סיפורה של שולה כהן
סיפורה של שולה כהן, מרגלת יהודיה אשר הבריחה יהודים מלבנון לארץ ישראל
1961
שולמית (שולה) קישיק-כהן נולדה בארגנטינה בשנת 1920 לערך,
להורים ציוניים שחינכו את ילדיהם לאהבת ישראל. כשהייתה ילדה עלתה המשפחה
ארצה והתמקמה בירושלים, ושולה התחנכה בבית הספר לבנות אוולינה דה-רוטשילד.
בגיל 16 השיאו אותה הוריה לג´וזף כהן, סוחר יהודי-לבנוני בעל אמצעים שחי בבירות, והיא עברה להתגורר עמו שם. עד מהרה בלטה שולה
בפעילותה בחיי הקהילה בלבנון ואף יצרה קשרים עם גורמים בכירים בשלטון.
ערב פרוץ מלחמת העצמאות הגיע לידיה מידע על ההכנות הצבאיות למלחמה בישראל, והיא הרגישה שיש ביכולתה לסייע למאמץ המלחמתי של המדינה שבדרך. היא יצרה קשר עם גורמי המודיעין הצבאי ונעשתה סוכנת מודיעין פעילה.
שולה כהן החלה לספק מידע מודיעיני חשוב למדינה הצעירה שנאבקה על קיומה, בכל הקשור לפעילות הצבאית של הלבנונים. במהלך השנים 1947–1961, גם לאחר תום מלחמת העצמאות והקמת המדינה, העבירה כהן מידע מודיעיני רב מסוריה ומלבנון לישראל.
שולה כהן הייתה דמות מרכזית גם בפעילות למען הברחת יהודים מלבנון וממדינות ערב נוספות לארץ ישראל (ובהמשך למדינת ישראל). היא סייעה ליהודים רבים, בעיקר לילדים ולבני נוער, לעלות ארצה. בפעילותה המודיעינית ולמען הצלת יהודים הופעלה שולה כהן על ידי יחידה 504 באמ"ן, שאמונה על הפעלת סוכנים דרך גבולות המדינה.
בד בבד עם פעילותה כסוכנת וכמבריחה, ניהלה כהן חיי משפחה, ואף ילדה שבעה ילדים.
בשנת 1961 נאסרה כהן, עונתה קשות ונידונה למוות. לאחר ערעור, הומתק עונשה ונגזרו עליה שבע שנות מאסר. לאחר מלחמת ששת הימים שוחררה בעסקת חילופי שבויים ועלתה עם משפחתה לירושלים, ושם היא מתגוררת עד היום.
סיפור חייה והרפתקאותיה של צעירה יהודייה, שפעלה בבירות ללא ידיעת בני משפחתה, ליצירת קשרים עם ראשי השלטון בלבנון. בעזרת סוחרים ופשוטי-עם הצליחה להבריח, דרך לבנון לצפון הארץ, שיירות שלמות של פליטים יהודיים מסוריה. כאשר נתפסה, בעקבות הלשנה, ישבה בכלא בבירות, עברה עינויי תופת, אך שמרה על צלם אנוש. לבסוף לאחר מלחמת ששת-הימים, שוחררה בעסקת חילופי שבויים והגיעה לארץ.
אורך הסרט כ- 30 דקות והוא צולם בגליל העליון, בלבנון ובביתה של שולה כהן בירושלים.
מפיקה – נעמי קפלנסקי ; במאית – לינה צ´פלין ; צלם – דני ברנע ; עריכה – ברכה זיסמן.
כדי לקבל מושג על פועלה ועל חייה של שולה כהן, תוכלו לקרוא את הקטע הבא מתוך הספר "שירת השולמית"
"מספר הילדים המועמדים לעלייה עלה עד כדי כך שחייב אותי להוציא קבוצה גדולה ככל הניתן. הכנתי אוטובוס שיסיע שבעים ילדים דרומה, ונקטתי אמצעי זהירות. ביקשתי מהמבריח שיכין אוטובוס חלופי, שימתין להם בג´וניה, ואליו יועברו הילדים בדרך לגבול. בבוקר השכמתי קום ופניתי להורים שיביאו את הילדים למקום הריכוז בבית הכנסת. לקראת הערב הודיעו לי שהילדים כבר מוכנים לנסיעה וממתינים שם. האוטובוס המתין להם בפתח הוואדי, בפינת רחוב ג´ורג´ פיקו. כשיצאתי מפתח הבית, רצו לעברי בבהלה שלושה מצעירי ´מכבי´.
הם סיפרו שבלשים עומדים במבוא הסמטה המובילה לבית הכנסת. הייתי צריכה לפעול במהירות. לא היה זמן לחשוב הרבה. רצתי לאוטובוס וביקשתי מהנהג שיתרחק מהמקום וימתין בקרבת שפת הים, ליד כלי רכב רבים אחרים. מיהרתי למכולת של חסן וביקשתי לקנות 75 נרות צבעוניים. נותרו עוד ימים אחדים לחג החנוכה, אך המספר הגדול של הנרות שביקשתי הותיר את חסן נדהם. אותו רגע לא היה כסף מזומן בארנקי וביקשתי ממנו ש´ירשום´. הייתי בין הבודדים שהוא ניאות למכור להם בהקפה, אך בכל זאת שאל בפליאה למה לי כל כך הרבה נרות. "לכבוד החנוכה", אמרתי, ומיהרתי לצאת עם הנרות, שהיו נתונים בסלסלה שנשאתי בידי.
בדרכי לבית הכנסת ראיתי את הבלשים. היו אלה אותם בלשים שנהגו לשבת על מרפסתו של השכן. הבחנתי ברב חסקי שיצא מבית הכנסת, מחיש צעדיו וממהר לבית המטבחיים, שם היה עליו לפקח על כשרות הבשר. "עזוב את בית המטבחיים ובוא איתי. עשה בדיוק כפי שאני אומרת לך. זה עניין של פיקוח נפש", אמרתי, ומשכתי אותו חזרה לתוך בית הכנסת. סידרתי את כל הילדים בשתי שורות, שלושים וחמישה ילדים בכל שורה, ונתתי לכל אחד נר. הדלקנו את הנרות וביקשתי מהרב חסקי ששנינו נוביל את הילדים.
הרב פסע לצדי וכל אחד מאתנו הוביל שורה אחת. "עכשיו", אמרתי לילדים, "אנחנו יוצאים לטיול לכבוד חג החנוכה הקרב ונרות חנוכה דולקים בידינו. אנחנו זקוקים לעוד נס חנוכה. אנחנו נלך לאט-לאט ברחוב וכולנו נשיר משירי החנוכה שלמדנו במועדון". וכך עשינו. ´טיילנו´ ברחובות, כשהרב חסקי ואני מובילים שתי שורות של ילדים, נושאים בידיהם נרות דלוקים ושרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח.." האנשים בוואדי ראו והשתאו. הם לא הבינו כיצד שבוע לפני חנוכה מקיימים תהלוכה מוזרה כזאת עם נרות דולקים.
הבלשים, שלא היו בקיאים במנהגי היהודים, שאלונו לפשר מעשינו, ואנו השבנו "יוצאים לטיול לכבוד החנוכה". הימים ימי חג המולד וידוע שהחג הנוצרי סמוך לחג החנוכה היהודי. הם השתכנעו שילדים אלה בסך הכול חוגגים את חגם, בהתאם למסורת היהודית, וצעדו אחרינו משועממים ומבוישים. לא היה זה מכבודם להיראות מזדנבים אחרי ילדים חוגגים. בשלב מסוים הניחו לנו ושבו על עקבותיהם. כשהגענו לאוטובוס כבר לא היה זכר לבלשים. הילדים הועלו לאוטובוס ויצאו לדרך. כך, תודות לעירנותם של ´המכבים´ בוואדי אבו-ג´מיל היינו עדים ל´נס חנוכה´ בבירות."
שולה כהן נפטרה ב- 21 במאי 2017
בגיל 16 השיאו אותה הוריה לג´וזף כהן, סוחר יהודי-לבנוני בעל אמצעים שחי בבירות, והיא עברה להתגורר עמו שם. עד מהרה בלטה שולה
בפעילותה בחיי הקהילה בלבנון ואף יצרה קשרים עם גורמים בכירים בשלטון.
ערב פרוץ מלחמת העצמאות הגיע לידיה מידע על ההכנות הצבאיות למלחמה בישראל, והיא הרגישה שיש ביכולתה לסייע למאמץ המלחמתי של המדינה שבדרך. היא יצרה קשר עם גורמי המודיעין הצבאי ונעשתה סוכנת מודיעין פעילה.
שולה כהן החלה לספק מידע מודיעיני חשוב למדינה הצעירה שנאבקה על קיומה, בכל הקשור לפעילות הצבאית של הלבנונים. במהלך השנים 1947–1961, גם לאחר תום מלחמת העצמאות והקמת המדינה, העבירה כהן מידע מודיעיני רב מסוריה ומלבנון לישראל.
שולה כהן הייתה דמות מרכזית גם בפעילות למען הברחת יהודים מלבנון וממדינות ערב נוספות לארץ ישראל (ובהמשך למדינת ישראל). היא סייעה ליהודים רבים, בעיקר לילדים ולבני נוער, לעלות ארצה. בפעילותה המודיעינית ולמען הצלת יהודים הופעלה שולה כהן על ידי יחידה 504 באמ"ן, שאמונה על הפעלת סוכנים דרך גבולות המדינה.
בד בבד עם פעילותה כסוכנת וכמבריחה, ניהלה כהן חיי משפחה, ואף ילדה שבעה ילדים.
בשנת 1961 נאסרה כהן, עונתה קשות ונידונה למוות. לאחר ערעור, הומתק עונשה ונגזרו עליה שבע שנות מאסר. לאחר מלחמת ששת הימים שוחררה בעסקת חילופי שבויים ועלתה עם משפחתה לירושלים, ושם היא מתגוררת עד היום.
סיפור חייה והרפתקאותיה של צעירה יהודייה, שפעלה בבירות ללא ידיעת בני משפחתה, ליצירת קשרים עם ראשי השלטון בלבנון. בעזרת סוחרים ופשוטי-עם הצליחה להבריח, דרך לבנון לצפון הארץ, שיירות שלמות של פליטים יהודיים מסוריה. כאשר נתפסה, בעקבות הלשנה, ישבה בכלא בבירות, עברה עינויי תופת, אך שמרה על צלם אנוש. לבסוף לאחר מלחמת ששת-הימים, שוחררה בעסקת חילופי שבויים והגיעה לארץ.
אורך הסרט כ- 30 דקות והוא צולם בגליל העליון, בלבנון ובביתה של שולה כהן בירושלים.
מפיקה – נעמי קפלנסקי ; במאית – לינה צ´פלין ; צלם – דני ברנע ; עריכה – ברכה זיסמן.
להלן תקציר הסרט. ניתן לצפות בסרט המלא במרכז למורשת המודיעין.
כדי לקבל מושג על פועלה ועל חייה של שולה כהן, תוכלו לקרוא את הקטע הבא מתוך הספר "שירת השולמית"
"מספר הילדים המועמדים לעלייה עלה עד כדי כך שחייב אותי להוציא קבוצה גדולה ככל הניתן. הכנתי אוטובוס שיסיע שבעים ילדים דרומה, ונקטתי אמצעי זהירות. ביקשתי מהמבריח שיכין אוטובוס חלופי, שימתין להם בג´וניה, ואליו יועברו הילדים בדרך לגבול. בבוקר השכמתי קום ופניתי להורים שיביאו את הילדים למקום הריכוז בבית הכנסת. לקראת הערב הודיעו לי שהילדים כבר מוכנים לנסיעה וממתינים שם. האוטובוס המתין להם בפתח הוואדי, בפינת רחוב ג´ורג´ פיקו. כשיצאתי מפתח הבית, רצו לעברי בבהלה שלושה מצעירי ´מכבי´.
הם סיפרו שבלשים עומדים במבוא הסמטה המובילה לבית הכנסת. הייתי צריכה לפעול במהירות. לא היה זמן לחשוב הרבה. רצתי לאוטובוס וביקשתי מהנהג שיתרחק מהמקום וימתין בקרבת שפת הים, ליד כלי רכב רבים אחרים. מיהרתי למכולת של חסן וביקשתי לקנות 75 נרות צבעוניים. נותרו עוד ימים אחדים לחג החנוכה, אך המספר הגדול של הנרות שביקשתי הותיר את חסן נדהם. אותו רגע לא היה כסף מזומן בארנקי וביקשתי ממנו ש´ירשום´. הייתי בין הבודדים שהוא ניאות למכור להם בהקפה, אך בכל זאת שאל בפליאה למה לי כל כך הרבה נרות. "לכבוד החנוכה", אמרתי, ומיהרתי לצאת עם הנרות, שהיו נתונים בסלסלה שנשאתי בידי.
בדרכי לבית הכנסת ראיתי את הבלשים. היו אלה אותם בלשים שנהגו לשבת על מרפסתו של השכן. הבחנתי ברב חסקי שיצא מבית הכנסת, מחיש צעדיו וממהר לבית המטבחיים, שם היה עליו לפקח על כשרות הבשר. "עזוב את בית המטבחיים ובוא איתי. עשה בדיוק כפי שאני אומרת לך. זה עניין של פיקוח נפש", אמרתי, ומשכתי אותו חזרה לתוך בית הכנסת. סידרתי את כל הילדים בשתי שורות, שלושים וחמישה ילדים בכל שורה, ונתתי לכל אחד נר. הדלקנו את הנרות וביקשתי מהרב חסקי ששנינו נוביל את הילדים.
הרב פסע לצדי וכל אחד מאתנו הוביל שורה אחת. "עכשיו", אמרתי לילדים, "אנחנו יוצאים לטיול לכבוד חג החנוכה הקרב ונרות חנוכה דולקים בידינו. אנחנו זקוקים לעוד נס חנוכה. אנחנו נלך לאט-לאט ברחוב וכולנו נשיר משירי החנוכה שלמדנו במועדון". וכך עשינו. ´טיילנו´ ברחובות, כשהרב חסקי ואני מובילים שתי שורות של ילדים, נושאים בידיהם נרות דלוקים ושרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח.." האנשים בוואדי ראו והשתאו. הם לא הבינו כיצד שבוע לפני חנוכה מקיימים תהלוכה מוזרה כזאת עם נרות דולקים.
הבלשים, שלא היו בקיאים במנהגי היהודים, שאלונו לפשר מעשינו, ואנו השבנו "יוצאים לטיול לכבוד החנוכה". הימים ימי חג המולד וידוע שהחג הנוצרי סמוך לחג החנוכה היהודי. הם השתכנעו שילדים אלה בסך הכול חוגגים את חגם, בהתאם למסורת היהודית, וצעדו אחרינו משועממים ומבוישים. לא היה זה מכבודם להיראות מזדנבים אחרי ילדים חוגגים. בשלב מסוים הניחו לנו ושבו על עקבותיהם. כשהגענו לאוטובוס כבר לא היה זכר לבלשים. הילדים הועלו לאוטובוס ויצאו לדרך. כך, תודות לעירנותם של ´המכבים´ בוואדי אבו-ג´מיל היינו עדים ל´נס חנוכה´ בבירות."
שולה כהן נפטרה ב- 21 במאי 2017