יוסף עדניה ז"ל
בן בלאנש ושלמה נפל ביום ט' באב תשכ"ט 24/07/1969
יוסף בן בלאנש ושלמה נולד בסופיה – בולגריה ב- כ"ט חשון תרע"ו (6.11.1915 ) , להורים אמידים ומבוססים.
למד בבית ספר צרפתי בסופיה. סיים בהצטיינות את הקולג' הצרפתי בפלובדיב ולאחר מכן חזר לסופיה והחל ללמוד משפטים. סיים את לימודיו כתלמיד מצטיין, אולם לא עשה את ההתמחות כנדרש, ומשום כך לא קיבל את רישיון עורך הדין ( דבר שהפריע לו עם עלותו ארצה כשלא יכול היה לעסוק במקצוע אותו למד) וזאת משום שעם סיום חוק לימודיו, דבק בו חיידק היהדות והציונות.
נאומיו חוצבי הלהבות של ז'בוטינסקי הדליקו אור אדום בקרב רבים וטובים שבין יהודי בולגריה, ויוסף – שעד לאותה שעה היה שקוע רובו ככולו בלימודיו, בהרחבת אופקיו והעמקת השכלתו, חש לראשונה בחייו את הזיקה ליהדות ולציונות.
בשלב ראשון כאשר אך חיפש את דרכו, הצטרף לשורות תנועת "המכבי ". הפעילות בתנועה זו לא סיפקה אותו מאחר שעיקרה פעילות ספורטיבית ואילו הוא חיפש את הפעילות האידיאולוגית והמעשית. מכאן פנה לתנועת בית"ר, בה מצא כנראה את מבוקשו. היה לחבר מן השורה ותוך פחות משנה קיבל לידיו את הפיקוד על קן התנועה.
עיקר פעילותו היתה חינוכית. העמקת האידיאולוגיה וקיום מחנות קיץ ארציים לנוער. מפי חבריו ופיקודיו בתנועה נמסר על רמתן ואיכותן הגבוהה של השיחות והפעולות אותן העביר.על העומק הפילוסופי, על ניתוחים רעיוניים ועל הסקת מסקנות מתנועות שחרור לאומיות כמו המהפכה הצרפתית והתפתחות המרקסיזם. יוסף גרס שדרך לימוד והכרת ההיסטוריה, יוכלו חניכיו לגבש ולחזק את דעותיהם ורעיונותיהם הציוניים. בדרך זו חשב לבנות אב טיפוס של איש התנועה. יוסף לא יחס חשיבות מירבית למדים של התנועה ואף לא הגזים בערך תרגילי הסדר - ועל כך היה חלוק עם ראשי התנועה. הוא לא שם דגש על בניית גוף חבר התנועה, אלא על פיתוח האישיות, הרוח והחשיבה.
פעילותו הציונית נגדעה בעודה באיבה, עם כניסת הגרמנים לבולגריה והקמת מחנות העבודה ואיסור כל פעילות ציונית. יוסף ניסה לעלות ארצה באופן בלתי לגאלי, אך מאמציו לא נשאו פרי משום שהשתייך לתנועה הבית"רית.
עם שובו לסופיה נלקח ע"י השלטונות למחנות העבודה ושהה בהם עד חיסולם. ב- 1941 שהה במחנה עבודה וב- 1942/3 במחנה כפיה. עם כניסת הרוסים לבולגריה, בעודם משליטים את " הסדר " במדינה - בערב פסח ,1944 מצא את דרכו החוצה ובעזרת סרטיפיקט אותו השיג במסגרת 'ועד ההצלה' עלה סוף סוף ארצה.
בארץ ידע ימים קשים. ימי מחסור ודוחק. תקופת מה עבד כפועל וליטש יהלומים, אך המצוקה הכלכלית היתה רבה. לא היה לו מקום מגורים קבוע ולא פינה משלו. תוך זמן קצר ב- 1946 מצא את דרכו לשורות הלח"י וקשריו החברתיים הצטמצמו למינימום. במחתרת, בשל שליטתו בשפות זרות ובעיקר בצרפתית ואף תודות לרמתו האינטלקטואלית שימש מתורגמן לראשי הארגון כאשר נפגשו עם אישים זרים. קיים את הקשר עם עיתונאי חוץ
ויחד עם קומץ חברים, עסק בתעמולה, הסברה רעיונית ובגיוס. ב- 1948 נשלח על ידי הלח"י לצרפת ולצ'כיה וקיים שם מגעים ופגישות עם עיתונאים ואנשי רוח. גייס כספים, נשק ואהדה בקרב המקורבים לשלטונות.
ב 1950 חזר ארצה משליחותו. התגורר בחיפה ועבד בסוכנות היהודית – בקליטת העלייה הצפון אפריקאית ב " שער – העלייה ". היתה זו פגישתו הראשונה עם יהדות צפון אפריקה.
יוסף נדהם והתרשם עמוקות מגאוותם הלאומית, חוסנם הגופני והקשר הנפשי של אותם עולים לאדמת המולדת. הוא העריך מאוד את הפוטנציאל של אותם עולים למדינה הצעירה המוקמת. לאחר שנתיים נאלץ לפרוש מן העבודה והתקשה מאוד למצוא תעסוקה. משרדים רבים היו סגורים בפניו בשל עברו בשורות המחתרת, איש עסקים לא היה. עבודת כפיים או עבודה גופנית לא סיפקה אותו לאורך זמן וגם היא נמצאה בקושי רב.מספר חודשים עבד בערבה בפיתוח וסלילת כבישים ולאחר שלוש שנות מצוקה החליט לנסוע למספר שנים לצרפת על מנת ללמוד בסורבון. יוסף למד מדעי המדינה ופילוסופיה, עבד כעיתונאי ועסק גם בתרגום.
בהיותו בפאריס ב 1955 פגש את יצחק שמיר אשר הכירו היטב מתקופת המחתרת. מר שמיר רתם את יוסף לעבודה במסגרת המוסד כעובד מקומי. לאור עבודתו המסורה והמועילה, עבר השתלמויות ונשלח לחו"ל. יוסף היה פעיל מאוד וישב תקופות ממושכות בחו"ל. אח"כ חזר ארצה, ושוב נשלח לאירופה עם משפחתו, אשר הקים אחרי שנות בדידות ארוכות.אך הגורל לא האיר לו פנים וב- ט ' אב תשכ"ט ( 24.7.1969 ), תוך כדי עבודתו, לקה בשטף דם במוח ולאחר מספר שעות נפטר בניכר.
יוסף הובא לקבורה בישראל, בארץ בה רצה לחיות ולהכות שורשים עמוקים.
יוסף הותיר אחריו אשה ובת. כמו כן הותיר אחות, תרצה ז"ל אשר היתה חברת קיבוץ מעין- צבי ואשר פטרה מספר חודשים אחריו ממחלת הסרטן, ואשר בנה ארנון ז"ל נפל במלחמת יום הכיפורים.
יוסף היה אוהב מוסיקה מושבע, מעריך אומנות גדול, יודע ספר ואסטטיקן מובהק.
יהי זכרו ברוך.