיני ובריגול נגדי כמרכיבים אינטגרליים בהגנת המדינה. בין שאר הנושאים מכיל ספרו הסברים בדבר ביטחון קשר והוא מתאר 18 דרכים שונות לשיגור מסרים, חלקם בצופן. אחת השיטות עשתה שימוש בלוחות עץ שהיה מקובל לכסותם בשעווה. אייניאס הציע לכתוב מסרים סודיים על לוח העץ ולצפותו בשעווה שעליה ייכתב מסר תמים. אמצעי זה שימש להעברת אחד המסרים החשובים בהיסטוריה היוונית: אותו דמאראטוס שעליו סופר לעיל למד כי המלך הפרסי כסרכסס מתכנן לפלוש ליוון ולמרות גירושו מספרטה החליט להזהיר את בני עירו לשעבר. הוא רשם את אזהרתו על גבי לוח, כיסה אותו בשעווה ושיגרו לספרטה. הספרטנים הובכו למראה לוח ריק שנשלח מפרס על ידי אדם שהגלו. הלוח הועבר אפוא לידי המלכה גורגו שנודעה כאדם החכם ביותר בספרטה, והיא הבינה כי מתחת לשעווה מסתתר מסר, ובכך הפכה כנראה למפענחת הראשונה בתולדות המקצוע. דבר ההיערכות הפרסית הועבר לידיעת אתונה, וכך יכול היה מנהיגה תמיסטוקלס להיערך לפלישה. למרבה הצער, במלחמה שפרצה היה זה בעלה, ליאונידס, שנהרג בעומדו בראש 300 הלוחמים הספרטנים שהגנו בחירוף נפש על מעבר התרמופילאי (בשנת 480 לפנה"ס) מול מיטב הצבא הפרסי עד שנפלו כולם חלל (כזכור הפך פאוסאניאס לעוצר בעקבות נפילת ליאונידס, אחיו).
שיטה נוספת להעברת מסרים חשאיים הייתה שימוש בשלפוחית שתן. את השלפוחית היו מנפחים ומשאירים לייבוש, ואז ניתן היה לכתוב עליה באמצעות תערובת של דיו ודבק. משיבש הדיו היו מוציאים את האוויר ודוחפים את השלפוחית המצומקת לבקבוק שמולא בשמן. מקבל הבקבוק היה מוציא את "המכתב" ויכול היה למחוק את הכתוב ולעשות בשלפוחית שימוש חוזר.
שיטות אחרות כללו סימון אותיות או סימנים בטקסט ושלל אמצעי הצפנה אחרים שלא נס לחם עד היום.
במקרים מיוחדים, כאשר היה חשש הירטבות ממים או מבוץ, נעשה שימוש בלוחיות בדיל שאותן היו תופרים למשל לתוך הסנדלים וכך היו חוצים גם מחסומי דרכים. כן היו מגוללים פיסות בדיל ויוצרים מהן עגילים שאותם ענדה מעבירת האיגרת.
השימוש בכלבים כנשאי אשגרים לבעליהם היה מקובל מאוד. אין כמעט ספק שנעשה גם שימוש ביונים - כפי שהיה מקובל אצל הרומאים - אף כי אייניאס אינו מזכיר זאת.
אמצעי מיוחד לתקשורת חשאית היה ה"סקיטאלי" שהוזכר בין היתר כמשמש את האיפורים בספרטה, בעיקר בעת מלחמה. לדעת מרבית החוקרים הייתה זאת איגרת כתובה בכתב סתרים שנכתבה מלמעלה למטה על רצועת עור כרוכה מסביב למקל עגול. רק מי שהיה בידו מקל באותו עובי עצמו (והיו רק שניים כאלה) היה יכול לגלול את הרצועה על המקל ולקרוא את הכתוב בה. אמצעי זה מוזכר בכמה מקורות ובמחקרים העוסקים בקריפטוגרפיה אף כי יש החולקים על כל הפרשנות דלעיל.
אייניאס הבין היטב כי הצלחת המודיעין תלויה בכך שהידיעות יגיע לאדם הנכון וכי אותו אדם ינהג על פיהן. אסטיאנכס, שליט למפסקוס, קיבל איגרת שבה הוזהר מפני התנקשות בחייו, אך הוא הניח את האיגרת בלי לקרוא אותה ונהרג כשהמכתב בידיו. כזה אגב היה גם מקרהו של יוליוס קיסר, שנים רבות מאוחר יותר, אשר נרצח כשבידיו מלוא הפרטים על אודות הקשר שנקשר נגדו.
ההיסטוריון היווני הרודוטוס (485 לערך עד 420 לפנה"ס) תרם גם הוא סיפור מעשה על אודות העברה מקורית של מסר סודי: היה זה בשנת 500 לפנה"ס כאשר היסטיאיוס, שליט מילטוס הכבושה בידי המלך הפרסי דרייוש, החליט למרוד במלך אשר בחצרו ישב. לשם כך היה עליו להעביר מסר לחותנו אריסטאגורס, אשר כיהן כעוצר. הוא גילח את ראשו של הנאמן בעבדיו וקעקע את המסר על קודקודו. משצימח שוב שערו של העבד שלח אותו למילטוס והנחה אותו שבהגיעו יבקש מאריסטאגורס לגלח את ראשו ולקרוא את האיגרת.
לסיכום, היוונים הכירו היטב בערך הריגול על כל הכרוך במושג זה ועשו בו שימוש רב הגם שלא היו להם מנגנונים מרכזיים לצורך זה. כיוון שכה העריכו את הריגול השקיעו באיסופו אותן חוכמה ויצירתיות שמצאו אצלם ביטוי בתחומים כה רבים אחרים, ולא מעט מהאמצעים ומהשיטות שפיתחו ויישמו משמשים עד היום.
** הכותב הוא רפי קיטרון, ד"ר בלימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן **
בסביבות סוף המאה ה-12 לפנה"ס החלה דעיכתה של התרבות המיקנית בעקבות פלישה מצפון של השבטים הדורים דוברי היוונית. לאחר תקופת מעבר התפתחו ביוון ערי המדינה (פוליס) שלעתים נלחמו זו בזו על ההגמוניה בתוך יוון ובמושבות שהוקמו סביב אגן הים התיכון ולפעמים - בעיקר בין 500 ל-449 לפנה"ס - נלחמו אחדות מהן יחדיו מול האימפריה הפרסית. המאות החמישית והרביעית לפנה"ס מכונות "התקופה הקלאסית", ובהן הגיעה התרבות היוונית לשיאה, בעיקר בעיר אתונה.
איחוד יוון תחת מקדוניה ומסעות הכיבוש של אלכסנדר הגדול מלך מוקדון סימנו את סוף התקופה הקלאסית. מסעות הכיבוש והפצת התרבות היוונית פתחו את התקופה ההלניסטית שתחילתה נחשבת על פי רוב לשנת 323 לפנה"ס, שנת מותו של אלכסנדר. תקופה זו הסתיימה באמצע המאה השנייה לפנה"ס עם כיבוש יוון בידי הרפובליקה הרומית.
הסוס הטרויאני והאלה הקנאית
רבים מסיפורי המיתולוגיה היוונית מתארים את ניאופיו של זאוס, ראש אלי האולימפוס, עם בנות תמותה נאוות שבפניהן הופיע במסווים שונים ומשונים. הרה, מלכת האולימפוס, שהקדישה את מרבית עתותיה למעקב אחר מעללי בעלה, תפסה אותו פעם אחר פעם בקלקלתו, אך התנכלה דווקא לקורבנותיו החפות מפשע. אין ספק שכיום היו חוקרים פרטיים רבים מוציאים פרנסתם מידי הרעיה האלוהית הנבגדת.גם האפוסים הקשורים למלחמת טרויה, ובעיקר האיליאדה והאודיסיאה המוזכרים לעיל והאיניאס של וירגיליוס, שנכתב בשנים 19-29 לפנה"ס, מספקים סיפורי עלילה שפעילויות מודיעיניות שזורות בהם.
כזה הוא הסיפור הידוע כ"דולוניאה" או "סיפורו של דולון". אותו דולון יצא בפקודת המצביא הטרויאני הקטור לרגל במחנה היוונים. איתרע מזלו ובאותו לילה יצאו גם אודיסאוס ודיומדס, שניים מגיבורי הצבא היווני, לרגל במחנה הטרויאנים, לאחר שנענו לקריאתו של נסטור שמשולב בה גם צי"ח של ממש: "רעיי, האומנם אין גבר שלבו לב אמיץ מלאו רדת אל מחנה הטרויים אמיצי הלב - אולי ישבה את אחד הנחשלים ממחנה האויב או ישמע שיחת הטרויים בדברם ביניהם" (איליאדה, שיר עשירי). אודיסאוס ודיומדס תפסו את דולון ותחת איום בהריגתו הוציאו ממנו מידע חיוני על פריסת הכוחות במחנה הטרויאנים, על התכנון שלהם להמשך המלחמה ועל מצב הרוח במחנה. לאחר שמסר את כל המידע התחנן דולן על חייו, אך דיומדס הניף את חרבו ו"עוד על לשונו מילתו, וראשו התפלש בעפר". לאחר מכן המשיכו השניים בדרכם והרגו 13 חיילים טרויאנים בשנתם.
באיניאס מיוחסת לאודיסאוס הסתננות נוספת אל תוך טרויה לאחר שעינה את גופו, חבל בו בהצלפות שוט והתחפש לקבצן. בפעם אחרת חדרו הוא ודיומדס למצודת העיר וגנבו את פסלה של אתנה שבני טרויה האמינו כי הוא שמגן על העיר.
הסיפור המפורסם על אודות החדרת סוס עץ ענק ובו חיילים יוונים אל תוך טרויה וכיבוש העיר לאחר שלא יכלו לחומותיה במשך עשר שנים מופיע הן באודיסיאה והן באיניאס. על פי וירגיליוס, תכסיס ההחדרה לווה במעשה הונאה שהוא שאפשר את הוצאתו אל הפועל: לאחר הצבת הסוס לפני חומות העיר שרפו היוונים את אוהליהם והפליגו ללב ים אך התחבאו מאחורי אי סמוך. למחרת מצאו הטרויאנים את מחנה היוונים נטוש ובו סוס העץ. עוד הם דנים ומתווכחים ו"נער כפות סוחבים הרועים, בצעקה יובילוהו אל הארמון לשימו לרגלי השרים והמלך. זר ונוכרי הוא להם ונפל מרצונו אל השבי יען חפץ להוליך לקריה את צבאות האחיוים [יוונים]" (איניאס, ספר שני). היה זה היווני סינון שסיפר לשוביו כי ערק. עוד למדו מפיו כי היוונים התייאשו מלכבוש את טרויה וכי הסוס הענק שהשאירו מאחוריהם נועד כמתנה לאלים להבטיח את הפלגתם הבטוחה. לטרויאנים לא נותר אלא להכניס את הסוס לעירם, וברדת הלילה פתח סינון את הפתח הנסתר בבטן הסוס, והלוחמים הגיחו ממנו והרגו בטרויאנים הלומי היין. אותו סינון סימן ליוונים באבוקה כי ישובו לעיר שזקיפיה חוסלו ושעריה נפתחו בפניהם לטבח נוראי.
קרב סאלאמיס
ככל הנראה לא למדו הפרסים את לקח סיפורו של סינון וכך נפלו גם הם בפח שטמנו להם היוונים. היה זה ערב קרב סאלאמיס שניטש בשנת 480 לפנה"ס במהלך פלישתו ליוון של כסרכסס מלך פרס, שיש המזהים אותו עם אחשוורוש ממגילת אסתר. הקרב, שהתחולל בין הצי הפרסי לצי הברית ההלנית, סימן את נקודת השיא במערכה ארוכת השנים בין ממלכת פרס ליוונים. בשלב המדובר, לאחר קרבות קודמים, נסוג הצי היווני אל מצר סאלאמיס הסמוך לאתונה, ואילו הצי הפרסי עגן במפרץ מחוץ למצר. מנהיג אתונה, תמיסטוקלס, שלח אל כסרכסס שליח, וזה סיפר לו כי היוונים מתכוננים לחמוק בלילה מצדו השני של המצר. "שד הופיע או מלאך, חרש הרע. מחיל בני אתני בא איש יווני אל [...] כסרכסס, ואמר לו כה: ´כי אפל-לילה יאת ועלטה תהיה, לא יתמהמה עוד חיל הלס [היוונים].המשוטים תפש יחושו ויפנו איש לעברו במנוסת סתר להציל נפשותיהם´" (איסכילוס, הפרסים, 350). כסרכסס התפתה להאמין לדברים, מה עוד שתנועה של כמה ספינות יווניות אל צפון המצר חיזקה את הגרסה, והוא שלח אפוא חלק מהצי שלו לחסום את פתחו השני של המעבר. בבוקר המחרת נכנסו האוניות הפרסיות בטור לתוך המצר. עם כניסת האוניות הכבדות תקפו את אגפן הדרומי ספינות יווניות קלות, ובה בעת הותקף האגף הפרסי הצפוני על ידי הספינות היווניות שהתקדמו במצר והתחבאו בין פיתוליו. 200 ספינות פרסיות הוטבעו, והתבוסה הייתה ניצחת. שנה לאחר מכן הוכה גם הצבא הפרסי בקרב פלטאיה, ולאחריו לא שבו הפרסים לתקוף את יוון. אותו קרב פלטאיה הוא גם שמקשר אותנו לסיפור הבא.
סיפורו של פאוסאניאס
בחיבור ההיסטורי תוקידידס על תולדות מלחמת פלופונס מסופר על פאוסאניאס, שהיה בן משפחת המלוכה בספרטה ולאחר מות אחיו, ליאונידס, אף שימש כעוצר. הוא שהוביל את הכוחות הספרטניים לניצחון על הפרסים באותו קרב פלטאיה המוזכר לעיל ובשלב מאוחר יותר פיקד על הצי היווני המאוחד. למרות הצלחותיו הצבאיות - התנהגותו הרודנית, כמו גם חשדות שהוא מנהל מו"מ מאחורי הגב עם הפרסים, גרמו לכך שנושל מתפקידו על ידי האיפורים (היו אלה חמישה פקידי ממשל בכירים אשר נבחרו מדי שנה על ידי כל העם, סמכות הביצוע של השלטון התרכזה ברובה בידיהם, והם שפיקחו על המלכים). פאוסאניאס אף הועמד לדין, אך זוכה מכל אשמה. אירועים אלה לא מנעו ממנו להמשיך במגעיו עם המלך הפרסי שכן שאף לתפוס את השלטון על יוון כולה, בסיוע הפרסים. למרות החשדות המחודשים נרתעו מפעולה נגדו בהיעדר ראיות חד-משמעיות. אלה הגיעו לבסוף בעקבות הלשנה של שליחו אל המלך הפרסי, שהיה בעבר מאהבו והיה נאמן לו בתכלית הנאמנות, אלא ששם לבו לעובדה כי אף אחד מהשליחים שנשלחו לפניו לא שב לביתו. האיש פתח את המכתב לאחר שהכין חותמת משלו, כדי לשוב ולחתום אותו אם תתבדה השערתו, וחשדו התממש כאשר מצא שם פקודה להוציאו להורג. משהראה את המכתב לאיפורים הם נטו לתת אמון בדבר אך ביקשו לשמוע את הדברים מפי פאוסאניאס עצמו ונקטו לצורך כך תרגיל מודיעיני קלאסי. הם שלחו את האיש למקום מסוים כמבקש חסות, שם הקים לו צריף שחולק לשניים על ידי מחיצה ומאחוריה הסתתרו כמה איפורים."כשבא פאוסאניאס אצלו ושאלו ´מה טעם בא לכאן לבקש חסות´ שמעו הכול בפירוש כיצד אותו איש מוכיח את פאוסאניאס על הדברים שנכתבו עליו במכתב וכיצד [...] נגזר עליו להיהרג [כקודמיו] אף על פי שלא הביאו מעולם לידי סכנה בשליחויותיו [למלך]. והם שמעו את פאוסאניאס מודה בדברים הללו ומפציר בו שלא יזעף עליו בפעם זו, שערב הוא לשלומו [...] ומבקשו לצאת לדרכו בכל המהירות ולא להשהות את המשא ומתן". לאחר ששמעו את הדברים במו אוזניהם התכוונו הספרטנים לעצור את הבוגד בעיר עצמה, אך בבואם לעוצרו מצא מקלט במקדש אתנה שם מת לבסוף ברעב.
מעשה הבגידה של פאוסאניאס לא היה כה חריג ביוון כפי שעלול להשתמע, והיו מנהיגים נוספים שהיו למשתפי פעולה עם הפרסים. בספרטה עצמה קדם לו דמאראטוס שמלך על העיר בין השנים 515 ל-491 לפנה"ס. בעקבות סכסוכים פנימיים עם שותפו לכס הודח דמאראטוס ונמלט אל דריווש הראשון, מלך פרס. הוא אף נלווה לכסרכסס בפלישתו ליוון (480 לפנה"ס) ועל פי המסופר הזהיר את המלך הפרסי לקראת קרב תרמופילאי לבל יזלזל בספרטנים. סיפור דרמטי אף יותר הוא סיפורו של תמיסטוקלס (459-525 לפנה"ס), ממנהיגיה הבולטים של אתונה במהלך המלחמות בפרס (וראו לעיל בהקשר לקרב סאלאמיס) ואחד המדינאים החשובים ביותר בכל תולדותיה. לאחר הניצחון על הפרסים איבד בהדרגה את מעמדו ואף הואשם באישומים שונים עד שלבסוף הוגלה מן העיר ולאחר כמה תחנות הגיע לאסיה הקטנה והתקבל בשמחה רבה ובכבוד על ידי הפרסים.
בהיבט המודיעיני אין ספק כי מקרים אלה ודומים להם של עריקים מהווים דוגמאות לאחד ממקורות המידע החשובים מאז ימי קדם ועד היום. ברור עם זאת כי ערך המידע המופק משכמותם הולך ופוחת ככל שגדל פער הזמן מאז שכיהנו בתפקידיהם, ובכל מקרה מדובר בדרך כלל במידע פוליטי.
מקור חשוב אחר המוכר משחר ההיסטוריה המודיעינית הוא שבויי המלחמה. אחד המקרים המפורסמים בהיסטוריוגרפיה היוונית הוא מסע הרבבה, המסופר על ידי אחד ממנהיגי המסע, כסינופון, בספרו אנאבאסיס. היה זה מסעם של עשרת אלפים חיילים יוונים שהצטרפו בשנת 401 לפנה"ס לצבאו של הנסיך הפרסי כורש (אין מדובר בכורש הגדול), שעלה על בבל בכוונה להדיח את אחיו, מלך פרס. לאחר שכורש נהרג בקרב עשו היוונים את דרכם חזרה לחופי אירופה במסע גבורה מופלא ותוך התמודדות בלתי פוסקת עם אויבים משתנים ועם תלאות הדרך ופגעי מזג האוויר. מסע כזה לא היה מגיע לסיומו המוצלח אלמלא לקחו היוונים שוב ושוב שבויים לאורך דרכם, קיבלו מהם מידע על היריבים העומדים בפניהם ואילצו אותם לשמש מורי דרך.
טכניקות ריגול
כפי שמשתמע מהאמור עד כה היו היוונים הקדומים מודעים היטב לעולם הריגול, והנושא אף מודגש בספרות הצבאית שבה מונחה המפקד בנושאים כמו הפעלת סוכנים, שימוש בצפנים, ביצוע מעקבים ועוד.כזה הוא למשל חיבורו של אייניאס טקטיקוס מ-357 לפנה"ס. אותו אייניאס, מצביא חכם ורב ניסיון, הכיר באיסוף מודיעיני ובריגול נגדי כמרכיבים אינטגרליים בהגנת המדינה. בין שאר הנושאים מכיל ספרו הסברים בדבר ביטחון קשר והוא מתאר 18 דרכים שונות לשיגור מסרים, חלקם בצופן. אחת השיטות עשתה שימוש בלוחות עץ שהיה מקובל לכסותם בשעווה. אייניאס הציע לכתוב מסרים סודיים על לוח העץ ולצפותו בשעווה שעליה ייכתב מסר תמים. אמצעי זה שימש להעברת אחד המסרים החשובים בהיסטוריה היוונית: אותו דמאראטוס שעליו סופר לעיל למד כי המלך הפרסי כסרכסס מתכנן לפלוש ליוון ולמרות גירושו מספרטה החליט להזהיר את בני עירו לשעבר. הוא רשם את אזהרתו על גבי לוח, כיסה אותו בשעווה ושיגרו לספרטה. הספרטנים הובכו למראה לוח ריק שנשלח מפרס על ידי אדם שהגלו. הלוח הועבר אפוא לידי המלכה גורגו שנודעה כאדם החכם ביותר בספרטה, והיא הבינה כי מתחת לשעווה מסתתר מסר, ובכך הפכה כנראה למפענחת הראשונה בתולדות המקצוע. דבר ההיערכות הפרסית הועבר לידיעת אתונה, וכך יכול היה מנהיגה תמיסטוקלס להיערך לפלישה. למרבה הצער, במלחמה שפרצה היה זה בעלה, ליאונידס, שנהרג בעומדו בראש 300 הלוחמים הספרטנים שהגנו בחירוף נפש על מעבר התרמופילאי (בשנת 480 לפנה"ס) מול מיטב הצבא הפרסי עד שנפלו כולם חלל (כזכור הפך פאוסאניאס לעוצר בעקבות נפילת ליאונידס, אחיו).
שיטה נוספת להעברת מסרים חשאיים הייתה שימוש בשלפוחית שתן. את השלפוחית היו מנפחים ומשאירים לייבוש, ואז ניתן היה לכתוב עליה באמצעות תערובת של דיו ודבק. משיבש הדיו היו מוציאים את האוויר ודוחפים את השלפוחית המצומקת לבקבוק שמולא בשמן. מקבל הבקבוק היה מוציא את "המכתב" ויכול היה למחוק את הכתוב ולעשות בשלפוחית שימוש חוזר.
שיטות אחרות כללו סימון אותיות או סימנים בטקסט ושלל אמצעי הצפנה אחרים שלא נס לחם עד היום.
במקרים מיוחדים, כאשר היה חשש הירטבות ממים או מבוץ, נעשה שימוש בלוחיות בדיל שאותן היו תופרים למשל לתוך הסנדלים וכך היו חוצים גם מחסומי דרכים. כן היו מגוללים פיסות בדיל ויוצרים מהן עגילים שאותם ענדה מעבירת האיגרת.
השימוש בכלבים כנשאי אשגרים לבעליהם היה מקובל מאוד. אין כמעט ספק שנעשה גם שימוש ביונים - כפי שהיה מקובל אצל הרומאים - אף כי אייניאס אינו מזכיר זאת.
אמצעי מיוחד לתקשורת חשאית היה ה"סקיטאלי" שהוזכר בין היתר כמשמש את האיפורים בספרטה, בעיקר בעת מלחמה. לדעת מרבית החוקרים הייתה זאת איגרת כתובה בכתב סתרים שנכתבה מלמעלה למטה על רצועת עור כרוכה מסביב למקל עגול. רק מי שהיה בידו מקל באותו עובי עצמו (והיו רק שניים כאלה) היה יכול לגלול את הרצועה על המקל ולקרוא את הכתוב בה. אמצעי זה מוזכר בכמה מקורות ובמחקרים העוסקים בקריפטוגרפיה אף כי יש החולקים על כל הפרשנות דלעיל.
אייניאס הבין היטב כי הצלחת המודיעין תלויה בכך שהידיעות יגיע לאדם הנכון וכי אותו אדם ינהג על פיהן. אסטיאנכס, שליט למפסקוס, קיבל איגרת שבה הוזהר מפני התנקשות בחייו, אך הוא הניח את האיגרת בלי לקרוא אותה ונהרג כשהמכתב בידיו. כזה אגב היה גם מקרהו של יוליוס קיסר, שנים רבות מאוחר יותר, אשר נרצח כשבידיו מלוא הפרטים על אודות הקשר שנקשר נגדו.
ההיסטוריון היווני הרודוטוס (485 לערך עד 420 לפנה"ס) תרם גם הוא סיפור מעשה על אודות העברה מקורית של מסר סודי: היה זה בשנת 500 לפנה"ס כאשר היסטיאיוס, שליט מילטוס הכבושה בידי המלך הפרסי דרייוש, החליט למרוד במלך אשר בחצרו ישב. לשם כך היה עליו להעביר מסר לחותנו אריסטאגורס, אשר כיהן כעוצר. הוא גילח את ראשו של הנאמן בעבדיו וקעקע את המסר על קודקודו. משצימח שוב שערו של העבד שלח אותו למילטוס והנחה אותו שבהגיעו יבקש מאריסטאגורס לגלח את ראשו ולקרוא את האיגרת.
אלכסנדר הגדול
סקירה על מודיעין ביוון העתיקה לא תהיה שלמה ללא אזכורו של אלכסנדר הגדול. ואומנם, לשמו קשור מבצע צנזורלי מפורסם. בעת מסע המלחמה שלו לאסיה בשנת 334 לפנה"ס הגיעו לאוזני אלכסנדר שמועות ורמזים בדבר אי-שביעות רצון בקרב כוחותיו. כדי לרדת לחקר האמת אסף את קציניו הבכירים והכריז כי מאחר שיחלפו שנים בטרם ישובו לראות את יקיריהם הוא גמר אומר לשלוח רצים, רכובים על המהירים בסוסים, למוקדון, לתראקיה ולאתונה וכי כל הרוצים לשלוח איגרות הביתה יוכלו לעשות זאת באמצעותם. הקצינים הריעו למלך על חסדו וכעבור יומיים עזבו הרצים עמוסי איגרות. הם לא הרחיקו לכת בטרם סטו מדרכם ומסרו את המכתבים לידי מטה סודי שהוקם לצורך זה. המלך קרא כל מכתב וכך מצא מכתבים שהביעו אי-שביעות רצון וכללו גם טענות מוצדקות בדבר מעשי עוולה שנעשו. בין המכתבים היו גם אלה של פידיאס, כולם מלאי הסתה נגד המלך. הלה הוצא להורג.לסיכום, היוונים הכירו היטב בערך הריגול על כל הכרוך במושג זה ועשו בו שימוש רב הגם שלא היו להם מנגנונים מרכזיים לצורך זה. כיוון שכה העריכו את הריגול השקיעו באיסופו אותן חוכמה ויצירתיות שמצאו אצלם ביטוי בתחומים כה רבים אחרים, ולא מעט מהאמצעים ומהשיטות שפיתחו ויישמו משמשים עד היום.
** הכותב הוא רפי קיטרון, ד"ר בלימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן **