מבצע ירקון

"מבצע ירקון" הוא מבצע מודיעיני שערך צה"ל ביוני 1955, במסגרת ההיערכות לקראת מבצע קדש, שנערך באוקטובר 1956. היה זה מבצע סודי ביותר, ורק 13 שנה לאחר שנערך הוא נחשף לראשונה. 
1955

הרקע למבצע

בשנים 1955-1954 הטילו המצרים סגר ימי על כלי שיט ישראליים במצרי טיראן. מיקומם של מצרי טיראן בכניסה למפרץ אילת הוא בעל משמעות אסטרטגית רבה לישראל. דרך המצרים עוברת עיקר התנועה הימית בין ישראל ובין אפריקה והמזרח (לנמל אילת). חסימת מצרי טיראן על ידי מצרים לפני מבצע קדש (1956), באמצעות הצבת תותחי חוף בראס נצראני, גרמה לישראל נזק ביטחוני וכלכלי רב.

ניסיונות דיפלומטיים של ממשלת ישראל להסיר את הסגר לא צלחו, ועל כן הוחלט לנסות ולפתוח את המעבר בפעולה צבאית מורכבת.
התכנון היה להצניח גדוד של לוחמים לשארם א-שייח´, הנקודה הדרומית ביותר בחצי האי סיני הסמוכה למצרי טיראן (ראו מפה), ובד בבד לשלוח כוחות צבא נוספים שיתקדמו דרומה מכיוון רצועת החוף של אילת.
שני הכוחות היו אמורים להיפגש בשארם א-שייח´, לכבוש אותה, ולפתוח את מצרי טיראן לתנועה חופשית של כלי שיט.

מבצע ירקון
כדי ליישם מבצע כזה, היה צורך במידע מודיעיני מקדים ומדויק. כך נולד "מבצע ירקון". מטרתו הייתה לאסוף מידע מודיעיני על צירי התנועה לאורך החוף המערבי של מפרץ אילת שבהם אמורים היו הכוחות לעבור. בעיקר היה צורך במידע הנוגע ל-70 הק"מ בקטע הדרך שבין דהב לעין אל-פורטגה בחצי האי סיני, שלגביהם לא היה לצה"ל כל מידע.

מבצע ירקון
קרדיט: Uv1234, ויקיפדיה העברית (על בסיס מפה של ה-CIA)

מהלך המבצע

תכנית המבצע הייתה להנחית דרך הים (דרך מפרץ אילת) לתוך שטחה הריבוני של מצרים צוות של סיירים מחטיבת גבעתי, אשר ילכו לאורך התוואי במשך שלושה לילות, יוודאו את כשירותו, ולבסוף יגיעו לנקודת מפגש שנקבעה מראש, וממנה יפונו חזרה לשטח ישראל. חיל הים היה אחראי לתאם את הגעת הסיירים לחופי סיני דרך הים, וחיל האוויר אמור היה לסייע בכך שידאג להצניח מים לצוות הסיירים ויצור עמם קשר בלילות. כמו כן, חיל האוויר היה מופקד על חילוץ הסיירים בסיום המבצע באמצעות מטוסי פייפר. 

הסיירים שנבחרו מקרב המתנדבים למבצע היו: מג"ד (מפקד גדוד) 51 - סא"ל אשר לוי, סמג"ד (סגן מפקד גדוד) 51 - רס"ן מנו שקד, קצין הקשר מגדוד 51 - יגאל תלמי; ומסיירת גבעתי - סמל דב שמעוני (דובן), מ"מ (מפקד מחלקה) מגדוד 52 - יורם ליפסקי, וסגן אהרון לברן, שעמד לקבל על עצמו את תפקיד מפקד הסיירת החטיבתית.
 
ב-9 ביוני, 1955 יצאו הסיירים לדרך.   
"מבצע ירקון" היה המבצע הצבאי הראשון בצה"ל שבו שיתפו פעולה כוחות חיל האוויר, היבשה והים. המבצע תוכנן בקפידה רבה, שכן התנאים המורכבים שבו נערך, ושיתוף הפעולה הנרחב בין כוחות צה"ל יצרו היבטים רבים שדרשו תכנון ותיאום. ראשית, הייתה חשיבות מכרעת להקפדה על עמידה בזמנים. לוחות הזמנים היו קריטיים כיוון שחברי הצוות יכלו לנוע בלילות בלבד, כדי שלא להיחשף לעיני כוחות הצבא המצרי או לעיני הבדואים המתגוררים במדבר.
בליל ה-9 ביוני הונחתו ששת הסיירים בחופי סיני בעזרת סירה של חיל הים. הם צעדו במהלך הלילות, ועם אור הבוקר היו צריכים למצוא מסתור בנקיקי הסלעים, גם מהשמש הקופחת.
כל עיכוב קטן במהלך הלילה חשף אותם לסכנה ממשית שיגלו אותם במהלך היום. לאורך כל היום היו צריכים לשמור הסיירים על דממת אלחוט (כלומר, אסור היה להם להפעיל מכשירי קשר), ורק בשעות הלילה הורשו ליצור קשר אלחוטי עם המטוסים.

היבט מרכזי נוסף היה התמודדות עם מצוקת המים הקשה במהלך ימי המבצע. הימים היו ימי הקיץ, מזג האוויר היה לוהט, והסיירים נעו במדבר ללא גישה למים.
הם אמנם לקחו עמם כמות מים רבה ככל האפשר, אבל לא היה באפשרותם לשאת על גבם את הכמות הנדרשת לכל אנשי הצוות, לכל שלושת הימים ובכמות המתאימה למזג האוויר החם ששרר באותה עת.
על כן תוכנן מראש שמטוסי חיל האוויר יצניחו לצוות מים בלילות. גם פתרון זה לא היה פשוט כלל וכלל, ומארזים רבים של מים התנפצו על סלעי המדבר עד שהצליח חיל האוויר להצניח מארז מים לסיירים הצמאים.

לאחר הליכה מפרכת של שני לילות, הגיעו הסיירים בלילה השלישי, ה-12 ביוני, לנקודה שתוכננה לפינוי האווירי. שם הכינו את השטח לנחיתת מטוסי הפייפר, וסימנו את מקום הימצאם בלפידים ובסרטים. משימת הפינוי הייתה מורכבת וקשה במיוחד עבור הטייסים, בגלל תנאי השטח הקשים, עומק החדירה לשטח מצרים (כ-90 ק"מ), והחשכה. אך למרות התנאים הקשים הצליחו מטוסי הפייפר לנחות, לחלץ את הסיירים ולהטיס אותם לאילת. באילת קיבל את פניהם הרמטכ"ל משה דיין בכבודו ובעצמו, עם בקבוקים קרים של מיץ אשכוליות.

מה שלא ידעו הסיירים, בעודם מפלסים את דרכם לנקודת הפינוי, הוא שהבדואים עלו על עקבותיהם ודיווחו על כך לצבא המצרי. למעשה, המצרים היו בפיגור קל של כמה שעות מאחוריהם, והגיעו לנקודת הפינוי זמן קצר אחרי שהסתיים האיסוף והכוח המריא לאילת. בארץ, לעומת זאת, כן ידעו זאת - צה"ל קלט תשדורות מצריות המדווחות על הימצאות הסיור בשטח ועקב בדריכות אחר המתרחש. עם זאת, בחרו המפקדים להסתכן ולא לעדכן את הסיירים על כך, ובפרט שהיו מגבלות קשר אלחוטי עקב המרחק ותנאי השטח.

סוף דבר 

למידע שנאסף ב"מבצע ירקון", שלפיו הדרך אכן ניתנת למעבר לכלי רכב מצפון לדרום, הייתה חשיבות רבה בתכנונים לקראת מבצע קדש, כשהוטל על כוחות צה"ל לנוע בציר זה מאילת דרומה כדי לפתוח את מצרי טיראן.
ששת הסיירים קיבלו צל"ש על השתתפותם במבצע. בתעודת הציון לשבח נכתב: "התנדבו למשימה מסוכנת וקשה, התמידו בביצוע המשימה על אף תקלות וקשיים החורגים מגדר הרגיל וסיימוה בהצלחה".

שנים לאחר מכן אמר רס"ן (לימים תא"ל) עמנואל (מנו) שקד:"לגבי מדינת ישראל של אז, נראה המבצע כטירוף של ממש, ודרש העזה גדולה. מדינת ישראל הייתה אז בת שבע, חסרת אמצעים וניסיון. הליקופטר עדיין היה בעינינו מטוס דמיוני למחצה, ומטוס הפייפר נחשב לשיא השכלול התעופתי. כל מה שסופר לנו על המשימה העתידה נשמע כפנטזיה".


בסרטון מפקד הסיור, אשר לוי , מספר את מהלך המבצע.

בתמונה ששת הסיירים עם ששת טייסי ה"פייפרים" בתמונה משותפת עם הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין.

מבצע ירקון
הטייסים בעמידה מימין לשמאל: יצחק זוסמן (זמיר), שלמה ברשצקי, לוינסון משה ארנרייך, אלברט עטר וחנוך קרטר.
בישיבה הסיירים מימין לשמאל: דב (דובן) שמחוני, אהרון לברן, יורם ליפסקי, אשר לוי, מנו שקד ויגאל תלמי.
מבצע ירקון