הערכת מודיעין לאומית

על תפקידה של קהילת המודיעין במתן הערכות מודיעין לדרג המדיני והצבאי.
אחד מתפקידיה העיקריים והחשובים של קהילת המודיעין הוא לתת הערכות מודיעין לדרג המדיני והצבאי על מנת לסייע להם לקבל החלטות ברמה האסטרטגית בענייני מלחמה ושלום ובפעילות היומיומית.

עם קום המדינה נקבע ש"המעריך הלאומי" יהיה ראש אמ"ן, ומחלקת המחקר של אמ"ן תבצע בפועל את המחקר וההערכה. עד שנת 1974 הייתה מחלקת המחקר באמ"ן הגוף היחיד שעסק בהערכת המודיעין הלאומית (עוד גופי מחקר פעלו במשרד החוץ ובמוסד, אך  לא הייתה להם אחריות מחקרית מוגדרת).
 
ב-1974, בעקבות הכשל המודיעיני בהערכת כוונות האויב הערבי לתקוף את ישראל במלחמת יום כיפור, גיבשה ועדת אגרנט שורה של המלצות בתחום המודיעין. העיקרית שבהן הייתה הבטחת "פלורליזם מחקרי" באמצעות הקמה וחיזוק של גופי מחקר והערכה נוספים בתוך גופי המודיעין - המוסד, השב"כ ומשרד החוץ. כן המליצה הוועדה למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה, תפקיד שנטמע בהמשך במועצה לביטחון לאומי ועוּגַן בחוק. הכוונה הייתה להבטיח שבפני הממשלה - בבואה לקבל החלטות הנוגעות לביטחון הלאומי - תונח יותר מהערכת מודיעין אחת.
 
למרות ריבוי הגופים, נותר אמ"ן הגוף הנושא באחריות להערכה הלאומית הכוללת, אף שבמשך השנים הוטלה אחריות נקודתית על חלק מהגופים (דוגמת האחריות להערכת המודיעין ביהודה, שומרון ועזה - שהשב"כ קיבל על עצמו). חטיבת המחקר באמ"ן, הנדרשת לגבש את הערכת המצב הלאומית על היבטיה השונים, אינה מגבילה את עצמה לעיסוק בנושאים צבאיים מובהקים הקשורים למדינות ולגורמים שמדינת ישראל נמצאת אתם בעימות או בעימות פוטנציאלי. חטיבת המחקר עוסקת גם במחקר מדיני, כלכלי, תעשייתי-ביטחוני, חברתי ופוליטי.

ראש אמ"ן, בתוקף אחריותו כקמ"ן של צה"ל והממשלה, הוא המנסח והמפיץ של הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות) - הגדרת הדרישות וצורכי המודיעין של המדינה. ההחלטה במה יתמקד הצי"ח מבטאת את סדרי העדיפויות הלאומיים עבור גורמי האיסוף של כלל קהילת המודיעין ברמה האסטרטגית הרב שנתית ולנוכח האיום השוטף.
 

לחטיבת המחקר באמ"ן שני תפקידים מרכזיים:

 
1. להתריע מפני פעילות עוינת או מלחמה
 
כך הוגדרה משימתו העיקרית של המודיעין הצבאי עוד בזמן מלחמת העצמאות: "מתן התרעה למדינת ישראל על מתקפה צפויה של כוחות ערב [...] על מנת לאפשר למטה הכללי לבצע גיוס כוחות ולערוך מבעוד מועד את הצבא לקראת המתקפה".
תפקידה של חטיבת המחקר להסב את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות אל סכנות לביטחון המדינה, ובעיקר להתריע מפני מלחמה. חטיבת המחקר מקבלת את כל הידיעות שמפיצה מערכת האיסוף של קהילת המודיעין, מעבדת אותו ובוחנת מגמות, תהליכים, צעדים מוחשיים, שינויים ותפניות אצל האויב - המחייבים התארגנות, תגובה ופעולה של מדינת ישראל.
 
בכל הקשור להערכת המודיעין בעניין התרעה מפני מלחמה, דרכי העבודה של קהילת המודיעין הושפעו מאוד והתעצבו בעקבות מלחמת יום כיפור והכישלון בהערכות המודיעיניות שקדמו למלחמה. הייתה זו אבן דרך בהתפתחות ההערכה המודיעינית, בעיקר בכל הקשור לבקרה, פיקוח ובחינת דרכי התנהלות בתוך קהילת המודיעין. עוד בנושא תוכלו לקרוא בפריט על יחידת הבקרה של אמ"ן.

2. למסור הערכה לאומית שוטפת
 
לצד הערכת המודיעין השנתית שמציגים ראש אמ"ן וראש חטיבת המחקר לצה"ל ולממשלה, מפיץ אמ"ן, באמצעות חטיבת המחקר, הערכת מודיעין לאומית שוטפת. מדובר בהערכת שלל הסיכונים, האיומים וההזדמנויות הניצבים בפני המדינה, וזאת בניגוד להתרעה מפני מלחמה קרבה או פיגוע צפוי. למשל - ראש הממשלה יכול לבקש מחטיבת המחקר לספק תמונת מצב על ההתקוממויות העממיות במדינות ערביות, ולהעריך אילו השלכות צפויות לכך על מדינת ישראל : האם ישתנה יחסן של המדינות לישראל? האם ייפתחו אפשרויות חדשות לגיבוש הסדר שלום ולכינון יחסים דיפלומטיים עם מדינות אלו? האם קיימת סכנה להסכם שלום קיים? ועוד.
 
תפקידה של ההערכה הלאומית השוטפת היא לאפשר תכנון לטווח ארוך הן של הדרג המדיני והן של הדרג הצבאי: ההערכה השוטפת מספקת מידע המסייע לממשלה לנהל את מדיניותה, ומספקת למערכת הביטחון מידע המסייע לה לגבש מדיניות צבאית, לבנות עוצמה צבאית הנדרשת כמענה לאיומים עתידיים אפשריים וכדומה.

מבט לעתיד


המצב הנוכחי, שלפיו חטיבת המחקר העיקרית והמרכזית שייכת לאמ"ן, וראש אמ"ן הוא "המעריך הלאומי", אינו מצב מובן מאליו. מכמה סיבות החלה בשנים האחרונות להתעורר השאלה, אם חלוקת תפקידים זו נכונה:
ראשית, יש המותחים ביקורת על שגוף צבאי מבצע הערכות הנוגעות לתהליכים מדיניים ודיפלומטיים, שהרי לאנשי צבא אין בהכרח הכשרה בתחומים אלו.
שנית, מקובל בעולם כי האדם האחראי להערכה הלאומית כפוף במישרין לעומד בראש המדינה, בישראל - ראש הממשלה. ראש אמ"ן, לעומת זאת, כפוף במישרין לרמטכ"ל (הרמטכ"ל כפוף לשר הביטחון, ושר הביטחון כפוף לראש הממשלה). הקמה ומיסוד של המועצה לביטחון לאומי נועדה בין השאר לתת בידי ראש הממשלה כלים עצמאיים לצורך גיבוש הערכת המצב וייעול תהליך קבלת ההחלטות.
שלישית, אנו חיים במציאות שונה מזו של שנת 1948. האיום החמור ביותר על ישראל היום אינו איום של מתקפה ערבית קונבנציונאלית של צבאות סדירים. דווקא האיום הבלתי קונבנציונאלי (למשל - נשק גרעיני) והאיום של עימות עם כוחות בלתי סדירים ועם ארגוני טרור הם העומדים היום בראש מעייניהם של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. להבדיל ממצב של איום קונבנציונאלי, שבו יש יתרון לצבא כַּגוף המתריע והמעריך, אין לאנשי צבא יתרון בהכרח בכל מה שקשור לאיומים מסוגים אלה. לדוגמה - בכל הקשור לאיומי טרור, השב"כ הוא הגוף בעל הידע המקצועי וההכשרה המתאימה להתמודד עמם.

וכך כותב שלמה ברום, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי:
                                   
"יש כמה דברים המשותפים לשני התחומים האלו [האיום הלא קונבנציונלי ופעולות הטרור]. ראשית, בשניהם המטרה העיקרית היא האוכלוסייה האזרחית של ישראל. שנית, שניהם אימצו לעצמם כנשק עיקרי יכולת שיגור של קליעים הנעים במסלול בליסטי, טילים מוּנְחִים ורקטות בעלות טווחים שונים, שעמם הם יכולים לכסות את כל שטחה של מדינת ישראל. שלישית, הם אינם חותרים לניצחון והכרעה צבאיים, אלא להתשה, פגיעה במורל הלאומי וגזירת רווחים תקשורתיים, תדמיתיים ופוליטיים על בסיס זה. האיום העיקרי אפוא אינו מתקפה יבשתית שתכרסם בטריטוריה של ישראל אלא הכרסום ברוח העם ובמעמדה של ישראל מול העולם החיצוני."