המוסד לעלייה ב׳

 המוסד לעלייה ב' הוקם בשנת 1939 ופעל למען המשך קיום העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה, ועד לשנת 1952, המשיך המוסד לעלייה ב' לפעול להעלאתם של יהודים למדינת ישראל.
1939
אחד מגילויי המאבק של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט – במדיניותה של ממשלת בריטניה – היה ההעפלה, עלייה לארץ בדרך הים באופן לא חוקי ("העלייה הבלתי לגאלית"), בלי סרטיפיקטים (רישיונות עלייה מטעם השלטון הבריטי).

פעילות "ההגנה" בנושא ההעפלה החלה בתחילת שנות ה-30. בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 גבר החשש מפני מלחמה באירופה, וקצב ההעפלה הלך וגבר בהתמדה. בחמש השנים 1934 – 1939 הגיעו ארצה בדרך הים כ-20 אלף מעפילים. באותה תקופה ארגנו גם חברי התנועה הרביזיוניסטית מבצעי העפלה וכינו את העלייה הבלתי לגאלית "עליית אף על פי".

זרם המעפילים הגדול והחמרת המצב באירופה הובילו במאי 1939 להקמת "המוסד לעלייה ב", גוף שהיה כפוף להנהלת "הסוכנות היהודית" ותפקידו היה לפעול להמשך קיום העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל. בראש המוסד לעלייה עמד אחד מראשי "ההגנה" הבולטים, שאול מאירוב-אביגור. כל חברי "ההגנה" קיבלו הודעה על הקמת הגוף החדש, בליווי הוראה למפקדי הגושים (המחלקות השונות ב"הגנה") "להיענות לכל דרישה" בתחום זה.

במאמר מוסגר יש להדגיש כי מערכת היחסים בין הסוכנות היהודית ל"הגנה" הייתה של כפיפות פיקודית. הסוכנות היהודית עמדה בראש המוסדות הלאומיים שהיוו את "הדרג המדיני", ש"ההגנה" הייתה כפופה לו. "ההגנה" פעלה על פי הוראותיו של הדרג המדיני,  ובהנחייתו היא שולבה במערכה הכוללת על עתיד ארץ ישראל ועל הקמת מדינת ישראל.

העובדה שהנהגה הציונית, בראשותו של דוד בן-גוריון, פרסה את חסותה על המוסד לעלייה, נתנה להעפלה גושפנקה "יישובית" (אישור רשמי של היישוב היהודי בארץ ישראל). הצורך והדחיפות בהעלאת יהודי אירופה התחדדו, והובילו להתגייסות כללית ביישוב לסיוע למעפילים ולחברי "ההגנה" שפעלו למען מטרה זו.
 פעולותיו של המוסד לעלייה נחלקות לשתי תקופות עיקריות:  
 1939 – 1945 - מהקמת המוסד לעלייה ב, לפני מלחמת העולם השנייה, ועד סיומה של המלחמה. בתקופה זו הייתה הפעילות מצומצמת יחסית בשל תנאי המלחמה ובשל הדילמה של היישוב לגבי המשך המאבק בבריטים, בעוד אלו נלחמים בגרמניה הנאצית. 
 1945 – 1948 - מתום המלחמה באביב 1945 עד סיום המנדט הבריטי והקמת המדינה באביב 1948. ניצולי השואה הרבים באירופה ייחלו לדבר אחד בלבד: לעזוב במהירות האפשרית את ארצות אירופה שבהן עברו עליהם שנות המלחמה. רבים מהם התרכזו בסוף המלחמה בגרמניה, שבה נמצאו מחנות גדולים של פליטים, והשאיפה של רובם הייתה להגיע לארץ ישראל. אלא שהשלטונות הבריטיים דבקו במדיניות הספר הלבן, וגם לאחר שהחלו להתברר ממדי ההשמדה והסבל, לא אפשרו לפליטי המלחמה לעלות ארצה.

משום כך עם סיום מלחמת העולם השנייה החל המוסד לעלייה לפעול במשנה מרץ. בשיתוף ארגון הבריחה פעל המוסד לעלייה ללא לאות כדי להעלות את יהודי אירופה ארצה. הוא רכש, ארגן, צייד ושיגר לארץ ישראל 61 ספינות ובהן כ-70 אלף מעפילים.
 שלא כבעבר, רק המוסד לעלייה טיפל עתה בהעפלה לארץ (התנועה הרוויזיוניסטית שיגרה מאז תום מלחמת העולם השנייה ספינה אחת בלבד ובה 600 מעפילים).

למוסד לעלייה היו שני מרכזים עיקריים: האחד בארץ – והשני בפריז. המרכז בפריז היה מרכז העצבים ומוקד הפעילות, שהתנהלה ברובה באירופה. רשת אלחוט ענפה קישרה את סניפי המוסד לעלייה באירופה עם המרכזים בפריז ובתל אביב ועם ספינות המעפילים שעשו דרכן לארץ ישראל. את הרשת הפעילו אנשי "ההגנה" שכונו "גדעונים", ולפעולתה התקינה והמתמדת היה חלק נכבד בהצלחת מבצעי ההעפלה.

מכיוון שלא היו ימאים יהודים רבים, היה עליהם להיעזר בימאים שאינם יהודים בכל הקשור לפעילות הלוגיסטית בים. אנשי המוסד לעלייה קשרו קשרים מיוחדים עם מספנות, קברניטים, סוכני אניות ואנשי רשות במדינות השונות, כדי שיסייעו להם בפועל בהשטת הספינות ובתיאומי ההפלגות מול הנמלים.
 כל פעולות המעורבים בעלייה הבלתי לגאלית נעשו באופן חשאי ככל האפשר, מפני שהבריטים עשו מאמצים בלתי פוסקים לעלות על עקבות אנשי המוסד לעלייה ומשתפי הפעולה עמם ולהכשיל את פעולותיהם. הבריטים אף לחצו על ממשלות באירופה ובאמריקה, שלא יאפשרו למעפילים להפליג מתחומיהן, ושלא יסכימו להעניק את דגלי ארצותיהן לספינות ההעפלה.

תפקיד חשוב היה גם לש"י (שירות הידיעות). פעיליו של ארגון זה ריכזו מידע על צעדיהם ותכניותיהם של האנגלים בכל הקשור למלחמתם בהעפלה, ובעיקר באשר למארבים הימיים של ספינות המלחמה הבריטיות. הש"י היה מנחה את מרכז המוסד לעלייה כיצד להערים על האנגלים ולהתחמק מהם.

ב-כ"ט בנובמבר 1947, אחרי שהתקבלה באו"ם החלטת החלוקה, שהכירה בזכות העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל, הקדיש המוסד לעלייה את מאמציו גם לרכישת נשק והברחתו לארץ. קשרי אנשי המוסד לעלייה עם אנשי ים פעילים בנמלים ועם מבריחים, שירתו אותם גם כעת.

לאחר הקמת המדינה פעלו צוותים מטעם המוסד לעלייה להוציא יהודים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה, שסגרו את שעריהן בפני יהודים שביקשו לעלות לישראל. בין הפעולות בתחום זה היו מבצע "עזרא ונחמיה" – הטסת יותר מ-120 אלף מיהודי עיראק ארצה

(1950 – 1951); מבצע "מרבד הקסמים" – הטסת יהודי תימן ארצה (1948 – 1956, לסירוגין);  ומבצעי העלייה ממרוקו (בשנות ה-50).

בשנת 1952 פורק המוסד לעלייה ב. הטיפול בעליית יהודים ממדינות ערב והאסלאם הועבר ל"מוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים", וארגון העלייה מבריה"מ ומדינות הגוש הקומוניסטי, שאסרו על אזרחיהן לצאת למדינות המערב, הועבר לגוף חשאי חדש, "נתיב", שבראשו הועמד שאול אביגור.

רבים מאנשי המוסד לעלייה ב עברו לשרת ב"מוסד" וב"נתיב".
אקסודוס

תמונות נוספות