בני רון רוסין ז"ל
בן אטי וסרג´ו נפל ביום ט´ בתמוז תשס"ה 16/7/2005
בנם היחיד של אטי וסרג'יו. בני נולד בחיפה ביום ה' בחשוון תשט"ו (1.11.1954).
כשהיה כבן שנתיים וחצי עברה המשפחה להתגורר באורוגוואי בעקבות הוריו של אביו סרג'יו, בניסיון להשתלב שם בשוק העבודה בתחום המסחר. לאחר כשנה החליטו לשוב ארצה, לחיפה.
בני למד בחיפה, בבתי הספר היסודיים "גאולה" ו"קישון", ובהמשך בבתי הספר התיכוניים "עירוני ג'" ו"גימנסיה ריאלית". הוא היה ילד שקט וחכם, שמצא עניין רב בקריאת ספרים ואנציקלופדיות, טיפח בבית ספרייה גדולה והיה אוטודידקט, צמא לידע, רחב אופקים ובעל מזג נוח.
הוריו, ניצולי שואה שעלו מרומניה, גרו בסמוך לבני משפחתם. המשפחה על כל ענפיה הייתה מאוד מלוכדת ובילתה יחד, ובני גדל במשפחה חמה ועוטפת.
בהגיעו לגיל גיוס, ביקש את אישורה של אימו להתנדב לשירות בחיל הים כלוחם סטי"לים (ספינות טילים), ואולם האם סירבה. ביום 4.2.1973 הוא התגייס לצה"ל ולאחר טירונות וקורס מ"כים, שובץ לחיל המודיעין.
הוא ראה בשירותו הצבאי בכלל ובחיל המודיעין בפרט שליחות, וזאת על רקע ההיסטוריה המשפחתית של הוריו בצל השואה ברומניה. שיבוצו לשירות בחיל המודיעין היווה את יריית הפתיחה לקריירה צבאית מפוארת בת למעלה משלושים שנה, כאחד ממייסדי מערך הפענוח להתראה ולחימה בחיל.
מגיל עשרים בני גר לבדו במרכז הארץ, סמוך לבסיס בו שירת בתל אביב, שכר דירה והתנייד ברכב שקנה.
בתחילת דרכו, הוא עבר קורס מש"קי מודיעין ופענוח תצלומי אוויר, ואף לקח חלק בפעילות המודיעינית של צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים ובריכוז חומרים לוועדת אגרנט, ועדת החקירה שהוקמה בעקבותיה.
לאורך השנים, עבר הכשרות רבות בתחום הפענוח בארץ ובעולם – למשל בגרמניה, ארה"ב ובריטניה, והתמקצע בפענוח תצלומי אוויר ובפענוח אמל"ח (אמצעי לחימה) בארצות המזרח התיכון.
כחלק מפועלו, עמל על פיתוח סימולטור תרחישים בשיתוף עם חברת "רפאל - מערכות לחימה מתקדמות בע"מ", שהוטמע לימים ביחידה לאיתור נעדרים של צה"ל.
בני מונה כאחראי מערך הדרכה ביחידה וסייע בהכשרת חיילי סדיר ואנשי מילואים בתחום הפענוח, כתב חמישה ספרים מקצועיים בנושא, לקח חלק במחקרים שנעשו בתחום הפענוח בעולם, וכן כתב והפיק סרט בשם "מבט מגבוה" בנושא מצלמות אוויריות.
בד בבד עם בניית הקריירה הצבאית, בנה בית חם ואוהב עם רותי, רעייתו. השניים הכירו בשנת 1978 דרך חברים משותפים וכעבור שנתיים של זוגיות, ביוני 1980 נישאו. בני היה ער לעובדה שלרעייתו היה קשה להיפרד כחודשיים אחרי חתונתם, כאשר נסע לקורס באנגליה, וכתב לה יומן מרגש בו הביע את אהבתו וגעגועיו אליה.
כעבור חודשיים חברה אליו רותי. אחרי כחודש בבית קטן בבסיס באנגליה הם שבו לארץ, ובנו את ביתם בחיפה.
נולדו להם שני ילדים - תומר ושירה. חרף השירות התובעני והיעדרויותיו הרבות, נוכחותו בבית תמיד הורגשה והקשר שלו עם הילדים היה חם ואוהב. קשר מיוחד נרקם בינו לבת שירה, שהייתה כדברי אימה 'הבת של אבא'.
במסגרת שליחות מטעם הצבא, בשנת 1990 עברה המשפחה להתגורר בארה"ב לתקופה בת שלוש שנים. בני השתלב בעבודה בוושינגטון, והייתה זו תקופה יפה ומהנה למשפחה כולה, מלאה בטיולים ובזמן איכות משפחתי.
כששבו ארצה הוא לקח חלק במחקרים שונים שנערכו בתחום הפענוח בחיל, השתתף בהכשרות ובפעילות החיל בעולם, ריכז הדרכות והעביר קורסים בארץ ובחו"ל. היה בין היתר בשליחויות באנגליה, בארה"ב ועוד.
"בני שילב ראייה מודיעינית, מקצועית וייחודית, יכולות פענוח ומחקר חזותי ויכולות לימוד ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות", סיפר תת-אלוף יובל חלמיש, קצין מודיעין ראשי, "כוותיק מהיחידה הוא היה היצירתי ברעיונות וחידושים, הוביל את פיתוח מערכת הפענוח 'השיטה', יזם סימולטור פענוח הראשון בסוגו בעולם וכלי הדרכה בתחום... הוא היה שותף אקטיבי למלחמות ולמבצעים מיוחדים שבהם פענח וחקר את האתרים בארצות ערב וביעדים חובקי עולם שבהם בוצעו פעילות מערכת הביטחון... 'אהבתו' לעולם הפענוח התבטאה במיוחד ברצונו וביכולותיו להכשיר ולחנך דורות של מפענחים, שאותם חינך במסירות ותוך השקעה אישית רבה. בני היווה מודל למפענחים אשר תמיד מצאו אצלו אוזן קשבת וסבלנות אינסופית. בתפקידיו ביצע הכשרות והדרכות רבות והעמיד אלפי מפענחים אחריו".
בני היווה מודל ומופת לשירות ותרומה משמעותיים למערך המודיעין הישראלי ובפרט למערך הפענוח. על פועלו ותרומתו קיבל אותות הוקרה והצטיינות לאורך שנות שירותו. כך, בשנת 1975 הוא קיבל אות מצטיין הנשיא של מחלקת המחקר בצה"ל ובשנת 1986 הוא קיבל צל"ש ראש אגף מודיעין במסגרת חשיבה יוצרת, בגין פרסום ספרים העוסקים בתחום הפענוח בחילות השריון והארטילריה.
בשנת 2001 חלה בני במחלת הסרטן והחל בטיפולים למיגור המחלה. על אף הטיפולים הממושכים שעבר הוא לא ויתר, והיה נחוש להתגבר על המחלה ולהמשיך בחייו.
בשנת 2004 קיבל את פרס ראש אמ"ן למפעל חיים, על תרומתו למערך הפענוח הישראלי.
בני היה אדם חברותי, איש שיחה מעניין אשר רכש לעצמו חברים בכל אשר פנה, בין אם בקרב נוסעים קבועים ברכבת, בדרכו היומית בין הבית בחיפה לעבודה בבסיס בתל אביב, ובין אם במסגרת הקורסים וההכשרות הרבות שעבר בארץ ובעולם. "כשהעביר את הקורס הראשון בחו"ל", סיפרה רותי, "הוא מאוד התחבב על מפקד יחידת הפענוח שם. המשפחה מאוד התחברה אליו וכשהגיעו בפעם השנייה אותו מפקד היה כבר אזרח ולא שירת בצבא. בני הוזמן למסיבה משפחתית שלו, והגיע עם רעייתו לארוחה".
בני אהב מאוד לטייל, ובזמנם הפנוי נהגו בני המשפחה לצאת לטיולים בארץ ובחו"ל – הוא נהג לתכנן מראש את המסלול ולהתוות את הדרך, נסמך על חוש התמצאות טוב ויכולת ניווט מפותחת שבורך בהם.
חרף מחלתו, המשיך בעשייה מלאה עד ימיו האחרונים. הוא זכה לראות את שני ילדיו משרתים שירות משמעותי ביחידה שלו.
"גם במלחמתו האחרונה ביקש והתמיד בהגעה לבסיס פענוח היחידה ברמת דוד ושם המשיך לפענח, לחקור ולחנך את הדור הצעיר. עד ימיו האחרונים נושאי הפענוח היו בראש מעייניו", סיפר תת-אלוף יובל חלמיש. בני היה מודע למצבו וכחודש לפני שנפטר השאיר הוראות מפורטות ביחידתו כיצד יש לנהוג עם החומר המקצועי ועם יתר הדברים שהיו תחת אחריותו.
בנוסף לעבודתו השוטפת, בני עמל על עבודת מחקר בנושא מחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו בעקבות ההיסטוריה של אימו. העבודה, שכותרתה "מדוע לא הפציצו בעלות הברית את מחנות ההשמדה באירופה", לוותה בתצלומי אוויר ייחודיים ופורסמה חודשיים לפני נפילתו. לאחר לכתו תורגמה העבודה לשפה האנגלית.
רב-נגד בני רון-רוסין נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט' בתמוז תשס"ה (16.7.2005). בן חמישים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אישה, בן, בת ואם.
על מצבתו כתבו בני המשפחה: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא. לזכור, להתגעגע, לאהוב".
תת-אלוף יובל חלמיש, קצין מודיעין ראשי, כתב: "... בני מהווה מודל ומופת לנגד שתרם משמעותית למערך המודיעין הישראלי ובפרט למערך הפענוח הישראלי. המוטיבציה, האכפתיות והמסירות שהשקיע לאורך כל שירותו ניכרים בתוצריו, בפרויקטים שביצע, ואולם בעיקר אצל הדורות הצעירים שאותם חינך".
כתב אלוף משנה רונן כהן, מפקד היחידה: "בני היה מעמודי התווך של מערך הפענוח בצבא ההגנה לישראל ... הוא נוכח תמיד בצמתים החשובים, במלחמות ובחזית המערך כאשר יכולתו המדהימה באה לידי ביטוי במודיעין ללחימה, בהתראה ובמשימות מסווגות שלא ניתן להרחיב עליהן את הדיבור. המסירות, האכפתיות ואהבת המקצוע היו הבסיס לעבודתו. בארבע השנים האחרונות נלחם במחלה באופן ראוי להערכה והמשיך להנחיל את אהבת המקצוע לדור הבא. הוא שילב בין העבר והעתיד, בין תפיסת העבודה, המיכשור וחומרי הגלם הישנים לבין הטכנולוגיה העדכנית והחדשנית ביותר.
בכך היווה גשר חשוב לעתיד, תוך חיבור אמיץ לקרקע".
יהי זכרו ברוך
כשהיה כבן שנתיים וחצי עברה המשפחה להתגורר באורוגוואי בעקבות הוריו של אביו סרג'יו, בניסיון להשתלב שם בשוק העבודה בתחום המסחר. לאחר כשנה החליטו לשוב ארצה, לחיפה.
בני למד בחיפה, בבתי הספר היסודיים "גאולה" ו"קישון", ובהמשך בבתי הספר התיכוניים "עירוני ג'" ו"גימנסיה ריאלית". הוא היה ילד שקט וחכם, שמצא עניין רב בקריאת ספרים ואנציקלופדיות, טיפח בבית ספרייה גדולה והיה אוטודידקט, צמא לידע, רחב אופקים ובעל מזג נוח.
הוריו, ניצולי שואה שעלו מרומניה, גרו בסמוך לבני משפחתם. המשפחה על כל ענפיה הייתה מאוד מלוכדת ובילתה יחד, ובני גדל במשפחה חמה ועוטפת.
בהגיעו לגיל גיוס, ביקש את אישורה של אימו להתנדב לשירות בחיל הים כלוחם סטי"לים (ספינות טילים), ואולם האם סירבה. ביום 4.2.1973 הוא התגייס לצה"ל ולאחר טירונות וקורס מ"כים, שובץ לחיל המודיעין.
הוא ראה בשירותו הצבאי בכלל ובחיל המודיעין בפרט שליחות, וזאת על רקע ההיסטוריה המשפחתית של הוריו בצל השואה ברומניה. שיבוצו לשירות בחיל המודיעין היווה את יריית הפתיחה לקריירה צבאית מפוארת בת למעלה משלושים שנה, כאחד ממייסדי מערך הפענוח להתראה ולחימה בחיל.
מגיל עשרים בני גר לבדו במרכז הארץ, סמוך לבסיס בו שירת בתל אביב, שכר דירה והתנייד ברכב שקנה.
בתחילת דרכו, הוא עבר קורס מש"קי מודיעין ופענוח תצלומי אוויר, ואף לקח חלק בפעילות המודיעינית של צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים ובריכוז חומרים לוועדת אגרנט, ועדת החקירה שהוקמה בעקבותיה.
לאורך השנים, עבר הכשרות רבות בתחום הפענוח בארץ ובעולם – למשל בגרמניה, ארה"ב ובריטניה, והתמקצע בפענוח תצלומי אוויר ובפענוח אמל"ח (אמצעי לחימה) בארצות המזרח התיכון.
כחלק מפועלו, עמל על פיתוח סימולטור תרחישים בשיתוף עם חברת "רפאל - מערכות לחימה מתקדמות בע"מ", שהוטמע לימים ביחידה לאיתור נעדרים של צה"ל.
בני מונה כאחראי מערך הדרכה ביחידה וסייע בהכשרת חיילי סדיר ואנשי מילואים בתחום הפענוח, כתב חמישה ספרים מקצועיים בנושא, לקח חלק במחקרים שנעשו בתחום הפענוח בעולם, וכן כתב והפיק סרט בשם "מבט מגבוה" בנושא מצלמות אוויריות.
בד בבד עם בניית הקריירה הצבאית, בנה בית חם ואוהב עם רותי, רעייתו. השניים הכירו בשנת 1978 דרך חברים משותפים וכעבור שנתיים של זוגיות, ביוני 1980 נישאו. בני היה ער לעובדה שלרעייתו היה קשה להיפרד כחודשיים אחרי חתונתם, כאשר נסע לקורס באנגליה, וכתב לה יומן מרגש בו הביע את אהבתו וגעגועיו אליה.
כעבור חודשיים חברה אליו רותי. אחרי כחודש בבית קטן בבסיס באנגליה הם שבו לארץ, ובנו את ביתם בחיפה.
נולדו להם שני ילדים - תומר ושירה. חרף השירות התובעני והיעדרויותיו הרבות, נוכחותו בבית תמיד הורגשה והקשר שלו עם הילדים היה חם ואוהב. קשר מיוחד נרקם בינו לבת שירה, שהייתה כדברי אימה 'הבת של אבא'.
במסגרת שליחות מטעם הצבא, בשנת 1990 עברה המשפחה להתגורר בארה"ב לתקופה בת שלוש שנים. בני השתלב בעבודה בוושינגטון, והייתה זו תקופה יפה ומהנה למשפחה כולה, מלאה בטיולים ובזמן איכות משפחתי.
כששבו ארצה הוא לקח חלק במחקרים שונים שנערכו בתחום הפענוח בחיל, השתתף בהכשרות ובפעילות החיל בעולם, ריכז הדרכות והעביר קורסים בארץ ובחו"ל. היה בין היתר בשליחויות באנגליה, בארה"ב ועוד.
"בני שילב ראייה מודיעינית, מקצועית וייחודית, יכולות פענוח ומחקר חזותי ויכולות לימוד ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות", סיפר תת-אלוף יובל חלמיש, קצין מודיעין ראשי, "כוותיק מהיחידה הוא היה היצירתי ברעיונות וחידושים, הוביל את פיתוח מערכת הפענוח 'השיטה', יזם סימולטור פענוח הראשון בסוגו בעולם וכלי הדרכה בתחום... הוא היה שותף אקטיבי למלחמות ולמבצעים מיוחדים שבהם פענח וחקר את האתרים בארצות ערב וביעדים חובקי עולם שבהם בוצעו פעילות מערכת הביטחון... 'אהבתו' לעולם הפענוח התבטאה במיוחד ברצונו וביכולותיו להכשיר ולחנך דורות של מפענחים, שאותם חינך במסירות ותוך השקעה אישית רבה. בני היווה מודל למפענחים אשר תמיד מצאו אצלו אוזן קשבת וסבלנות אינסופית. בתפקידיו ביצע הכשרות והדרכות רבות והעמיד אלפי מפענחים אחריו".
בני היווה מודל ומופת לשירות ותרומה משמעותיים למערך המודיעין הישראלי ובפרט למערך הפענוח. על פועלו ותרומתו קיבל אותות הוקרה והצטיינות לאורך שנות שירותו. כך, בשנת 1975 הוא קיבל אות מצטיין הנשיא של מחלקת המחקר בצה"ל ובשנת 1986 הוא קיבל צל"ש ראש אגף מודיעין במסגרת חשיבה יוצרת, בגין פרסום ספרים העוסקים בתחום הפענוח בחילות השריון והארטילריה.
בשנת 2001 חלה בני במחלת הסרטן והחל בטיפולים למיגור המחלה. על אף הטיפולים הממושכים שעבר הוא לא ויתר, והיה נחוש להתגבר על המחלה ולהמשיך בחייו.
בשנת 2004 קיבל את פרס ראש אמ"ן למפעל חיים, על תרומתו למערך הפענוח הישראלי.
בני היה אדם חברותי, איש שיחה מעניין אשר רכש לעצמו חברים בכל אשר פנה, בין אם בקרב נוסעים קבועים ברכבת, בדרכו היומית בין הבית בחיפה לעבודה בבסיס בתל אביב, ובין אם במסגרת הקורסים וההכשרות הרבות שעבר בארץ ובעולם. "כשהעביר את הקורס הראשון בחו"ל", סיפרה רותי, "הוא מאוד התחבב על מפקד יחידת הפענוח שם. המשפחה מאוד התחברה אליו וכשהגיעו בפעם השנייה אותו מפקד היה כבר אזרח ולא שירת בצבא. בני הוזמן למסיבה משפחתית שלו, והגיע עם רעייתו לארוחה".
בני אהב מאוד לטייל, ובזמנם הפנוי נהגו בני המשפחה לצאת לטיולים בארץ ובחו"ל – הוא נהג לתכנן מראש את המסלול ולהתוות את הדרך, נסמך על חוש התמצאות טוב ויכולת ניווט מפותחת שבורך בהם.
חרף מחלתו, המשיך בעשייה מלאה עד ימיו האחרונים. הוא זכה לראות את שני ילדיו משרתים שירות משמעותי ביחידה שלו.
"גם במלחמתו האחרונה ביקש והתמיד בהגעה לבסיס פענוח היחידה ברמת דוד ושם המשיך לפענח, לחקור ולחנך את הדור הצעיר. עד ימיו האחרונים נושאי הפענוח היו בראש מעייניו", סיפר תת-אלוף יובל חלמיש. בני היה מודע למצבו וכחודש לפני שנפטר השאיר הוראות מפורטות ביחידתו כיצד יש לנהוג עם החומר המקצועי ועם יתר הדברים שהיו תחת אחריותו.
בנוסף לעבודתו השוטפת, בני עמל על עבודת מחקר בנושא מחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו בעקבות ההיסטוריה של אימו. העבודה, שכותרתה "מדוע לא הפציצו בעלות הברית את מחנות ההשמדה באירופה", לוותה בתצלומי אוויר ייחודיים ופורסמה חודשיים לפני נפילתו. לאחר לכתו תורגמה העבודה לשפה האנגלית.
רב-נגד בני רון-רוסין נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט' בתמוז תשס"ה (16.7.2005). בן חמישים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אישה, בן, בת ואם.
על מצבתו כתבו בני המשפחה: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא. לזכור, להתגעגע, לאהוב".
תת-אלוף יובל חלמיש, קצין מודיעין ראשי, כתב: "... בני מהווה מודל ומופת לנגד שתרם משמעותית למערך המודיעין הישראלי ובפרט למערך הפענוח הישראלי. המוטיבציה, האכפתיות והמסירות שהשקיע לאורך כל שירותו ניכרים בתוצריו, בפרויקטים שביצע, ואולם בעיקר אצל הדורות הצעירים שאותם חינך".
כתב אלוף משנה רונן כהן, מפקד היחידה: "בני היה מעמודי התווך של מערך הפענוח בצבא ההגנה לישראל ... הוא נוכח תמיד בצמתים החשובים, במלחמות ובחזית המערך כאשר יכולתו המדהימה באה לידי ביטוי במודיעין ללחימה, בהתראה ובמשימות מסווגות שלא ניתן להרחיב עליהן את הדיבור. המסירות, האכפתיות ואהבת המקצוע היו הבסיס לעבודתו. בארבע השנים האחרונות נלחם במחלה באופן ראוי להערכה והמשיך להנחיל את אהבת המקצוע לדור הבא. הוא שילב בין העבר והעתיד, בין תפיסת העבודה, המיכשור וחומרי הגלם הישנים לבין הטכנולוגיה העדכנית והחדשנית ביותר.
בכך היווה גשר חשוב לעתיד, תוך חיבור אמיץ לקרקע".
יהי זכרו ברוך