שרון משיחי ז"ל

בן אקרם ומרדכי נפל ביום כ"ח באדר תשס"ז 18/3/2007
בנם של אקרם ומרדכי. נולד ביום ל' בחשוון תשכ"ט (21.11.1968) באיראן. אח לאילנה, ג'נט ודליה. 

כששרון נולד – בן בין בנות – אמרו בני משפחתו: "נסיך נולד", וכך גם התייחסו אליו. הוא היה חביב על כל בני המשפחה. ילד יפה תואר בפנימיותו ובחיצוניותו, עם אישיות מיוחדת, שנתן כבוד לאחרים וציפה לכבוד הדדי. 

שרון נולד וגדל בטהרן, שם למד עד כיתה ד'. אחותו אילנה התייחסה אליו כמו אמא שנייה ופינקה אותו. 

בשנת 1978 עלתה המשפחה לישראל והתגוררה תחילה בתל-אביב. שרון היה בן עשר. הוא למד בבית ספר יסודי בשכונת יד אליהו עד כיתה ז'. כעולה חדש חווה קשיי התאקלמות וחש דחוי על ידי הצברים הישראלים, אך כאשר המשפחה עברה לחולון בשנת 1984, התחבר שרון לילדים ממוצא פרסי. 

מכיתה ז' עד י"ב למד שרון בבית הספר "עירוני ט'" בתל-אביב, ויחד עם חבריו למד לבגרויות, הם היו חבורה מגובשת והצליחו. 

שרון נהג לעזור לאימו בקניות או במטלות הבית האחרות, בעיקר בתקופות שבהן שהה אביו בחו"ל. בלימודים היה תלמיד מצטיין וסייע לחבריו באנגלית ובמתמטיקה. שרון לא ידע לסרב, הוא אהב לעזור וניסה לסייע בכל דרך לכל אחד. 

כנער עבד בחריצות בקיץ לפרנסתו בחלוקת דואר ובמלצרות באולם אירועים. 

הוא היה כמו אח בוגר לאחייניו הצעירים, דוד למופת שלקח אותם לימי כיף, סייע להם והדריך אותם. שרון נתן מעצמו להורים ולאחיינים והיה מוכן לתת הכול עבור אחרים. הוא היה הראשון שהושיט יד לעזרה. פעם אחת אף הציל את גיסו מהתקף לב. 

בזכות הכישרון המוזיקלי שלו, למד שרון לנגן על אורגן משמיעה וללא תווים. הוא אהב לרקוד, לבלות, לשמוח ולשמח. 

בשנת 1986 התגייס שרון לצה"ל ושירת בחיל המודיעין בתפקיד מסווג והמשיך לשרת בצבא קבע. הוא היה מסור מאוד לעבודתו, עבד שעות נוספות מעבר למקובל ואהב בכל ליבו את מה שעשה. העבודה הייתה עבורו קודש הקודשים, לפני כל דבר אחר. שרון התנדב למשימות, ויצא למבצעים מיוחדים מתישים למדי, לתקופות ארוכות ובמקומות קשים. הוא ידע לשמור סוד, וכמו בכל דבר אחר שעשה בחייו, גם בתפקידו הצבאי הצטיין. הוא מונה למפקד קורס כבר בשירות החובה, תפקיד המיועד לקצין. 

שרון את שאדי, חברתו, ובשנת 2005 מיסדו השניים את הקשר ונישאו. שרון האוהב דאג להפתיע את שאדי בפרחים, בפינוקים ובמתנות. לפעמים הוא היה מזמין עבורם לינה בצימרים, ודאג לטפח את הזוגיות ואת החברות ששררה ביניהם. הוריה של שאדי אהבו אותו כמו היה בנם, והוא כיבד אותם מאוד, כשם שכיבד את הוריו, שאליהם היה קשור מאוד. 

בנו שוהם נולד באוגוסט 2006. שרון השקיע זמן רב בטיפול בבנו התינוק, ונהג להתגאות בו באוזני חבריו. 

שאדי רעייתו סיפרה: "כשהכרתי את שרון, אהבתי את חזותו ויופיו החיצוני ואת היופי הפנימי – היושר, טוב הלב, הנדיבות. שרון היה ישר באופן שהסרגל נראה עקום לידו. שרון אמר הכול, אבל באופן שמעולם לא פגע בי. במהלך החברות הייתה לנו זוגיות כיפית, טיולים, חברים... במיוחד לאחר ששוהם בננו נולד, היינו מאוד מאושרים. שרון היה מאושר שנולד לנו בן לאחר שנת נישואים. שרון מאוד אהב את הטיפול בבית ובשוהם, במקביל לעבודתו התובענית שדרשה ממנו שעות רבות". 

כשם שהיה אדם שמח בצעירותו, כך גם בבגרותו – שרון היה חברמן, שאהב מסיבות, חברה ומשפחה. הוא שר וניגן במסיבות של החבר'ה והיה מסמר הערב בכל שמחה. היו לו המון חברים, הוא היה לבבי וחברותי, צנוע, מעולם לא התרברב ביופיו החיצוני, ידע לשים את האגו שלו בצד ומעודו לא התנשא על אדם אחר. 

רב-נגד סמי חברי היה עמיתו ומפקדו במהלך שש-עשרה שנה, עד שעבר לתפקיד אחר ושרון החליפו. סמי הכיר את שרון מאז גיוסו, ושרון היה יד ימינו בכל תקופת שירותו במחלקה. לאחר שנפרדו דרכיהם המקצועיות נותרו השניים חברים קרובים ועמדו בקשר יומיומי, כמו היו בני משפחה. לדברי סמי, שרון היה מפקד סמכותי, אכפתי ואחראי, עוזר, תומך וקשוב. אדם טוב ומפקד טוב. הוא דאג לחייליו כאילו היו ילדיו, וטיפל במסירות בחיילי המחלקה בעלי הקלות הת"ש (תנאי שירות).
הייתה לו השקפת עולם אופטימית ומוסר עבודה גבוה. 
חבריו העידו על היותו רגוע, מקרין שלווה, אדם נפלא, מוערך מאוד בבסיס. מפקד בעל אחריות אישית; חבר שידע לעודד את חיילי המחלקה; טוב לב, אוהב לעזור, מופנם ותמים. הוא אהב לבוא לעבודה והשקיע בה מאוד. "קשה למצוא אנשים כמוהו," אמרו חבריו, "או כמאמר המשורר נתן יונתן, 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא'..." 
עמיתה לעבודה, הכירה את שרון כאשר סיים את שירותו הסדיר ונכנס לשירות קבע, בעוד היא רק החלה בשירות הסדיר שלה. גם היא סיפרה שהם נשארו ביחסים טובים לאורך שנים רבות, והיו משוחחים על בסיס יומי.

חברתו לעבודה תיארה אותו כאדם אמין, מקצועי, מתחשב, נדיב ובעל חוש הומור. פקודיו של שרון סיפרו כי הוא היה מפקד תומך, שעודד אותם לקראת המעבר הצפוי של יחידתם לבסיס בדרום הארץ. בד בבד, נראָה כי הוא עצמו היה מוטרד מהמעבר הצפוי. 
שרון הועיד עצמו לעשייה למען אחרים. היה לו לב אנושי במידה לא רגילה, הוא ויתר על נוחות אישית, אינטרס אישי, ועל זכותו – הכול למען הזולת. הוא חסך מעצמו ונתן את עצמו מעל ומעבר לטובת האחר, גם אם לא הכיר אותו. תמיד דאג לוודא שהכול בסדר אצל הקרובים לו, בכל שעה משעות היממה. שרון היה אדם מיוחד במינו, אהוב על כולם, הוא יכול היה להתחבב על כל אחד לאחר היכרות קצרה של מספר דקות. טוב ליבו ורצונו לעזור לכולם ללא הבדל גיל, מעמד או תפקיד של המבקש עזרה היו נדירים במיוחד. הוא אף סייע בהקמת בית כנסת לעדה הפרסית בחולון. 

שרון אהב לפתור תשבצים רגילים ותשבצי הגיון. הוא ניחן בזיכרון חזותי מופלא, כמו מכשיר ג'י-פי-אס, הוא ידע לשחזר את הדרך למקומות שאליהם נסע. הוא אהב לטייל בשבילי הארץ, הכירהּ על בורייה ונהנה לצפות בערוצי טבע, מדע וגיאוגרפיה בטלוויזיה. הוא אהב לשחק כדורסל, למד צילום ונהג לצלם את משפחתו. אימו עודדה אותו ללמוד, באומרה שהעתיד טמון בלימודים. ואכן, הוא סיים תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן במדעי המדינה. גם במהלך שירותו הצבאי למד והכשיר תלמידים. בעקבות לימודיו השתפר שכרו והוא יכול היה להתקדם מבחינה כלכלית. 

בצבא קיבל תעודת הצטיינות על "עידוד היצירה והיוזמה בתחום עבודת הב"ר (בינה רשתית), על מקצוענות בולטת והצטיינות שוטפת בעבודת הב"ר ". אך על תרומתו האישית לביטחון המדינה נודע למשפחתו רק בדיעבד, כאשר ראש אמ"ן (אגף מודיעין) ספד לו. 

רב-סמל מתקדם שרון משיחי נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ח באדר תשס"ז (18.3.2007), בן שלושים ותשע היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו אישה – שאדי, בן – שוהם, הורים – אקרם ומרדכי, ושלוש אחיות – אילנה, ג'נט ודליה. 

לאחר מותו הוא קיבל תעודת הצטיינות על פועלו למען ביטחון המדינה. 

שוהם בנו היה בן שמונה חודשים כשאביו נפל. 

אחותו ז'נט כתבה לו מכתב געגועים לאחר נפילתו : "שרון יקר ליבי, הלכת מאיתנו בטרם עת, בלי שום התראה מוקדמת. עזבת אותנו באמצע החיים והותרת אותנו עם אינסוף שאלות ללא תשובות. חיפשת את מנוחתך בעולם של צדיקים וטובי לב כמוך, ובטוחתני שהגעת לגן עדן הראוי לך. על אישיותך הנדירה, אדיבותך, אצילותך, נדיבותך, חינניותך ויופייך בַּפָּנים ובִּפְנים אפשר לכתוב עד אינסוף, אך נגזלו ממני המילים כדי להביע את כל הטוב שהיה בך... אין צורך בזה, כי כל מי שהכיר אותך משוכנע שהיית אחד ויחיד במינו. להורים – בן למופת. לאחיות – אח דואג ותומך למשפחה המורחבת... חבל מאוד שנגזלה מאיתנו הזכות ליהנות מכל הטוב שבך. אומרים שהזמן משכיח את כאב האובדן, אך יש סוג של כאב שאינו מתרפא עם הזמן. נהפוך הוא, הזמן מוסיף לכאב הלב וגורם ליותר געגועים לאח שכמוך. הזיכרונות היפים בחיים, מרגע שנולדת עד שגדלת והפכת לחייל, אחר כך לאיש משפחה, ובסוף לאבא מקסים, מלווים אותי בכל דקה כמו סרט נע. רגעים של שמחה באירועים משפחתיים, ריקודים וצחוקים, טיולים משפחתיים, ימי הולדת לילדים כשהיית מנגן לנו באורגן, ועוד אלפי דברים – לא נמחקים מהזיכרון..."

 חבר טוב הספידו במלאות שנה למותו: "אף אחד מאיתנו לא מאמין. קשה אף לומר את המילים הללו, שלא לדבר על להבין את משמעותן ולהפנים. שרון נמצא במחשבותינו כל העת. לעתים נדמה שרק נפרדנו לשלום וניפגש בעוד זמן קצר, אולם האמת טופחת על הפנים. שרון, אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך מאוד. למבטיך, לחיתוך הדיבור שלך, לחיוכים שלך, לדרך המיוחדת שבה הרעפת אהבה וחיבה על הסובבים אותך. כל מי שהכיר את שרון בוודאי יודע: שרון היה בן אדם נפלא, שתמיד אהב לעזור לאחרים. הוא גימד את שאיפותיו ורצונותיו האישיים לטובת הנתינה לאחרים, עד לרמה של הקרבה. שרון היה סקרן מאוד ואהב ללמוד. הוא אהב לחוות את החיים, לטייל, לרקוד ולנגן. לשרון הייתה שמיעה חדה והוא למד לנגן ללא כל הדרכה. שרון היה איש משפחה ומאוד אהב את משפחתו. שרון היה חרוץ ושקדן והקדים תמיד את כולם בעשייה. הוא היה מקצוען בתפקידו, הדריך דור שלם של חיילים ותרם תרומה משמעותית לביטחון המדינה, כחייל וכמפקד. שרון היה אדם למופת, ישר והגון, חבר אמת. לשרון היו חושים חדים ותמיד הדריך את החברים בדרכים. כל כך מצער שבעצמו איבד את דרך החיים. שרון, תמיד נזכור אותך לטובה ונאהב אותך. כמי שהמילים 'סליחה', 'תודה' ו'בבקשה' היו כל כך שגורות בפיו, ובמלוא הכוונה, הרשה לנו לומר לך: סליחה על שלא הצלחנו למנוע את האסון הנורא. תודה לך על שהכרנו אדם נפלא כמוך. בבקשה, עכשיו כשאתה קרוב לאלוהים, התפלל למען בנך שוהם. נזכור אותך לעד ונאהב אותך, חבר אמת".


יהי זכרו ברוך.