"מבצע פינאלה" - סיפור לכידתו של אייכמן

ב-23 במאי 1960 מסר ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הודעה על הגעתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן למדינת ישראל למשפט. להודעה זו קדם מבצע מורכב של שירותי הבטחון הישראלים, ובראשם "המוסד".
1960
ב-23 במאי 1960 מסר ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הודעה דרמטית בכנסת. ההודעה שודרה גם ברדיו:
 
"עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם ´הפתרון הסופי של בעיית היהודים´, כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל, בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י – 1950." 
 לכידתו של אייכמן על ידי שירותי הביטחון הישראליים, ובראשם המוסד, הובילה לאירוע שהותיר את חותמו על החברה הישראלית ועל האופן שבו גובש זיכרון השואה בישראל – משפט אייכמן ב-10 באפריל 1961 בירושלים.

אדולף אייכמן – מגדולי הפושעים הנאצים

אדולף אוטו אייכמן (1906 – 1962) היה שותף מרכזי לתכנון המדיניות האנטי-יהודית של האס-אס מאז 1936. בשנים 1941 – 1944 היה הממונה על "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" ברייך השלישי, כלומר – על שילוחם של היהודים למחנות ההשמדה. לאחר המלחמה נמלט לארגנטינה, ואחר כך הצטרפה אליו משפחתו.

עוד לפני הקמת מדינת ישראל החלו גורמים יהודיים לחפש את אייכמן כדי להעמידו לדין, ולאחר קום המדינה המשיך "המוסד" בחיפושים, עד להבאתו לישראל בשנת 1960 במבצע משותף ל"מוסד" ולשב"כ.

אדולף איכמן מבוקש
אוקטובר 1947-מתוך "עלון זהירות" של הש"י בו סומן אייכמן למעצר מחשש שיצליח להימלט מאימת רודפיו ויעלה דווקא לארץ ישראל תוך שהוא מתחזה ליהודי. אלבום החשודים של הש"י כונה "עלון זהירות". מתוך אתר השב"כ.

מהלך המבצע ללכידת אייכמן

 מאמצי "המוסד" לאתר את אדולף אייכמן החלו בשלהי שנת 1957, לאחר שד"ר פריץ באואר, ניצול שואה ששימש באותו זמן כפרקליט המדינה של מדינת הסן בגרמניה, מסר מידע, שעל פיו אייכמן חי בארגנטינה ומתגורר ברחוב צ´אקאבוקו 4261. ניסיונות שנעשו באירופה ובארגנטינה, כולל תצפית על הבית ברחוב צ´אקאבוקו, כדי לאמת את המידע של ד"ר באואר ולאתר את אייכמן – לא העלו דבר. בדצמבר 1959 ביקר ד"ר באואר בישראל ויצר שוב קשר עם אנשי "המוסד".
הוא דיווח כי בשנת 1950 עזב אדולף אייכמן את אירופה ונסע לארגנטינה, כשהוא נושא דרכון מזויף על שם ריקארדו קלמנט, שסופק לו על ידי הוותיקאן.
עוד מסר ד"ר באואר כי החל בשנת 1952 הופיע קלמנט בספר הטלפונים של בואנוס איירס בכתובת צ´אקאבוקו 4261, וכי הוא עובד בחברה בשם "קפרי".
 
איסר הראל, ראש "המוסד" והממונה על שירותי הביטחון באותה עת, הביא את הדברים לפני ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר והיועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר (לימים התובע במשפט אייכמן), ואלה נתנו את הסכמתם לחטיפת אייכמן והבאתו למשפט בישראל.  
 
בשנת 1960 יצא לארגנטינה צבי אהרוני, איש מבצעים של השב"כ דובר גרמנית, לאתר את ריקרדו קלמנט, החשוד כי הוא אייכמן. כדי שיהיה אפשר לוודא שאכן מדובר באייכמן, היה אהרוני אמור לצלם  אותו – צילום שישמש לזיהויו. אהרוני, בעזרת סייענים מקומיים, בדק את המתרחש ברחוב צ´אקאבוקו 4261, והתברר לו שמשפחת קלמנט עזבה את ביתה. בבית נמצאו צַבָּעִים שצבעו אותו לקראת הדיירים החדשים. אחד הסייענים נשלח, באמצעות סיפור בדוי, לדובב את הצַבָּעִים, ואלה סיפרו שהמשפחה עברה לפרוור סאן פרננדו בבואנוס איירס.
עוד סיפרו הצַבָּעִים כי אחד מבניו של אייכמן עובד במוסך סמוך. הם גם נקבו בשמו של אותו בן, שהיה זהה לשם אחד מבניו של אייכמן כפי שהופיע במאגרי המידע של "המוסד".
 
נערך מעקב אחרי בנו של אייכמן בתום יום עבודתו, וכך התגלתה כתובתה החדשה של המשפחה – ברחוב גריבאלדי. הבית היה בית דל – כמו הבית ברחוב צ´אקאבוקו – ולא נראה בו גבר הדומה לתיאורו של אייכמן.
היו שסברו כי לא ייתכן שקצין כה בכיר באס.אס יחיה בבית עלוב שכזה, אך צבי אהרוני סירב לוותר והחליט להמתין עד ה-21 במרס, יום נישואיו של אייכמן. הנחתו הייתה כי אם אכן משפחת קלמנט היא משפחת אייכמן, יגיע אדולף אייכמן לחגוג את האירוע בביתו. ואכן כך היה. סמוך למועד הגיע לבית גבר שתאם את התיאור של אייכמן. ב-3 באפריל 1960 הצליח אהרוני לצלם את ריקרדו קלמנט.

דו״ח מעקב סמוי אחר אדולף איכמן
התמונה לקוחה מאתר השב"כ

ניסיון לוודא את זהותו של קלמנט באמצעות הצגת הצילום לניצולי שואה שהכירו את אייכמן בתקופת מלחמת העולם השנייה נכשל אך השוואה בין הצילום לצילומים של אייכמן מאותה תקופה הובילו למסקנה כי קרוב לוודאי שקלמנט הוא אייכמן. באותו שלב החלה החוליה לאסוף מודיעין על סביבת מגוריו של אייכמן ועל שגרת חייו לצורך תכנון חטיפתו.

השלב הראשון של המבצע הוכתר בהצלחה. במאי 1960 יצא כוח משימה לאיסוף מודיעין מבצעי ולביצוע החטיפה. כוח המשימה כלל אנשי מוסד ושב"כ; רופא שתפקידו היה להרדים את אייכמן ולטפל במקרה הצורך באנשי הכוח; ועוד אדם, שאמור היה לשמש ככפיל של אייכמן במקרה הצורך. בספרו "הבית ברחוב גריבאלדי" תיאר איסר הראל, שיצא גם הוא לארגנטינה כדי לפקד על המבצע בשטח, את גודל השעה:
 
"בערב ההוא השתדלתי להבהיר לאנשי הכוח את הייחוד המוסרי וההיסטורי של המעשה אשר הם עומדים לעשות: עתידים הם – כך אמרתי – להבטיח שאחד מגדולי הפושעים בכל הדורות, שבמשך שנים הצליח להימלט מידי החוק והצדק, יועמד למשפט בירושלים, בירת האומה אשר שישה מיליונים מבניה נטבחו על ידי מנגנון הרצח שהוא עמד בראשו.
בפעם הראשונה בהיסטוריה ישפטו יהודים את רוצחיהם; ובפעם הראשונה ישמע העולם, וישמע הדור הצעיר בישראל, את הסיפור המלא של גזירת ההשמדה שנגזרה על עם שלם."
 
כדי לא לעורר חשד, וכדי לשמור על חשאיות המבצע, הגיעו חברי כוח המשימה לארגנטינה כבודדים בטיסות מסחריות רגילות ובשמות בדויים.

מבצע החטיפה התבצע בשני שלבים – שלב התצפיות והתכנון ושלב ביצוע החטיפה: בשלב הראשון יצאה חוליה שקיימה תצפיות על ביתו של אייכמן ותיעדה את שגרת חייו. בין היתר, גילו אנשי החוליה כי אייכמן חי בבית עם אשתו ובניו, וכי הוא נוהג לחזור מעבודתו באוטובוס בסביבות השעה 19:30. מתחנת האוטובוס הוא צועד ברגל לכיוון ביתו, ולפני כניסתו הוא עורך סיבוב סביב הבית, כנראה כאמצעי זהירות.

הבית של אדולף איכמן
ביתו של אדולף אייכמן, מתוך אתר השב"כ

בעקבות התצפית הוחלט לחטוף את אייכמן בקטע הדרך שבין תחנת האוטובוס לבין הבית, זאת כדי להפתיע אותו כשהוא לבדו. כמו כן הוכנו שני בתי מבטחים, שאליהם אפשר היה להגיע מאזור מגוריו של החשוד בלי לעבור בעיר עצמה ובלי להיקלע לעומסי תנועה כבדים. כדי לבצע את החטיפה נקנו מכוניות, מספריהן הוחלפו, והוכנו להן רישיונות רכב מזויפים.

מועד ביצוע החטיפה, השלב השני של המבצע, בפיקודו של רפי איתן, נקבע לתאריך 11 במאי 1960 סביב השעה 19:30 בערב. שתי מכוניות, ובהן אנשי החוליה השתתפו במבצע: מכונית אחת, שבה ישבו אברהם שלום, יעקב גת, והרופא, חנתה בכיוון ההפוך לנתיב הליכתו של אייכמן, ותפקידה היה לסנוור עוברי אורח מקריים בעת ביצוע החטיפה. במכונית האחרת היו רפי איתן, מפקד המבצע בשטח, צבי אהרוני, משה תבור, וצבי מלחין. באותו היום איחר אייכמן לשוב לביתו, והגיע בשעה 20:05. שניים מאנשי החוליה, צבי מלחין ומשה תבור, התנפלו עליו, הפילו אותו וגררו אותו אל הרכב.
 
אייכמן הובא לאחד מבתי המבטחים שהוכנו מבעוד מועד ושם נבדק על ידי הרופא ונכבל למיטה. אייכמן נחקר כדי לוודא סופית שהוא אכן אדולף אייכמן. החוטפים לא הזדהו בפניו כיהודים ולא דיברו עברית בנוכחותו. צבי אהרוני חקר אותו בשפה הגרמנית:
 
"הוא דיבר אתי מהרגע הראשון כחייל ממושמע, חייל גרמני."
"שאלתי אותו: מה  שמך? ענה: ריקרדו קלמנט. ואיך קודם? והוא ענה: וולטר הנינגר... ואז ירדתי מהשם וחקרתי אותו: גודל כובע, מספר נעליים ו... שאלתי: מה המספר שלך במפלגה? באס.אס? ונתן מספרים נכונים! מה תאריך הלידה? – נתן תאריך נכון! איזה שם היה לך ביום שנולדת? – אדולף אייכמן! אני זוכר שאברום [אברהם שלום, לימים ראש השב"כ] לחץ לי יד – הצלחנו." 
 אנשי החוליה החתימו את אייכמן על הצהרה כי הוא מסכים להישפט בישראל על עברו במלחמת העולם השנייה.
 

אייכמן מוטס לישראל

ב-21 במאי הוטס אייכמן למדינת ישראל במטוס אל-על, שהחזיר ארצה משלחת ישראלית רשמית שהשתתפה בחגיגות ה-100 לעצמאות ארגנטינה, משימה מורכבת שדרשה סידורי אבטחה מיוחדים. אייכמן עצמו הועלה למטוס בכיסוי של איש צוות אוויר שחלה, כל זאת בלי לעורר את חשדם של עובדי שדה התעופה הארגנטינאים. המטוס המריא, וב-22 במאי 1960 נחת בישראל. פרסום לכידתו של אייכמן עורר התרגשות עזה ברחוב הישראלי. בישראל נכלא אייכמן, נחקר והועמד למשפט.

אדולף איכמן במטוס אלעל
אייכמן במטוס אל על עם משקפי רוח אטומים לראיה.


משפט אייכמן

 ב-10 באפריל 1961, כשנה לאחר שהובא לישראל, נפתח בירושלים משפט אייכמן מתוקף "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י – 1950". בסיומו של המשפט הורשע אייכמן בפשעים נגד העם היהודי ונגד האנושות ונגזר עליו עונש מוות. ב-31 במאי 1962 הוצא אייכמן להורג בתלייה בבית הכלא ברמלה. גופתו נשרפה, ואפרו פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. הייתה זו הפעם היחידה שבישראל הוצא לפועל עונש מוות.

למשפט אייכמן הייתה חשיבות היסטורית, ועל כך מעידים דבריו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי "לא העונש פה הוא העיקר אלא דווקא המשפט ודווקא המשפט בירושלים". המשפט המחיש את ריבונותה של מדינת ישראל, שעל פי חוקיה ובעיר הבירה שלה עמד למשפט אחד השותפים המרכזיים לרציחתם של מיליוני יהודים, כמו גם צוענים ובני העמים הסלאביים, והוא מהווה נקודת מפנה בעיצוב זיכרון השואה וביחסה של החברה הישראלית אל ניצולי השואה.
 
ההאזנה לעדויות הניצולים השפיעה עמוקות על החברה הישראלית. היא הובילה להבנה מלאה יותר של התקופה ושל המצב שבו היו נתונים הניצולים, ובעקבות המשפט הועמקה פעילות ההנצחה של השואה בישראל. המשפט עורר גם שיח ציבורי נוקב על יחס היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה כלפי השואה, ועל קליטתם של ניצולי השואה בישראל.

ראשיתו של משפט אייכמן ההיסטורי באיסוף מודיעיני מדוקדק של אנשי "המוסד" ובמבצע מורכב שהיו שותפים לו אנשי "המוסד" והשב"כ; וסופו בשינוי עמוק שעברה החברה הישראלית בכל הקשור להבנתה את תקופת השואה וליחסה אל הניצולים.

חומר קריאה נוסף: אתר השב"כ; אתר המוסד; ספרו של איסר הראל, "הבית ברחוב גריבאלדי".
אדולף אייכמן אדולף אייכמן במשפטו

תמונות נוספות