איילת אטיאס ז"ל

בת לילי ונפתלי נפלה ביום ט' באב תשס"א
28/07/2001
בת לילי ונפתלי. נולדה ביום ד´ באדר תשמ"ב (26.2.1982) בבאר שבע. אחות לדרור.

"תינוקת  חייכנית ולא בכיינית עם פנים עגלגלות ולחיים תפוחות" – כך נחקקה דמותה כפעוטה בת ימים אחדים בזיכרונה של הדודה רבקה. "בחנתי אותך מכל הכיוונים – גובה, פיגורה, המראה הראשון..."  איילת הייתה ילדה שקטה, חברותית וצייתנית שאהבה מאוד לשיר. "קיצית" כינתה אותה אמה, ונזכרת כי בגיל שנתיים, הייתה איילת בהופעה של הזמרת עפרה חזה, ובמשך כל ההופעה מחאה כפיים.

זיכרונות נוספים מילדותה המוקדמת של איילת מעלה רוזי, בת הדוד: "כשהיית ילדה קטנה ושמרתי עלייך, חיוכך תמיד היה מתוק, חיוכך המרגיע, רוגע של ילדה חייכנית ומקסימה. היית חייכנית ונעימה והיכן שהיית, הייתה סביבך אווירה רגועה."  את חינוכה רכשה איילת בעירה באר שבע, בבתי הספר היסודיים "נטעים" ו"מענית", ובבית הספר התיכון "מקיף א´?". היא הייתה תלמידה טובה ומוכשרת וכבשה את ליבם של החברים והמורים בזכות טוב ליבה, ובשל השלווה שהשרתה על סביבתה. בנעוריה המוקדמים, הצטרפה לתנועת "הנוער העובד והלומד" והתמידה בפעילות בה כשנתיים. 

איילת הייתה יצירתית מאוד וניחנה בידיים טובות. אצל סבתה, אם אימה, למדה לרקום, ונהגה להכין כריות ותמונות משאריות של בדים. כרית אחת שיצרה, ליוותה אותה לכל מקום. בהיותה כבת שתים-עשרה החלה ללמוד בחוג קרמיקה, "ועד היום," כתבה אמה לילי, "אני מדליקה נרות חנוכה באותה חנוכייה מיוחדת שהכנת." כשלמדה לילי ציור על משי ביקשה גם איילת ללמוד את התורה – "ולימדתי אותך את הכללים – ציירתי לך ציור ואת צבעת, ועד היום הציור תלוי בפינת האוכל." גם לתפור במכונת תפירה רצתה איילת – "כאילו הכול בער לך ורצית להספיק הכול." 

יחסיה של איילת עם אמה לא היו יחסי אם ובת רגילים: "איילת," מעידה לילי, "הייתה חברתי הטובה ביותר." ואמנם, השתיים עשו הכול בצוותא; עוד כשהייתה בת חמש, תרגלה איילת עם אמה יוגה – "כבר אז, באותם ימים, ידעתי שמתפתחת כאן חברות שהיא מעבר להורות." יחד היו השתיים יוצאות לקניות – "אמרת שאיתי את אוהבת לעשות קניות כי רק אני יודעת מה באמת מתאים לך... מאחורי כל חפץ בבית יש סיפור או זיכרון קטן, כי היית מעורבת בכל קנייה והחלטה." לאיילת, אומרת לילי, היה חלום להיות מעצבת פנים: "חדרך, שבפסח שנה שעברה נצבע בצהוב – הצבע האהוב עלייך, סודר קצת אחרת, ואת היית כל כך מרוצה..." עוד מספרת לילי על הבילויים המשותפים: "... ירדנו למצדה בלילה בפסטיבל ערד להופעה של רמי קליינשטיין, וכל ההופעה אנו רוקדות ושרות. וידעתי שגם אם יש לך עם מי ללכת להופעה או להצגה את תשמחי לבוא איתי, ולא פעם הלכנו להצגות ולהופעות יחד..."  אחת החוויות המכוננות הייתה נסיעתן המשותפת של איילת ואמה לטיול בחו"ל – ללונדון, פריז ומרסיי – "החלטנו פה אחד שלונדון ומרסיי עדיפות על פריז.
מיד כשהגענו לפריז נתקעת בדלתות המעבר במטרו, ובלילה כרטיס הנסיעה שלך נבלע במכונת המעבר במטרו – פריז פשוט לא בשבילך..." במרסיי, פגשה איילת את משפחתו של אביה והיה זה מפגש מוצלח במיוחד: "כבשת אותם מהרגע הראשון," משחזרת לילי, "וישבת שעות לדבר עם בן הדוד רמי – הוא באנגלית העילגת שלו ואת באנגלית הלא רעה שלך, וכך ישבתם ודיברתם כל הלילה עד שנסענו לנמל התעופה." הנסיעה ההיא, אומרת לילי, גרמה לאיילת להבין ש"אין כמו בארץ" ולהצהיר כי לכשתשתחרר מהצבא, הכי רחוק שתרצה לנסוע זה לספרד...

 יחסיהן הקרובים של איילת ואמה התבטאו גם בשיחות פתוחות ואינטימיות: "אני זוכרת שהיית קוראת לי אלייך לחדר ומבקשת ממני לשכב לידך כמו אימא קטנה, או שאת היית באה אליי למיטה והיינו מדברות שעות אל תוך הלילה על הכול – אהבה, בנים, חלומות... ידעתי עלייך הכול – את כל הסודות הקטנים שלך, הקשרים שלך... שום קשר לא דמה למשנהו ועם כל אחד היה לך קשר מיוחד. והחברות, שעליהן לא ויתרת – כל פגישה עם מישהו שהכרת כל כך שימחה אותך והיית מספרת לי על כך."   

בצד היותה אדם אופטימי ושמח, שידרה איילת רצינות ובגרות. "בשיחותינו הקצרות תמיד התרשמתי כי אני מדברת אל בוגרת, גם כאשר היית רק ילדה, נערה וחיילת," כתבה לזכרה של איילת הדודה רבקה, "השיחה תמיד התנהלה בביישנות וביראת כבוד וברצינות. חיפשתי בך קצת ילדות שובבה וצחוק פרוע של בנות גילך, אך את היית רצינית תמיד." ומחזקים בני משפחת פוקס: "בשבילנו היית תמיד דוגמה לילדה למופת. תמיד התגאינו בך, יפהפייה, חכמה, אחראית, ומסורה מאוד להורייך." גם מתיאורה של סיגלית, בת הדודה, ניתן להיווכח כי איילת הייתה אדם מיוחד במינו, כמו מוקפת הילת אור זוהרת: "אני צופה בך בקלטת הווידאו מחתונתי ואת נכנסת לאולם בחן מלכותי, קצת ביישנית אך מרגיעה, ונראה כי את במרחק נגיעה."   

בהיותה בת שבע-עשרה יצאה איילת עם חבריה בבית הספר למסע לפולין ולפראג. הסיור במחנות הריכוז וההשמדה הותיר בה רושם עז, ובחזרתה לארץ אמרה: "´אימא, חייבים לעשות את הטיול הזה שוב, אני אחזור על הטיול בעוד חמש שנים." בטרם התגייסה, עבדה איילת במסעדת ה"בורגר ראנץ´" וכך תרמה את חלקה לקופה המשפחתית ומימנה את צרכיה, וגם לאחר גיוסה, לכשהתאפשר לה, המשיכה לעבוד. 

איילת אותרה לחיל מודיעין השדה ועם גיוסה לצה"ל, ב-13.7.2000, שובצה בגדוד "הקשתות" – גדוד העוסק בגילוי ובסיכול כניסה של גורמים עוינים לשטח מדינת ישראל. את שירותה עשתה בגבול עם מצרים, בתפקיד היוקרתי של מתפעלת מכ"ם יבשתי.
היא אהבה את השירות, הייתה אהובה מאוד על חבריה ועל מפקדיה וקנתה לעצמה שם של חיילת איכותית ומקצועית. כתב כפיר, מפקד הפלוגה: "אין מילים שיתארו את האצילות ואת הרמה האישית הגבוהה של איילת; היה בה שילוב נדיר של יופי פנימי וחיצוני."   

 שמחת החיים של איילת בשילוב היצירתיות וחדוות העשייה התבטאו, בין היתר, ביוזמות בישול ואפייה ששימחו מאוד את חבריה, ותכופות הייתה מתייעצת עם אמה לגבי מתכונים. "החברות קנו לך ספר בישול כדי שתמשיכי לבשל ולאפות דברים טעימים, ומה שלמדת לבשל שם הכנת בבית – ´הקונדיטוריה של איילת´..."  

קידומה של איילת היה אך טבעי, ובמרס 2001 יצאה לקורס מפקדות צוות. היציאה לקורס נעשתה בחיפזון, ואיילת, שלא הספיקה להיפרד מחברותיה כראוי, הכינה מכתב פרידה חגיגי על קלף שבו כתבה: "לבנות המקסימות שיושבות בבסיס, רציתי לומר לכן תודה רבה על הלילות המופלאים שחוויתי איתכן.
נהניתי מכל רגע ורגע. תמשיכו לגלות יציאות, כניסות ובעיקר תפיסות כמו שאתן יודעות. מצטערת שלא יכולתי לומר לכן את הדברים פנים מול פנים – הכול קרה די מהר ובמפתיע, אך אני בטוחה שאתן יודעות מה שאני מרגישה בפנים (כולי געגועים)..." לברכה הכללית הוסיפה איילת מילים אישיות לכל אחת מהחברות, המעידות על רגישותה, על יכולתה לפרגן, ועל האהבה הרבה שהייתה בה. את קורס המפקדות סיימה איילת בהצטיינות, אך מפאת צניעותה, לא סיפרה על כך דבר.

מספרת יהודית, דודתה, על היום הבלתי נשכח של טקס סיום הקורס: "כשנכנסנו בשער הבסיס והצגנו תעודה מזהה, שאלו את לילי ´את אימא של איילת אטיאס?´ אחותי ענתה ´כן´ – והחיילת שבשער אמרה ´היא חיילת מצטיינת´. כולנו אמרנו ´מה?!´ החיילת אמרה ´אופס...´ – עד כדי כך הייתה איילת צנועה שאפילו לאימא שלה לא אמרה שסיימה את הקורס בהצטיינות."   
בתום הקורס ביקשה איילת לחזור לצוות שבסיס אף שיכולה הייתה לבקש שיבוץ אחר. זמן קצר בלבד הספיקה לשרת כמפקדת הצוות, ובמהלכו זכתה להישג משמעותי של תפיסת מסתנן שהבריח סמים, הישג אשר צוין בעיתונות. כתבה קרן, חיילת בצוות: "בתוך זמן קצר כמפקדת הבאת לנו כבוד גדול, איילת, ´תעודת תפיסה´... היה זה מן הימים השמחים והמאושרים שלנו בצוות."

ימיה האחרונים של איילת היו ימים מלאי צחוק ועליזות, ומעידה על כך רחלי: "שרנו, אכלנו, צחקנו ועשינו שטויות בלי הפסקה – כל מה שאהבת וידעת לעשות כל כך טוב... כמה אני שמחה שהייתה לי הזכות לשרת איתך – מפקדת באמת שונה ומיוחדת."  

סמל איילת אטיאס נפלה בעת שירותה בתאונת דרכים שאירעה כאשר נסעה עם חברתה הטובה לבקר חברה אחרת שנשארה שבת בבסיס. בדרכן חזרה, באזור רמת חובב, סטה הרכב מסיבה לא ברורה והתנגש ברכב שבא ממול. איילת נהרגה במקום וחברתה, רב-טוראי מיכל שלמה, נפצעה פצעים אנושים ונפטרה כשעתיים לאחר מכן.      

כתב למשפחה מפקד היחידה, סגן-אלוף דודי: "איילת שירתה תחילה כמפעילת מכ״ם יבשתי ולאחר מכן כמפקדת צוות ´חורשה´ שבפלוגת ´קציעות´. איילת, שהייתה חיילת למופת, סיימה את קורס מפקדות הצוות כחניכה מצטיינת ומילאה תפקידה באופן הראוי לשבח. חיוכה התמידי ושמחת החיים שאפיינו אותה הפכוה לנערצת ולאהובה בקרב מפקדיה וחבריה ליחידה. ... גדוד ´נשר´ איבד חיילת ואחות יקרה. יהי זכרה ברוך."   

ספדה לאיילת אמה: "´קיצית´ שלי... במשך עשרים השנה האחרונות גדלתי והתפתחתי יחד איתך, עברנו יחד משברים לא קטנים, אך את ודרור נתתם לי את הכוח להמשיך. ידעת להוציא את הטוב ממני בעצם היותך את – בת, חברה ואחות. הזיכרונות רצים בראש: הנה את מיד אחרי הלידה, קטנטונת ושמנמונת עם עיניים שחורות גדולות – ´קסם קטן´, כך קראתי לך, ובגיל שנתיים, בגן ´ויצו´, הגננת מרים אמרה שפתאום הפסקת לאסוף צעצועים ואם אינך אוספת אז שנהיה קשוחים איתך ולא ניתן לך לשחק בהם. אך את היית קטנה וממושמעת, מיד חזרת לאסוף צעצועים כמו כולם בגן. ובדיקת הדם בגיל שלוש – נכנסת לחדר בשמחה, ובלי פחד הושטת את ידך והאחות דקרה ואת אפילו לא בכית, אך כשיצאת מהבדיקה וישבת על הספסל התחלת להקיא, אז מה הפלא שבעת הזריקות בבקו"ם, ביום הראשון שלך בצבא, התעלפת? הרי אני לא הייתי איתך להחזיק לך את היד ולתת לך סוכרייה מתוקה על מנת שלא תתעלפי. והנה את בת חמש, ואבא במילואים, ואת נשארת ערה יחד איתי, לעשות קצת התעמלות.
בשבועיים האחרונים שלך חזרת שוב לאותו הספר על מנת לעשות "יוגה" – היית מוצאת פינה בבסיס לפני תחילת המשמרת ומקדישה דקות ארוכות ל"יוגה", גאה בעצמך שהצלחת לגמור את הפרק הראשון. ... לא עשית לעצמך ויתורים – לא בלימודים ולא בבית ולא בצבא, גם לא בעבודה ב´בורגר ראנץ´´, וודאי שלא ויתרת על החברים – שילבת את הכול יחד, ובהצלחה. לא שכחת לשלוח הודעות לחברים ביום ההולדת וביום חג, ולא פעם אפילו קנית להם מתנות. ומצאתי מכתבים שכתבת ללא שם הנמען, אך מהכתוב ידעתי למי מיועד כל מכתב, ורק מפני שסיפרת לי הכול. ... ועוד הרבה זיכרונות יש בראשי, והבעות פנייך, לכל מקום שאלך את הולכת איתי, ובאיזו מחברת כתבת את השיר ´עטור מצחך זהב שחור... חלוקך הוורוד צמרירי ורך...´ וביום שישי האחרון שלך, יצאת מהאמבטיה עטופה בחלוק ורוד ותרבוש של מגבת ורודה על שיערך..."     

ספד לאיילת אביה: "לאיילת החן הנה תמה שנה ושום דבר לא השתנה/. אנו כאן ניצבים שוב בתום השנה ושוב שואלים למה? ומענה אין!/ ולי אישית ילדתי מאוד קשה להשתחרר ממראה פניך כפי שראיתיך לאחרונה / פני מלאך של ילדה אצילית עם גומת החן והחיוך הממזרי ויפה כתמיד/. וכל פעם שאני מגיע לכאן אני נטען מחדש/. והמשא שהשארת בלכתך הוא כבד מנשוא/. זהו מטען שלא מתכלה כנראה לעולם/ וככל שהזמן חולף המטען נעשה כבד יותר/ ובמטען הזה יש ניגודים/. יש בצד אחד את היופי של ערך החיים עלי אדמות/. ומצידו השני/ יש את חוסר האונים של האובדן/ וחוסר הנחת שלא ידענו לשמור על אותו אוצר שהופקד בידינו/ ולא ידענו לשמור עליו ולהעריכו מספיק/ לא תמיד אנחנו מודעים לאותם אוצרות שמזדמנים בחיינו/ ותמיד אנו בתחושה שהדברים מובנים מאליהם ורק בעת אובדן שאין חזרה ממנו/, מתחילים להעריך נכונה אך זה מאוחר/ ואת המאוחר אין להשיב/. את הניגודים האלה צריך לשאת כל העת/ ובאותם רגעים של שמחה ואושר העצבות משתלטת/ המזכירה תמיד את איילת מעין תסריט של אובדן החיים החוזר על עצמו/. ובאותם רגעים של חשבון נפש והתכנסות פנימית/. רגעי האושר של החיים צצים לפתע ואיילת נגלת במלוא עוצמתה/. מאוד קשה לחיות כך ותחושת התסכול אינה מרפה/.כל מערך החיים משתנה וההסתכלות נעשית ממוקדת יותר/ ומה שהיה עיקר הופך לתפל/ ומה שהיה מרגש הופך לפחות מעניין/ ומה שהיה חשוב/ הופך לבלתי חשוב/ ומה שהיה מובן מאליו הופך לבלתי מובן/. וכנראה שדרושה החלמה ארוכה על מנת לשכוח את הכאב ואת תחושת האובדן.../ ילדתי ומה שנותר לומר לך ילדתי שתשמרי על עצמך אנו נזכור אותך לנצח בחיוך ובנשיקה אחרונה שלא תשכח לעולם וזו ההזדמנות האחרונה ילדתי לבקש ממך סליחה על שלא עשינו די ע"מ לשמור על אותו אוצר שהופקר ולא מנענו את לכתך לעולם שכולו טוב .
את של כולם כלבנה! וכמוה: שלי, שלי! את כאיילת בר, שברוח דואה בהר נחיריה חלילים, יחפת צוואר, ילדתי, את פרחי תפוח! הי שלום ילדתי ממני אבא האוהב".     

רבים ספדו לאיילת והעלו קווים לדמותה.
כתבה יפית: "ליבך תמיד עטוף ברחמים, אוזנייך תמיד דרוכות, קשובות. ידייך עסוקות, פועלות, עושות, לרגע לא נחות. דבר אחד לא ניתן לשכוח – צחוקך, שלנצח יהיה בליבי."  ספיר הקטנה, בת התשע, כותבת: "ליבנו קשה בגלל שה´ עשה את המעשה. יש לנו כאב עמוק בתוך הלב, אותך אנחנו אוהבים ואת היית הכיף שלנו בחיים. עכשיו זולגות הדמעות והן לא נחמדות."   
אברהם, בן הדודה: "איך אנחנו נעים עם הזמן ואת לא, איך הזיכרון נשאר לנצח ואת לא, בת תשע-עשרה לנצח, כבר לא איתנו, אבל תמיד בינינו את פה."     
במלאות שנה לנפילתה כתבה חברתה לצוות: "איילת, שנה בלעדייך והזמן עובר. הזמן עובר, וזה לא נתפס שאת אינך איתנו עוד. הלכת מאיתנו בפתאומיות ואנו נאלצנו להמשיך בחיים. אני התבקשתי להחליף אותך וזה לא היה קל לתפוס את מקומך. היית חלק מרכזי בצוות, גדלת בו, ואחר כך חזרת אליו למרות שיכולת לבחור כל מקום אחר. חשבנו עלייך כל הזמן, סירבנו להאמין ולהכיר במציאות שאת אינך ולא תבואי יותר. ... את מזמן היית צריכה להשתחרר ולטעום מטעם החיים, אבל הכול נעצר. עברה שנה, אבל ההרגשה לא השתנתה. לא שכחנו אותך ולא הפסקנו לאהוב אותך."     

בשנת 2008 כתבה לילי לזכרה של איילת: "לבכות לך ילדה / על שחדלת מלהיות / על חייך הקצרים / שנגמרו עוד לפני שהתחילו / לבכות לך ילדה / על אובדן נעורייך / ואובדן נעורי חבריך / על הכאב שממאן לחדול / לרצות לקום בבוקר / לראותך, לשמוע אותך שוב / לחבק אותך בזרועותיי / והרצון הזה שלא חדל / לבכות לך ילדה קיצית שלי / עלייך ועליי, על כל מה שהיה / ויכול היה להיות / ולא יהיה לעולם / לבכות לך ילדה על שחדלת / ועל חיינו בלעדייך."      

איילת נהרגה ביום ט´ באב תשס"א, 28 ביולי 2001.
בת 19 הייתה במותה.  הניחה הורים ואח.  
נקברה בבית העלמין הצבאי שבבאר שבע. 
יהי זכרה ברוך

קטגוריות:

חזרה
איילת אטיאס ז"ל