אחד שידע

שנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים היה אורי נעמן שותף להכנת "ספר סימנים מעידים למלחמה" * חודש לפני גילה שרבים מהם התממשו * עשרה ימים לפני הכריז מפקדו כי בכל יום עלולה לפרוץ מלחמה * ויומיים לפני ניסה ללחוץ על ראש אמ"ן להפעיל יכולות איסופיות לעת חירום * אבל לא היה עם מי לדבר.
1973
יום הכיפורים שלי, אותה מלחמה נוראה שהחלה בכשל מודיעיני שלא ייסלח, התחיל אצלי עוד כשנתיים קודם לכן.

ב-1971 הייתי קצין מודיעין צעיר (מאוד) ושירתי במחלקת איסוף באמ"ן תחת פיקודם של אל"מ מנחם דיגלי, שהיה רמ"ח איסוף, וסא"ל (לימים תא"ל) יואל בן פורת, שהיה סגנו (והיה המפקד והמנטור שלי מתחילת דרכי בחיל המודיעין). באותם ימים עסק בן פורת בנושא ההתרעה כמשימה מרכזית, ובמסגרת זו הגה רעיון להקים "ועדת התרעה" משותפת לאיסוף ולמחקר שתעסוק גם בעקרונות וגם בפיתוח כלים. הוועדה קמה, ואני מוניתי למזכיר הוועדה.

התוצר העיקרי של הוועדה היה הכנת "ספר הסימנים המעידים" למלחמה, שהיה למעשה חוברת ובה כ-150 סימנים מעידים בזירה המצרית וכ-100 בזירה הסורית. נציג המחקר בצוות היה תא"ל אלקנה הרנוף, לימים רח"ט מחקר וחבר בכיר במטה ללוחמה בטרור. כשהושלמה העבודה הסביר בן פורת לכולנו כי כשיתחילו להופיע סימנים, יש לצבוע אותם באדום, וכש-70-60 אחוז ייצבעו, יש להכריז על מצב לקראת מלחמה, גם אם אין שום ידיעה על כוונות. הספר היה אמור להיות כלי "טכני" שינתק את המעריכים מקונספציות כאלה ואחרות.

בקיץ 1972 יצאתי ללימודים באוניברסיטה, והחליף אותי סגן גבי. כחודש לפני יום הכיפורים 1973 קיבלתי טלפון משלמה, המש"ק ששירת תחתיי ותחת מחליפי. שלמה ביקש שאבוא למחלקה כי יש לו משהו להראות לי. כשהגעתי, נתן לי שלמה קלסר עם חומר וביקש שאקרא. ישבתי וקראתי, ונשימתי נעצרה. הייתה שם ערימה של סימנים מעידים, בעיקר בזירה המצרית, ממש כאלה שעליהם דיברנו כשהכנו את הרשימה. אמרתי לשלמה שימשיך לרכז בקלסר כל ידיעה שנראית לו רלוונטית ובירכתי אותו על הערנות ועל המקצועיות יוצאות הדופן שגילה, בוודאי בהתחשב בכך שהיה חייל צעיר בשירות חובה.

אצל שליש הרמטכ"ל לא שמעו דבר

בימים שלאחר מכן נעתי בין הלימודים באוניברסיטת בר-אילן לביקורים תכופים במחלקת איסוף ונכנסתי חזרה לעבודה (חלקית) במחלקה יחד עם מחליפי ותחת פיקודו הישיר של סא"ל (לימים תא"ל) אפרים לפיד.

עשרה ימים לפני יום הכיפורים הוזמנתי להרמת כוסית במחלקה לכבוד ראש השנה. דיגלי הרים את הכוס ואמר כי המצב חמור מאוד וכי בכל יום עלולה לפרוץ מלחמה. הוא הבהיר שלחופשה בת היומיים אנו יוצאים בתקופה קריטית והנחה אותנו להימצא ליד טלפון כל הזמן. הוא גם קבע, באופן חריג, כי במהלך כל החג יישאר קצין תורן במחלקה עם שני מש"קים.

לאחר שיצאתי מהאירוע הלכתי לברך בשנה טובה כמה מחבריי בקריה, ובין השאר נכנסתי לברך את סרן (לימים תא"ל) גדי זהר, שליש הרמטכ"ל, שהיה אחראי להכנת המודיעין שמועבר לרמטכ"ל ולקשר עם אמ"ן. גדי שירת איתי בעבר במחלקת איסוף. סיפרתי לו על הסימנים המעידים שראינו נצברים להם וציטטתי את אמירת דיגלי בהרמת הכוסית כי "המצב חמור ובכל רגע יכולה לפרוץ מלחמה". תגובתו של גדי הייתה: "אצלנו לא שמעו על זה שום דבר".

לימים סיפר גדי בפורום חברים, באחד מכינוסי עמותת קהילת המודיעין, כי היו רק שני אנשים שדיברו איתו לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים על האפשרות שתהיה מלחמה - יואל בן פורת (אז מפקד יחידה 8200) ואנוכי.
 השבוע שלפני המלחמה היה בשבילי עמוס ביותר ועבר עליי בין בחינות של קורסי קיץ באוניברסיטה לשעות ארוכות במחלקת איסוף. באחד הערבים בבית אכלתי ארוחת ערב עם הוריי, ואמי (ז"ל) שאלה אותי למה אני נראה מצוברח ולחוץ. עניתי לה (בפליטת פה, בנוכחות אבי ואחי הבכור) כי לדעתי הולכת להיות מלחמה...

באותו שבוע ראיתי, בחוסר הבנה מוחלט, את הפער שבין התובנה אצלנו באיסוף, שיש סימנים מוחשיים למלחמה, לבין ההתייחסות המרגיעה של המחקר. באחד הימים אפילו טלפנתי ליואל בן פורת ואמרתי לו שכבר יותר מ-60 אחוז מהסימנים המעידים צבועים אצלי באדום, ויואל ענה לי: "אכן זו מלחמה". "תפסיקו להיות פאניקיסטים"

ביום חמישי, 4 באוקטובר, לא יכולתי לשאת עוד את האי-עשייה. ידעתי שיש לנו כמה יכולות איסופיות שנועדו לספק הבהרות על הנעשה בתוך המערכת הצבאית המצרית בעיקר. קראנו ליכולות אלה "השלייקס", כי הן נתפסו כביטחון נוסף שנועד להבהיר את המצב לאשורו. פניתי לאפרים לפיד ושאלתי איך ייתכן שלא מפעילים את "השלייקס" במצב הנוכחי, שבשבילו הרי נועדו. אפרים ענה לי כי ראש אמ"ן, אלי זעירא, לקח לעצמו את סמכות ההפעלה מידיו של דיגלי. לחצתי על אפרים לפיד שנלך לדיגלי ונשכנע אותו להשפיע בעניין.

כמו היום זכור לי שנכנסנו - אפרים לפיד, מחליפי גבי ואני - לדיגלי, והסברתי שחייבים להפעיל את "השלייקס". דגלי ענה לי: "אתם לא מבינים, אלי זעירא לא נותן לי". התעקשתי שאם לא עכשיו אז אימתי. דיגלי אמר: "בסדר, אראה לכם עם מה יש לי עסק" וזמזם באינטרקום לראש אמ"ן. אלי זעירא ענה לו, ואז פתח דיגלי בהצגה סדורה ונכונה של הסיבות שבגינן חייבים להפעיל את "השלייקס" עכשיו ומיד.

כשהרפה מכפתור האינטרקום, פתח עליו ראש אמ"ן פה ואמר לו: "תפסיקו להיות פאניקיסטים, לא קורה שום דבר, ואני אחליט מתי צריך להפעיל את היכולות". וכך המשיך אלי זעירא, ואני רואה מול עיניי גם היום את דיגלי, עם אצבעותיו הארוכות, מצביע על האינטרקום כמי שאומר "עכשיו אתם מבינים עם מי יש לי עסק..."

ראש אמ"ן שינה את דעתו רק ביום שישי, 5 באוקטובר, בסוף היום, ואז התחיל להגיע מידע שחיזק את הסימנים המעידים. יום השישי היה יום ארוך ומעייף, ובשלב מסוים הרגשתי שכלו כוחותיי והחלטתי ללכת לישון כמה שעות. בחצות עזבתי את המחלקה לכיוון הבית וסיכמתי עם שלמה המש"ק שיצלצל אליי כשמתחילה המלחמה.

בחמש לפנות בוקר צלצל שלמה ואמר לי לבוא. התארגנתי במהירות ויצאתי לכיוון הקריה בתחושה שהעסק התחיל. לא ידעתי שמדובר בידיעה שהגיעה ממקור של "המוסד" שסיפר ביום שישי כי למחרת תתחיל מלחמה.

הגעתי למחלקה והתחלתי את יום הכיפורים שלי.