תולדות הקמת אמ"ן - חמ"ן

מאז הקמת המודיעין הצבאי במחצית הראשונה של 1948 חלו תמורות במבנה שלו ובמעמדו בתוך צה"ל, עד שהפך לאגף וחיל המודיעין כפי שאנו מכירים היום.
1953
ערב פרוץ השלב השני של מלחמת העצמאות, שבו נאלצה מדינת ישראל הצעירה להילחם בצבאות ערב, עמדה ההנהגה בארץ ישראל במצב בעייתי נוכח היעדר מידע בעל ערך על צבאות האויב.
עד אז ארגון ההגנה לא בנה מערך מודיעיני צבאי, אלא הסתייע בשירות הידיעות (הש"י), גוף שהיה אזרחי במהותו. 

בשנת 1948, עוד במהלך מלחמת העצמאות, החל ראש הממשלה דוד בן-גוריון בתהליך שהוביל לבסוף להקמת קהילת המודיעין כפי שהיא מוכרת לנו היום. עיקר השינוי היה בתפיסה כי יש לקיים שלושה ערוצים עיקריים לעבודת המודיעין: שירות המודיעין של הצבא, שרות הביטחון (פנים), ושרות מודיעין שירכז את כלל הפעילויות של המדינה מחוץ לגבולותיה, בעיקר אלה שלא ניתן לקיימן בערוצים הדיפלומטיים הרגילים.

הקמת המודיעין הצבאי החלה במחצית הראשונה של 1948 בידי ראש אגף המבצעים (אג"ם) הראשון יגאל ידין. בשלב הראשון היה המודיעין הצבאי מחלקה באג"ם. תחומי האחריות של המודיעין הצבאי באותו שלב היו הפעלת מודיעין לקראת מבצעים קרביים, סיכול ריגול נגדי, צנזורה והאזנה ועוד. איסר בארי מונה לעמוד בראש המודיעין הצבאי, וחיים הרצוג מונה לסגנו. בנימין גיבלי מונה לראש מחלקת המודיעין של הצבא (ולימים נעשה ראש אמ"ן).
בעקבות מלחמת העצמאות התקבלה התפיסה שהמודיעין הוא קו ההגנה הראשון של המדינה, משום שבהעדר עומק אסטרטגי (בין אזורי הלוחמה לבין העורף) – יש להתרעה מבעוד מועד חשיבות עליונה.

מסמך הקמת אמ״ן


התפתחות והתגבשות

בסוף שנות ה-40 פעלו כל גופי המודיעין הן בארץ והן בחו"ל – המודיעין הצבאי, המחלקה המדינית של משרד החוץ ושירות ביטחון הפנים – ולעתים קרובות תחומי הפעולה שלהם חפפו זה את זה ושרר חוסר בהירות באשר להגדרת תפקידם ותחומי פעילותם.
בתום קרבות מלחמת העצמאות גובש מבנה קהילת המודיעין על פי הדגם המערבי המושתת על ארבע זרועות: מודיעין צבאי, מודיעין מדיני, ביטחון פנים, ומודיעין משטרתי.
כחלק מן ההפרדה הזאת נוצרה חלוקת תפקידים ברורה יותר לגבי תחומי האחריות של כל אחד מגופי המודיעין. 

עבודת המודיעין הצבאי התמקדה מעתה בשני תחומים עיקריים:

האחדמודיעין אסטרטגי, המתמקד בגיבוש אסטרטגיה צבאית ותכנון דרכי פעולה. מודיעין זה עוסק  בחקר כוחו הצבאי של האויב; זירת הקרב - אופי הזירה שבה יתרחש הקרב, תנאי השטח, התוואי וכן הלאה; והערכת הסיכוי למלחמה ולניצחונו של האויב, על מנת לקבוע מהי הפעולה הנחוצה כתגובה למצב מסוים;

השנימודיעין אופרטיבי וטקטי, העוסק באיסוף מידע על האויב והפצתו בשדה הקרב בזמן אמת. סיכול ריגול נגדי עבר להיות בתחום אחריותו של הש"ב, הגוף האחראי לביטחון הפנים (לימים השב"כ).   

למרות התפתחות מערך המודיעין הצבאי, נותרו חילוקי דעות קשים בנוגע למעמדו במסגרת המטה הכללי (מטכ"ל). שר הביטחון והרמטכ"ל ניצבו בפני הדילמה, אם להעניק למודיעין מעמד של אגף עצמאי הכפוף לרמטכ"ל, או – כדרישת ראש אגף המבצעים (אג"ם) יגאל ידין– לקיימו במסגרת אג"ם ובכפיפות אליו. בשלב זה נשאר המודיעין כפוף לאג"ם.

*בשנת 1949, במסגרת ארגון מחדש של מערך המודיעין במדינה ושל המטכ"ל, הוחלט לצרף את המודיעין הצבאי כמחלקה נפרדת באג"ם ולהפכו למטה מקצועי אליו יהיו כפופים מקצועית קציני המודיעין ביחידות השונות.
הוקם בסיס שירות מודיעין, ונקבעה מחדש הגדרת התפקידים. על אף היותו של המודיעין מחלקה בתוך אג"ם, ראש מחלקת המודיעין דיווח באופן ישיר לרמטכ"ל ולא לראש אג"ם, והיה האחראי לקביעת ההנחיות לפעולת המודיעין והביטחון בצבא.
הוטלה עליו אחריות מטה להפעלת כל מקורות המודיעין על האויב על מנת לספק למטכ"ל מידע אמין כבסיס לתכנון צבאי.
בשלהי 1949 הוכרזה הקמתו של חיל המודיעין, הכפוף לאג"ם.

רק ב-1953 יושמו המלצות הוועדות השונות, ומחלקת המודיעין הפכה לאגף המודיעין במטכ"ל הכפוף לרמטכ"ל. המודיעין קיבל, אם כי באיחור, את המעמד וההכרה שעליהם נאבק מאז 1947.



* אגף המבצעים (בעבר נקרא "אגף המטה", וב-1999 שונה שמו ל"אגף המבצעים") הוא האחראי לתכנון פעילותו המבצעית של הצבא וליישומה, באמצעות החילות השונים ואגפי המטכ"ל. האגף מתפעל מבחינה אדמיניסטרטיבית את כל הפעילות המבצעית, ותפקידו לתאם בין הכוחות השונים, לסנכרן את האימונים, את הצרכים, את המודיעין וכדומה של היחידות המשתתפות בפעילות. כיוון שפעילות אגף המבצעים נשענת באופן ניכר על המודיעין, היה היגיון היסטורי בהכפפת אמ"ן לאג"ם.
סמל אמ״ן