ארגון ניל"י
ניל"י, ראשי תיבות של "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א טו, 29) – הוא כינויו של ארגון ריגול שפעל בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
1915
הארגון הוקם בשנת 1915 ומטרתו לסייע לאנגלים לכבוש את הארץ מידי
האימפריה העותמנית (האימפריה הטורקית אשר התקיימה מהמאה ה-13 ועד למלחמת
העולם הראשונה, ושלטה גם בארץ ישראל).
מייסדיו של ארגון ניל"י וראשיו היו מבני המושבות ומחברי אגודת ה"גדעונים" (התארגנות בני המושבות היהודיות הראשונות ערב מלחמת העולם הראשונה). האגרונום אהרן אהרנסון מזכרון יעקב, עמד בראש הארגון (בפי הבריטים אף כונה הארגון על שמו: ארגון A) ואליו הצטרפו אחיו אלכסנדר אהרנסון, אחותו שרה אהרנסון, אבשלום פיינברג, האחים נעמן ואיתן בלקינד, יוסף לישנסקי ועוד כמה עשרות מבני המושבות.
הבריטים מצדם היו זקוקים לכל סיוע שיכלו לקבל באיסוף מודיעין. ערב מלחמת העולם הראשונה פעל ברחבי האימפריה העותמנית מערך מצומצם של איסוף מודיעין בשירות הבריטים. אחת הדרכים המרכזיות לאיסוף המודיעין נשענה על רשת דיפלומטים וקונסולים ועל סוכני שטח מעטים, בעיקר באזורים שגבלו בטריטוריה שבשליטה בריטית, כמו בגבול סינַי (מצרים כולה, ושטח סיני בתוכה, היו מעין מדינת חסות של בריטניה).
עם פרוץ המלחמה עזבו הקונסולים, והגבולות נסגרו. כך קרה שדווקא בשעת המלחמה לא היה לבריטים מידע על המתרחש מהצד האחר של הגבול והם חיפשו פתרונות לקבלת מידע התרעתי על המתרחש בסוריה ובארץ ישראל. אמצעי אחד שבו השתמשו היו סוכנים "מונחתים", כלומר סוכנים, שהיו לרוב ערבים מוסלמים, דרוזים או נוצרים מתושבי האזור, אשר היו אוספים מידע וחוזרים בלילה לספינת אם שחיכתה להם ליד החוף לקבל את דיווחיהם. הבעיה העיקרית בשיטה זו הייתה התלות במזג האוויר ובתנאי הים. מפגשים ומבצעי איסוף של סוכנים מהחוף נדחו או בוטלו תדיר. עם זאת, בהעדר חלופות הייתה זאת הדרך המרכזית להחדיר סוכנים לצפון הארץ עד לסוף המלחמה. ברור אפוא שלבריטים היה מחסור במידע מודיעיני חיוני.
להלן הקדימון לסרט, ניתן לצפות בסרט המלא במרכז למורשת המודיעין.
בפברואר 1917 חודש הקשר של הארגון עם הבריטים. מרכז הפעילות של הארגון היה בעתלית, שם על חוף הים הייתה תחנת הניסיונות החקלאית של אהרן אהרנסון. הבריטים הקימו קשר ימי קבוע בין מצרים ובין חוף עתלית: הספינה הבריטית "מנגם" פקדה את החוף לעתים מזומנות ונטלה את המידע שאספו חברי ניל"י. כמו כן השתמשו אנשי הארגון ביוני דואר כדי להעביר מידע. משימתם העיקרית של חברי הארגון, כמו של יתר הסוכנים המונחתים, הייתה לעקוב במדוקדק אחרי תנועת הצבא העותמני, לאתר הגעת תגבורת ולעקוב אחרי תנועת הרכבות.
לעומת מרבית הסוכנים הערבים אשר פעלו בזוגות וביחידים, הייתה ניל"י רשת ריגול גדולה יחסית, בשיא פעולתה נמנו עמה 32 חברים ועוד כמה עשרות סייענים. גודלה היה יתרון גדול שכן את האיסוף קיימה בשטח נרחב יחסית – מדמשק עד באר שבע. את הידיעות מהאזורים השונים העבירו בלדרים (שליחים) למרכזים אזוריים ומשם לעתלית. גודלה של הרשת היה גם נקודת תורפה שכן היא התנהלה ברמה מקצועית נמוכה והיה סיכון מתמיד שהטורקים יחשפו אותה.
הפוטנציאל הרב של ניל"י מומש גם במבצעים חד-פעמיים כגון העתקת הצופן שבו הועברו ההודעות בין הצבא הגרמני לצבא הטורקי. איתן בלקינד, איש ניל"י, אשר היה קצין בצבא הטורקי והוצב בדמשק, הצליח להשיג את מחברת הצופן של תחנת האלחוט הגרמנית); וכן סיוע בעריקתו של קצין מבצעים אלבני והברחתו למצרים. גם הידיעות שעסקו בהיערכות טקטית בקו החזית ובתנועות הצבא בצפון נתנו תמונה טובה על מהלך תגבור הכוחות הטורקים בארץ.
הקושי המרכזי היה בהעברת הידיעות שאספו אנשי ניל"י לבריטים. בשל שיטת הדיווח האיטית (העברת המידע לספינה בלב ים ותלות מוחלטת בתנאי מזג האוויר) הן הגיעו למצרים באיחור ניכר. זמן מעבר הידיעה במסלול סוכן-עתלית-ספינה היה ארוך כל כך שלעיתים הידיעות שהגיעו היו בנות 6-5 שבועות! זמן לא רלוונטי בעליל כאשר מדובר במצב מלחמה דינמי.
כמו כן, אנשי ניל"י לא הצליחו לגייס שום קצין טורקי או חייל טורקי כסוכן מן המניין ולא הצליחו לחדור לדרג הכוונות של מפקדת האויב, פעולות שהן קריטיות לאיסוף מידע פנימי ומאומת על האויב.
ואמנם, לרוע המזל, שרשרת של אירועים הביאה לכך שבחודש ספטמבר 1917 נחשפה פעילות הארגון.
אחדים מן האירועים הללו היו העובדה שהתגלו בארץ מטבעות אנגליות שנוצקו לאחר פרוץ המלחמה, מטבעות שארגון ניל"י שימש צינור להעברתן ליישוב, אשר עוררו תהיות וחקירות מצד הטורקים; תפיסתה של יונת דואר שנשלחה מתחנת הניסיונות בעתלית עם ידיעה לבריטים; ומאסרו של נעמן בלקינד בידי הטורקים, בלקינד נתפס בעת שיצא ללא רשות ממפקדת ניל"י לחפש את חברו ובן דודו אבשלום פיינברג, שנעלם במדבר בניסיון להגיע למצרים.*
בעקבות כך פתחו הטורקים במסע איומים וטרור נגד היישוב היהודי במטרה לתפוס את חברי ארגון הריגול.
רבים מחברי ניל"י, ואף אחרים מקרב היישוב אשר נחשדו בקשר עם הארגון, נתפסו ועונו קשות. שרה אהרנסון התאבדה בירייה לאחר שחוקריה האכזריים עינו אותה. נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי נתפסו והוצאו להורג.
בתום מלחמת העולם הראשונה המשיך אהרן אהרנסון בפעולתו הציונית המדינית. באחת הנסיעות שלו מאנגליה, בשנת 1919, נספה בתאונת מטוס מסתורית מעל תעלת למאנש. נסיבות מותו לא התבררו עד היום.
מאידך גיסא סיכן גוף מחתרתי זה את היישוב ופעל על דעת עצמו ושלא לפי דעתה של הנהגת היישוב, כמו כן לא ברור אם הייתה תרומה מודיעינית ממשית בפעולתו בעבור הבריטים. המידע שסיפקו חברי ניל"י היה חיוני ומקצועי, אולם בשל קשיים שונים, בעיקר טכניים, הפוטנציאל שהיה גלום בארגון לא מומש במלואו – למשל, בשל הזמן הרב שחלף מזמן איסוף המודיעין ועד הגעתו לידי הבריטים.
עם זאת, חשוב לציין כי הדבר לא פגם בחשיבותו של הארגון בעיני הבריטים. מעבר לדיווחיהם המלאים ורחבי התשתית של אנשי הארגון, ראו בהם הבריטים סוכנים הפועלים ממניעים אידיאולוגיים (לעומת יתר הסוכנים אשר נתפסו כפועלים מטעמי תועלת אישית) וכמי שבאים לשרת עניין לאומי, ועל כן ראויים לאמון. כמו כן לאהרן אהרנסון היה משקל אישי גדול בעיני הבריטים והידע העצום שלו על הארץ תרם אף הוא לראייה זו.
חודשיים לפני נפילת הרשת העריכו אותה הבריטים כמוקד היומינט הטוב ביותר שהיה להם באותה תקופה בארץ ישראל ובסוריה.
תהיה תרומתם המודיעינית אשר תהיה, יש לזכור את ארגון הריגול ניל"י בזכות אמונתם, פועלם ואומץ לבם של חברותיו וחבריו.
* אבשלום פיינברג נהרג בדרכו למדבר סיני כאשר ניסה לחצות את קווי החזית לעבר הצד הבריטי במטרה לחדש את הקשר בין המחתרת לבריטים. קברו התגלה לאחר מלחמת ששת הימים ליד רפיח.
מייסדיו של ארגון ניל"י וראשיו היו מבני המושבות ומחברי אגודת ה"גדעונים" (התארגנות בני המושבות היהודיות הראשונות ערב מלחמת העולם הראשונה). האגרונום אהרן אהרנסון מזכרון יעקב, עמד בראש הארגון (בפי הבריטים אף כונה הארגון על שמו: ארגון A) ואליו הצטרפו אחיו אלכסנדר אהרנסון, אחותו שרה אהרנסון, אבשלום פיינברג, האחים נעמן ואיתן בלקינד, יוסף לישנסקי ועוד כמה עשרות מבני המושבות.
הרקע להקמת הארגון
ג´מאל פאשא, המפקד הראשי של הצבא העותמני בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה, נקט מדיניות אנטי-ציונית, ולפיה גורשו מהארץ מנהיגים ציונים ונאסר השימוש בסמלים לאומיים-ציוניים. אנשי ניל"י, אשר נואשו מהמצב הקשה של היישוב היהודי בעקבות מדיניותו של ג´מאל פאשא, החליטו לסייע לבריטניה לכבוש את ארץ ישראל באמצעות מסירת מידע מודיעיני שיסייע להם בתכנון הכיבוש, ובכך לתרום לשחרורה של ארץ ישראל מן השלטון העותמני. הם לא ציפו לתמורה אישית אלא קיוו שתהיה למעשיהם תמורה מדינית, בעקבותיה יקבל היישוב היהודי בארץ ישראל עצמאות ושליטה בארצו.הבריטים מצדם היו זקוקים לכל סיוע שיכלו לקבל באיסוף מודיעין. ערב מלחמת העולם הראשונה פעל ברחבי האימפריה העותמנית מערך מצומצם של איסוף מודיעין בשירות הבריטים. אחת הדרכים המרכזיות לאיסוף המודיעין נשענה על רשת דיפלומטים וקונסולים ועל סוכני שטח מעטים, בעיקר באזורים שגבלו בטריטוריה שבשליטה בריטית, כמו בגבול סינַי (מצרים כולה, ושטח סיני בתוכה, היו מעין מדינת חסות של בריטניה).
עם פרוץ המלחמה עזבו הקונסולים, והגבולות נסגרו. כך קרה שדווקא בשעת המלחמה לא היה לבריטים מידע על המתרחש מהצד האחר של הגבול והם חיפשו פתרונות לקבלת מידע התרעתי על המתרחש בסוריה ובארץ ישראל. אמצעי אחד שבו השתמשו היו סוכנים "מונחתים", כלומר סוכנים, שהיו לרוב ערבים מוסלמים, דרוזים או נוצרים מתושבי האזור, אשר היו אוספים מידע וחוזרים בלילה לספינת אם שחיכתה להם ליד החוף לקבל את דיווחיהם. הבעיה העיקרית בשיטה זו הייתה התלות במזג האוויר ובתנאי הים. מפגשים ומבצעי איסוף של סוכנים מהחוף נדחו או בוטלו תדיר. עם זאת, בהעדר חלופות הייתה זאת הדרך המרכזית להחדיר סוכנים לצפון הארץ עד לסוף המלחמה. ברור אפוא שלבריטים היה מחסור במידע מודיעיני חיוני.
להלן הקדימון לסרט, ניתן לצפות בסרט המלא במרכז למורשת המודיעין.
פעולותיו של ארגון ניל"י
ארגון ניל"י יזם את הקשר עם המודיעין הבריטי במצרים במחצית השנייה של 1915. כוונתם של הבריטים הייתה לשלב את חברי הארגון במערך הסוכנים המונחתים, אך בשל בעיות תקשורת, ההפעלה המבצעית של הרשת קרמה עור וגידים רק בתחילת 1917.בפברואר 1917 חודש הקשר של הארגון עם הבריטים. מרכז הפעילות של הארגון היה בעתלית, שם על חוף הים הייתה תחנת הניסיונות החקלאית של אהרן אהרנסון. הבריטים הקימו קשר ימי קבוע בין מצרים ובין חוף עתלית: הספינה הבריטית "מנגם" פקדה את החוף לעתים מזומנות ונטלה את המידע שאספו חברי ניל"י. כמו כן השתמשו אנשי הארגון ביוני דואר כדי להעביר מידע. משימתם העיקרית של חברי הארגון, כמו של יתר הסוכנים המונחתים, הייתה לעקוב במדוקדק אחרי תנועת הצבא העותמני, לאתר הגעת תגבורת ולעקוב אחרי תנועת הרכבות.
לעומת מרבית הסוכנים הערבים אשר פעלו בזוגות וביחידים, הייתה ניל"י רשת ריגול גדולה יחסית, בשיא פעולתה נמנו עמה 32 חברים ועוד כמה עשרות סייענים. גודלה היה יתרון גדול שכן את האיסוף קיימה בשטח נרחב יחסית – מדמשק עד באר שבע. את הידיעות מהאזורים השונים העבירו בלדרים (שליחים) למרכזים אזוריים ומשם לעתלית. גודלה של הרשת היה גם נקודת תורפה שכן היא התנהלה ברמה מקצועית נמוכה והיה סיכון מתמיד שהטורקים יחשפו אותה.
הפוטנציאל הרב של ניל"י מומש גם במבצעים חד-פעמיים כגון העתקת הצופן שבו הועברו ההודעות בין הצבא הגרמני לצבא הטורקי. איתן בלקינד, איש ניל"י, אשר היה קצין בצבא הטורקי והוצב בדמשק, הצליח להשיג את מחברת הצופן של תחנת האלחוט הגרמנית); וכן סיוע בעריקתו של קצין מבצעים אלבני והברחתו למצרים. גם הידיעות שעסקו בהיערכות טקטית בקו החזית ובתנועות הצבא בצפון נתנו תמונה טובה על מהלך תגבור הכוחות הטורקים בארץ.
הקושי המרכזי היה בהעברת הידיעות שאספו אנשי ניל"י לבריטים. בשל שיטת הדיווח האיטית (העברת המידע לספינה בלב ים ותלות מוחלטת בתנאי מזג האוויר) הן הגיעו למצרים באיחור ניכר. זמן מעבר הידיעה במסלול סוכן-עתלית-ספינה היה ארוך כל כך שלעיתים הידיעות שהגיעו היו בנות 6-5 שבועות! זמן לא רלוונטי בעליל כאשר מדובר במצב מלחמה דינמי.
כמו כן, אנשי ניל"י לא הצליחו לגייס שום קצין טורקי או חייל טורקי כסוכן מן המניין ולא הצליחו לחדור לדרג הכוונות של מפקדת האויב, פעולות שהן קריטיות לאיסוף מידע פנימי ומאומת על האויב.
תפיסת אנשי הארגון בידי הטורקים
באביב 1917 החלו להתפשט שמועות בקרב היישוב היהודי בארץ על פעילותו של ארגון הריגול. רבים מקרב אנשי היישוב, ובהם אף אנשי המושבות שמהן יצאו חברי ניל"י, התנגדו לפעילות הארגון מכיוון שחששו מנקמתם האכזרית של הטורקים אם יתגלו פעולותיו.ואמנם, לרוע המזל, שרשרת של אירועים הביאה לכך שבחודש ספטמבר 1917 נחשפה פעילות הארגון.
אחדים מן האירועים הללו היו העובדה שהתגלו בארץ מטבעות אנגליות שנוצקו לאחר פרוץ המלחמה, מטבעות שארגון ניל"י שימש צינור להעברתן ליישוב, אשר עוררו תהיות וחקירות מצד הטורקים; תפיסתה של יונת דואר שנשלחה מתחנת הניסיונות בעתלית עם ידיעה לבריטים; ומאסרו של נעמן בלקינד בידי הטורקים, בלקינד נתפס בעת שיצא ללא רשות ממפקדת ניל"י לחפש את חברו ובן דודו אבשלום פיינברג, שנעלם במדבר בניסיון להגיע למצרים.*
בעקבות כך פתחו הטורקים במסע איומים וטרור נגד היישוב היהודי במטרה לתפוס את חברי ארגון הריגול.
רבים מחברי ניל"י, ואף אחרים מקרב היישוב אשר נחשדו בקשר עם הארגון, נתפסו ועונו קשות. שרה אהרנסון התאבדה בירייה לאחר שחוקריה האכזריים עינו אותה. נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי נתפסו והוצאו להורג.
בתום מלחמת העולם הראשונה המשיך אהרן אהרנסון בפעולתו הציונית המדינית. באחת הנסיעות שלו מאנגליה, בשנת 1919, נספה בתאונת מטוס מסתורית מעל תעלת למאנש. נסיבות מותו לא התבררו עד היום.
ניל"י – המיתוס וחילוקי הדעות
למרות התנגדות היישוב היהודי לפעולתו של הארגון, עם השנים נעשו חברי ניל"י לגיבורים בתרבות הישראלית: הוקמו יישובים על שם הארגון, הוקם מוזיאון ועוד. עם זאת, תרומתו הממשית של הארגון הייתה שנויה במחלוקת במשך שנים. מחד גיסא הועלו על נס העזתם של חבריו, עמידת הגבורה של שרה אהרנסון בחקירה ובעינויים ותרומת הקבוצה לחיזוקו של היישוב הקטן והמדולדל בהביאה לארץ סכומי כסף גדולים במטבעות זהב, אשר היו מגיעים תדיר עם האנייה "מנגם". מאין הכסף? הימים היו ימי המחסור והרדיפות של מלחמת העולם הראשונה, והיישוב היהודי היה במצב כלכלי קשה מאוד. יהודים מרחבי העולם אספו כסף לטובת היישוב היהודי, שלחו אותו ארצה והכסף חולק באמצעות ועד ההגירה לאנשי היישוב.מאידך גיסא סיכן גוף מחתרתי זה את היישוב ופעל על דעת עצמו ושלא לפי דעתה של הנהגת היישוב, כמו כן לא ברור אם הייתה תרומה מודיעינית ממשית בפעולתו בעבור הבריטים. המידע שסיפקו חברי ניל"י היה חיוני ומקצועי, אולם בשל קשיים שונים, בעיקר טכניים, הפוטנציאל שהיה גלום בארגון לא מומש במלואו – למשל, בשל הזמן הרב שחלף מזמן איסוף המודיעין ועד הגעתו לידי הבריטים.
עם זאת, חשוב לציין כי הדבר לא פגם בחשיבותו של הארגון בעיני הבריטים. מעבר לדיווחיהם המלאים ורחבי התשתית של אנשי הארגון, ראו בהם הבריטים סוכנים הפועלים ממניעים אידיאולוגיים (לעומת יתר הסוכנים אשר נתפסו כפועלים מטעמי תועלת אישית) וכמי שבאים לשרת עניין לאומי, ועל כן ראויים לאמון. כמו כן לאהרן אהרנסון היה משקל אישי גדול בעיני הבריטים והידע העצום שלו על הארץ תרם אף הוא לראייה זו.
חודשיים לפני נפילת הרשת העריכו אותה הבריטים כמוקד היומינט הטוב ביותר שהיה להם באותה תקופה בארץ ישראל ובסוריה.
תהיה תרומתם המודיעינית אשר תהיה, יש לזכור את ארגון הריגול ניל"י בזכות אמונתם, פועלם ואומץ לבם של חברותיו וחבריו.
* אבשלום פיינברג נהרג בדרכו למדבר סיני כאשר ניסה לחצות את קווי החזית לעבר הצד הבריטי במטרה לחדש את הקשר בין המחתרת לבריטים. קברו התגלה לאחר מלחמת ששת הימים ליד רפיח.