הקמת רשת חשאית בראשות יולנד גבאי-הרמר

בראשית שנת 1945 הקימה המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לארץ ישראל רשת מודיעין שפעלה במצרים הן באיסוף מודיעין והן בדיפלומטיה חשאית. בראש הרשת עמדה יולנד גבאי-הרמר (1957-1913), ילידת אלכסנדריה שבמצרים, וכך היא מספרת:
                   
"היו לי קשרים עֲנֵפִים בחברה הגבוהה המצרית. תחת הכיסוי של כתבת מטעם ה´פלסטיין פוסט´, פעלתי כדי להשיג מידע מדיני עבור היישוב בארץ ישראל. תכופות פחדתי שיתפסו אותי, אולם בזכות האמונה הרבה בחשיבות תפקידי המשכתי במשימה."
(מתוך: ישראל, מדינת העם היהודי – דף פעילות)
                                        

 הרקע להקמת הרשת החשאית – הקמת "הליגה הערבית"

 בשנת 1944 קיבלו ראשי מצרים, ירדן, לבנון, סוריה, עיראק, ערב הסעודית ותימן החלטה על הקמת "הליגה הערבית" – ברית לשיתוף פעולה מדיני, צבאי וכלכלי. גם ערביי ארץ ישראל זכו לייצוג  בגוף החדש, ולראשי היישוב היהודי בארץ היה ברור כי גוף זה ימלא תפקיד מרכזי בניסיון להכשיל הקמת מדינה יהודית עצמאית. באותה תקופה הייתה למצרים ההשפעה הרבה ביותר בעולם הערבי, וכך, כאשר החלה "הליגה הערבית" בפעילותה במרס 1945, נקבעו משרדיה המרכזיים, באופן טבעי, בקהיר שבמצרים.

מצב זה הוביל את ראשי הסוכנות היהודית – שהמחלקה המדינית שלה הייתה ממונה, בין היתר, גם על הפעילות המודיעינית של הסוכנות – לקבל החלטה על הקמת רשת מודיעין במצרים. אליהו אפשטיין (לימים אליהו אילת), ראש המחלקה המדינית, ועמו איש המחלקה, ראובן זסלני (לימים שילוח), יצאו למצרים עוד באותו חודש וגייס את יולנד גבאי-הרמר להקים רשת לפעילות חשאית שם.

 גבאי-הרמר התאימה לתפקיד הן בשל הקשרים הענפים שלה והן בשל כישוריה. היו לה קשרים בחוגי השלטון המצרי (בין היתר במשרד החוץ, במשרד ראש הממשלה ובארמון המלך) וכן ב"ליגה הערבית" (היא קשרה קשרים עם עזאם פאשא, מזכיר הליגה), ובקרב דיפלומטים בריטיים וזרים אחרים בקהיר.
 

 פעילותה של הרשת החשאית

 תפקידה של הרשת החשאית היה כפול: לאסוף מידע מודיעיני בכל האמור בעֲמָדות של מצרים ו"הליגה הערבית" בשאלת ארץ ישראל ובאשר לפעולותיהן בנושא; ולקיים פעילות דיפלומטית חשאית כדי לנסות ולהגיע להסדר מדיני בשאלת ארץ ישראל. דרך עבודה זו, שבה אותם אנשים עוסקים הן בריגול הן בפעילות דיפלומטית, מאפיינת את השנים שלפני קום המדינה ואת שנותיה הראשונות של המדינה. בין השגיה הבולטים של  הרמר- העתקת דוחות ישיבות ´הליגה הערבית´ בזמן אמת, והעברתם לירושלים.

 במסגרת הפעילות הדיפלומטית החשאית קשרה יולנד גבאי-הרמר, כאמור,  קשרים עם דמויות מפתח במצרים במטרה לבנות שיתוף פעולה בין "הסוכנות היהודית" ובין השלטונות במצרים. אנשי הסוכנות שאפו להגיע להסכמה עם שלטונות מצרים, ולפיה כל אחד מהצדדים יתמוך באינטרסים של הצד האחר מול הבריטים, אולם בסופו של דבר ניסיונות אלו נחלו כישלון.
 
לצורך איסוף המידע המודיעיני החלה יולנד גבאי-הרמר,מיד לאחר מינויה, לבנות מערך של סייענים יהודים, סוכנים ומודיעים. בפעילות הרשת היו מעורבים גם שליחים של גופים ושל תנועות שונות בארץ ישראל אולם עם הזמן עזבו אלה את מצרים ובסוף שנת 1947 נותרה גבאי-הרמר לבדה לנהל את פעולות הרשת. באותה תקופה החלה אחת הפעולות החשובות של הרשת החשאית, אם לא החשובה שבהן.
 
ב-29 בנובמבר 1947 נערכה באו"ם הצבעה על המלצות ועדת אונסקו"פ לסיים את המנדט הבריטי בארץ ישראל ולהקים בשטחה שתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית, ולהכפיף את ירושלים למשטר בינלאומי. ההצעה, שהתקבלה ברוב של 33 מדינות, הייתה למעשה אישור בינלאומי להקמת מדינה לעם היהודי. למחרת ההצבעה באו"ם החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות, ובו התנהל מאבק בין ערביי ארץ ישראל ובין היישוב היהודי. "הליגה הערבית" הקימה את "צבא ההצלה", בראשו עמד קצין עיראקי בשם פאוזי קאוקג´י, שבו השתתפו לוחמים מכמה ממדינות הליגה, ותפקידו היה לסייע לערביי ישראל בלוחמה נגד היישוב היהודי. סיוע זה עורר את הצורך הדחוף באיסוף מידע מודיעיני, והרמר הצליחה להשיג את תוכניות המלחמה של "צבא ההצלה" נגד הישוב בארץ ישראל.

וכך מספרת יולנד גבאי-הרמר:

"לאחר פרוץ מעשי האיבה בארץ ישראל בדצמבר 1947, התנהלה בארץ מלחמת אזרחים בין היישוב היהודי לבין הפלסטינים הערבים והמתנדבים ששלחה הליגה הערבית לעזרתם. המאמץ המודיעיני שלי כוּון כלפי אותם גורמים במצרים – מנגנון הליגה הערבית, ההנהגה הפלסטינית הגולה, "האחים המוסלמים" ומפלגת "מִצר אל פתאת" (מצרים הצעירה) – שכבר אז היו מעורבים במישרין בלחימה שהתנהלה בארץ ישראל. עקבנו אחר מוסדות הליגה וכינוסיה בקהיר. הפעלנו מקורות בשגרירויות זרות ובקרב הקצונה הבריטית במצרים, שבאמצעותם אפשר היה לברר גם מה קורה בלגיון הערבי [הירדני], וגם מהן כוונותיה של בריטניה בארץ ישראל. הסוכנים שלנו הוחדרו גם לשורות המתנדבים המצרים, שתכננו לצאת לארץ ישראל ולהשתתף במלחמה."
(מתוך: ישראל, מדינת העם היהודי – דף פעילות)                                         
 
ב-14 במאי 1948, ה´ באייר תש"ח, הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. ב-15 במאי 1948, יום למחרת ההכרזה, פלשו צבאות מדינות ערב לארץ ישראל. המלחמה לא הייתה עוד נגד כוחות צבאיים מקומיים ונגד "צבא ההצלה", אלא נגד הצבאות הסדירים של מדינות ערב, ובהם גם צבא מצרים. במצב חדש זה היה איסוף מודיעין על הצבא המצרי לצורך דחוף, אולם פעילות מודיעינית כזו הייתה עכשיו קשה יותר: ב-15 במאי נעשתה הפעילות הציונית במצרים לבלתי חוקית, מקורות ערביים הפסיקו לספק מידע לחברי הרשת מחשש לחייהם, ופעילים ציוניים – ובהם פעילים ברשת החשאית – נעצרו על ידי שלטונות מצרים.

ב-20 במאי 1948 כתבה גבאי-הרמר למפעיליה בארץ:

 "מצבי כאן רופף למדי, אני עדיין ´בחוץ´ הודות להשפעתם של ידידים אחדים. אם לדעתכם אוכל להביא תועלת רבה יותר במקום אחר, לא אתנגד להחליף אוויר." (מתוך: יואב גלבר, פעולות המחלקה המדינית של הסוכנות במצרים, קתדרה, 67, מרס 1993)                                         
 
ביולי 1948 עצרו שלטונות מצרים את יולנד גבאי-הרמר, היא שוחררה לאחר כחודש עקב מחלה וקיבלה אישור לצאת לפריז. בפריז נפגשה גבאי-הרמר עם משה שרתוק (לימים משה שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (שבתקופה זו כבר כיהן בתפקיד שר החוץ של מדינת ישראל הצעירה), והיא הכינה דוח שלפיו מצרים מעוניינת בהסדר עם מדינת ישראל. בסוף שנת 1949 חזרה יולנד-הרמר למצרים והשתלבה שם בפעילות המודיעינית של ארגון "דעת", המחלקה המדינית של משרד החוץ.
 
בשנת 1951 הסתיימה פעילותה של גבאי-הרמר במצרים, היא עלתה לישראל וכאן עבדה במשרד החוץ.