תולדות הקמת קהילת המודיעין

על תהליכי גיבושה של קהילת המודיעין הישראלית כפי שאנו מכירים אותה היום.

ריבוי גופי מודיעין לפני הקמת המדינה

 לפני הקמת מדינת ישראל התקיים בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל ריבוי של ארגונים מדיניים וצבאיים. בתחום הצבאי פעלו ביישוב כמה ארגונים מחתרתיים או מחתרתיים למחצה, שהפעילו גם שירותי מודיעין.
 
וכך פעלו ביישוב כמה גופים שונים שעסקו בנושאי מודיעין:
העיקריים שבהם היו המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שירות הידיעות של ההגנה (הש"י) והמוסד לעלייה ב´, ולצדם פעלו גם שירות המודיעין של האצ"ל   ומחלקת המודיעין של הלח"י.  

בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, שהחל לאחר קבלת תכנית החלוקה על ידי עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, עוד המשיך להתקיים הפיצול בין הגופים הצבאיים. אך בשלב השני של המלחמה - שהחל ב-15 במאי 1948, לאחר ההכרזה על כינונה של מדינת ישראל - השתנו פני הדברים. בשלב זה המדינה הצעירה נדרשה להתמודד לא עוד בכוחות מקומיים לא סדירים ובמתנדבים של "צבא ההצלה" (מתנדבים ממדינות ערב שנלחמו לצד ערביי ארץ ישראל), אלא בעיקר בצבאות של מדינות ערב שפלשו לארץ מדרום, ממזרח ומצפון. מצב זה חייב היערכות מחודשת, הן מבחינה צבאית והן מבחינה מודיעינית.



מדינת ישראל החדשה מקימה גופי מודיעין

הקמתה של מדינה ריבונית חייבה האחדה של המערכת הפוליטית והצבאית. ננקטו צעדים להקים את רשויות המדינה ומוסדותיה, ובכלל זה - צבא מאוחד ומסודר.  

באפריל 1948 הוקמו שני מוסדות פוליטיים חדשים: מועצת העם ומינהלת העם, והם הפכו לאחר ההכרזה על הקמת המדינה למועצת המדינה הזמנית ולממשלה הזמנית. ב-1 ביוני 1948 הוקם צבא אחד למדינה: צבא הגנה לישראל - צה"ל. צבא זה התבסס על התשתית שהציב ארגון "ההגנה" ושולבו בו חברי הלח"י והאצ"ל.

ההיערכות החדשה בתחום הפוליטי והצבאי לא פסחה על גופי המודיעין. ריבוי גורמי המודיעין שפעלו בו בזמן בתקופת המנדט והצורך להתאים את תפוקות המודיעין לצורכי צה"ל והכוחות הלוחמים בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות - כל אלו חייבו מענה מיידי.  דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, נדרש לגבש מערך מודיעיני למדינה שזה עתה נולדה. היה זה מערך מודיעיני חדש,  גם אם נקלטו בו כמה מרכיבים שהיו קיימים קודם לכן, ועתה הותאמו לצרכים החדשים.

ב-30 ביוני 1948, חודש לאחר הקמת צה"ל ובעיצומה של מלחמת העצמאות, פורק מטה שירות הידיעות של ההגנה, והוקמו שירותי המודיעין של מדינת ישראל.

עם הקמתה, מנתה קהילת המודיעין הישראלית את הגופים האלה:
  • שירות מודיעין (ש"מ): מודיעין צבאי, ביטחון שדה, האזנה, ריגול נגדי ועוד. לימים - "אמ"ן".
  • מחלקה מדינית במשרד החוץ ("דעת"): פעולות מודיעין בחו"ל. לימים - "המוסד".
  • ש"י פנימי ("מחץ"): שירות ביטחון פנימי - טיפול בביטחון פנים, בדגש על סיכול חתרנות מדינית וטרור. לימים - "שירות הביטחון הכללי" (שב"כ).

בשל הרצון לשמור על חשאיות לגבי עצם קיומם של שירותי המודיעין, לא עוגנה פעילותם של גופי המודיעין בחוק, כלומר - לא נקבעו בחוק מטרותיהם, תפקידיהם, משימותיהם, סמכויותיהם או תקציביהם ומהי הזיקה ההדדית ביניהם. משום כך, על אף ההפרדה הרשמית בין גופי המודיעין, בפועל חפפו תחומי פעולתם בארץ ובחו"ל זה את זה. כולם הפעילו סוכנים ושליחים בארצות ערב ובאירופה בלי תיאום ובלי חלוקת עבודה. מצב זה גרם לחיכוכים בין הגופים וחייב תיאום והגדרות של אחריות וסמכות.

שינויים מבניים בקהילת המודיעין לאורך השנים

יצירת הבחנה ברורה בין תחומי האחריות של גופי המודיעין לא הייתה תהליך פשוט.
באפריל 1949 הוקמה "ועדת התיאום הבין-שירותית העליונה", שתפקידה היה לתאם בין הגופים השונים. ואולם סמכויות הוועדה כלפי השירותים המיוצגים בה לא היו ברורות, וחוסר תיאום בין הגופים וכן חפיפה בתחומי האחריות המשיכו להתקיים.

מסמך הקמת קהילת המודיעין

מסמך מפברואר 1949 המורה על הקמת גופי המודיעין השונים ומסרטט את אופי פעולתם, מתוך אתר השב"כ.

ראובן שילוח, שעמד בראש "ועדת התיאום הבין-שירותית העליונה", המליץ על שינויים מבניים, אותם קיבל דוד בן-גוריון בדצמבר 1949.
אז החלה להתגבש חלוקת התפקידים, כפי שאנו מכירים היום: 
  • המודיעין הצבאי, לימים אמ"ן, היה ונשאר מאז היווסדו חלק מהצבא, אך במסגרת שאליה היה כפוף חלו שינויים (בתחילה היה כפוף לאג"מ, ולאחר מכן הפך לאגף עצמאי הכפוף ישירות לרמטכ"ל). 
  • שירות הביטחון הכללי עסק בפעילות מבצעית בתוך גבולות המדינה למטרות מודיעיניות, ובכל הנושאים הקשורים לביטחון פנים, והוא כפוף ישירות לראש הממשלה. 
  • המחלקה המדינית הופקדה על המודיעין המדיני, הפעילות המודיעינית והמודיעינית-מבצעית בחו"ל. אחר כך, בראשית שנות ה-50, הופרדה הפעילות המודיעינית-מבצעית ממשרד החוץ ונעשתה רשות עצמאית הכפופה ישירות לראש הממשלה (רשות מרכזית למודיעין בחוץ לארץ, לימים - המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים).

כמו כן הוקם "המוסד לתיאום שירותי המודיעין והביטחון", גוף מטה שתפקידו לתאם בין שירותי המודיעין לשירותי הביטחון של המדינה. אחר כך הוקמה ועדת התיאום העליונה, שלימים נעשתה ועידת ראשי השירותים (ור"ש), ובה חברים ראש אמ"ן, ראש השב"כ, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה - ובראשה, כשווה בין שווים, ראש המוסד.

בעקבות כשלון המודיעין להתריע על כוונת המצרים והסורים לתקוף באוקטובר 1973 (מלחמת יום הכיפורים) התקבלה החלטה להגביר את הפלורליזם במחקר המודיעיני. בהמשך אף הוקמה ומוסדה בחוק "המועצה לביטחון לאומי" שליד ראש הממשלה.  

בפועל לא חל במשך השנים שינוי במבנה הבסיסי של קהילת המודיעין ובחלוקת האחריות בין חלקיה, שהם אמ"ן - "המעריך הלאומי" ואחראי להפעלת גופי האיסוף הצבאיים, המוסד - האחראי לפעילות האיסופית והמבצעית בחו"ל, והשב"כ - האחראי למלחמה בטרור ולסיכול ריגול וחתרנות.

מעמדה של קהילת המודיעין במדינת ישראל

קהילת המודיעין היא אחת מאבני היסוד החשובות של הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. משימותיה הבולטות הן מתן התרעה שוטפת ברמה האסטרטגית הלאומית; מניעת טרור וסיכול חתרנות מבית ומחוץ; וזאת לצד פעולות נועזות ונקודתיות, שחלקן אינן ידועות וייתכן שלעולם לא ייחשפו. בין היתר ראוי להזכיר את מבצע אנטבה, שבו פעלה סיירת מטכ"ל (השייכת לאמ"ן) על מנת להשיב את החטופים מאוגנדה לישראל; פרשת הילד יוסל´ה שוחמכר שלאחר שנחטף בידי סבו החרדי לברוקלין, אותר והושב להוריו בשיתוף פעולה בין השב"כ למוסד, ובכך נמנעה סערה ציבורית גדולה שעלולה הייתה להגיע למלחמת אחים בין דתיים לחילוניים; חטיפת אייכמן ("מוסד" ושב"כ); מבצע משה ("מוסד" וצה"ל); והלחימה המשולבת בטרור (שלושת הארגונים).