גם כיום, קרוב ל-40 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, הכשל ההתרעתי שקדם לה ממשיך להיות החוויה המעצבת המרכזית של קהילת המודיעין ומקור בלתי נדלה ללקחים שנועדו להבטיח כי ישראל לא תמצא עצמה פעם נוספת במצב דומה. מטרת מאמר זה היא להצביע על גורם אחד, שעדיין לא ניתנה לו תשומת לב מספקת, ואשר מידת תרומתו לכשל ב-1973 הייתה קריטית.

נקודת המוצא להבנתו היא מסקנת ועדת אגרנט שקבעה כי בשורש הכשל המודיעיני עמדה "דבקותם העקשנית [של גורמי ההערכה] במה שהיה קרוי בפיהם הקונספציה", שלפיה מצרים לא תצא למלחמה לפני שתשיג יכולת לתקוף את שדות התעופה של ישראל, וסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים. ועדת אגרנט כללה משפטנים ורמטכ"לים בדימוס אבל לא פסיכולוגים, ולכן היא לא ניסתה להבין מה עמד מאחורי אותה דבקות עקשנית בקונספציה, גם כאשר כל המידע הזמין הראה שהיא כבר מזמן אינה תקפה. כדי להתמודד עם סוגיה זו ייעשה כאן שימוש בתיאוריה מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית שתסביר מה עמד מאחורי "דבקותם העקשנית" של שניים מהמעריכים המרכזיים ב-1973 - ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא וראש ענף 6 (מצרים) סגן-אלוף יונה בנדמן - וכיצד עקשנות זו השפיעה על הערכת המודיעין הלאומית. אומנם היו גם אחרים שכשלו, בראש ובראשונה רמ"ח המחקר ועוזריו, אבל לבנדמן, ובמיוחד לזעירא כפי שנראה, היה משקל ייחודי.
המאמר יתחיל בדיון תיאורטי קצר ואחר כך יראה כיצד התיאוריה של הצורך בסגירות קוגניטיבית, תורמת משמעותית להבנת מקורות הכשל ב-1973. הבנה זו יכולה לסייע למניעת כשלים דומים בעתיד.

התיאוריה

התיאוריה שבה נעשה כאן שימוש פותחה על ידי אריה קרוגלנסקי, פסיכולוג ישראלי לשעבר היושב היום באוניברסיטת מרילנד. נקודת המוצא שלה זהה לזו המקובלת על רוב החוקרים בתחום: השיפוט האנושי מתבצע באמצעות העלאת כמה היפותזות (או הסברים) לתופעה או לבעיה מסוימת והעמדתן מול עדויות רלוונטיות במטרה לקבוע איזו מההיפותזות תקפה מהאחרות. התהליך הזה יכול אומנם להימשך לעד, שכן תמיד ניתן למצוא מידע רלוונטי נוסף, אבל בפועל אין זה כך בשל מנגנון שאותו מכנה קרוגלנסקי "הצורך בסגירות קוגניטיבית". הצורך הזה מוגדר כשאיפה להגיע לשיפוט ברור או בטוח על הבעיה הנדונה - או במילים אחרות "הקפאה אפיסטמולוגית". הצורך בסגירות קיים כיוון שיש גבול לסך המשאבים האינטלקטואליים שאנו יכולים להשקיע בפתרון בעיה ספציפית.

מספר רב של מבחנים אמפיריים אפשרו לזהות משתנים מצביים ומשתנים אנושיים (תכונות אופי) שיכתיבו באיזה שלב נגיע להקפאה אפיסטמולוגית. לענייננו חשובים יותר המשתנים האישיותיים, ואלה העלו את קיומו של טיפוס האישיות בעל צורך גבוה בסגירות קוגניטיבית, המתאפיין בשני מרכיבים: ראשית, הוא ננעל במהירות על תשובה ("הקפאה אפיסטמולוגית") כאשר היא מוצגת בפניו; ושנית, הוא אינו מוכן להפשירה גם כאשר ברור לכול שהתשובה שנתן אינה תקפה.
 

טיפוס אישיות כזה מתאפיין בדפוסי ההתנהגות הבאים:

• הצבת דגש מרכזי על בהירות, סדר ועקביות. סגנון ניהולי ותהליך קבלת החלטות אוטוריטארי.
• יחס מזלזל בהשקפות שונות מאלה של בעל הקונספציה.
• חוסר סובלנות לריבוי השקפות.
• ביטחון עצמי רב.
• סירוב לבחון מידע חדש, במיוחד כאשר אינו עולה בקנה אחד עם הקונספציה הקיימת.
• הכחשה או התאמה של מידע הסותר את הקונספציה הקיימת.

הצורך בסגירות ותהליכי ההערכה באמ"ן ערב המלחמה

השימוש בתיאוריה של הצורך בסגירות קוגניטיבית מציב בקונטקסט רחב וברור את הצורה שבה פעלו ראש ענף 6 וראש אמ"ן בימים שלפני המלחמה ומספק הסבר טוב לחלק ניכר מהמחדלים המודיעיניים שלהם היו אחראים אישית. מעמדם של השניים ערב המלחמה היה בשיאו. זעירא נחשב לאלוף מבריק אשר הייתה לו אוזן קשבת אצל שר הביטחון הכול-יכול, משה דיין, שאף ייעד אותו להיות הרמטכ"ל הבא. בנדמן היה מהבולטים שבמעריכי אמ"ן, וזעירא ראה בו מעריך בקנה מידה עולמי. כמה חודשים קודם הובילו שניהם את ההערכה שמצרים לא תצא למלחמה באביב למרות המידע ההתרעתי שהצביע על כוונה כזו. מכאן נבע שאין צורך להעלות את כוננות צה"ל ולהאיץ את הכנותיו למלחמה ("כחול לבן"). בסוף הקיץ היה ברור שהכוננות שהוכרזה במאי הייתה מיותרת וששניהם צדקו, ואז גם הגיעה יוקרתם לשיא.

למעמדם המחוזק של בנדמן וזעירא היו השלכות שליליות במיוחד על יכולתם להעריך בצורה מציאותית את ההכנות הערביות למלחמה מכיוון ששניהם היו ממילא בעלי צורך רב בסגירות קוגניטיבית. חיזוק מעמדם העצים עוד יותר את ביטחונם העצמי, ולכך הייתה השפעה מכרעת על הערכת המודיעין שקיבלו. דפוסי ההתנהגות של אישיות בעלת צורך רב בסגירות קוגניטיבית, שהוזכרו לעיל, השתקפו אחד לאחד בדרך פעולתם ערב המלחמה.

הצבת דגש מרכזי על בהירות, סדר ועקביות:

בנדמן וזעירא האמינו כי אחריותם היא לספק לממונים הערכות חדות וברורות גם כאשר המידע העומד לרשותם אינו חד-משמעי. זעירא, למשל, הסביר לחברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת כמה חודשים לפני המלחמה ש"הסיוע הטוב ביותר שראש אמ"ן יכול לתת לרמטכ"ל - אם זה ניתן מבחינה אובייקטיבית - הוא לתת לו הערכה בהירה וחדה עד כמה שאפשר. נכון שככל שההערכה יותר בהירה ויותר חדה, אם היא טעות אז היא טעות בהירה וחדה - אבל זה כבר הסיכון של ראש אמ"ן". בנדמן סבר כי קודמו של זעירא בתפקיד, אהרון יריב, לא היה ראש אמ"ן טוב בשל הססנותו.
בזעירא ראה ראש אמ"ן מצוין בעיקר מכיוון שהיה נחרץ כל כך בהערכותיו. ביטוי ברור לכך היה בנטייתם לתפוש את העולם במונחים של "שעונים" ולא "עננים".
במילים אחרות, הם ראו אותו כסביבה מערכתית מאורגנת והגיונית שבה אם מתקיימים תנאים א´ ו-ב´ חייב להתקיים גם תנאי ג´. הצורך בסדר ובארגון מסביר מדוע שניהם היו מאמינים אדוקים בקונספציה שמצרים לא תצא למלחמה בלי שתשיג מפציצי קרב ארוכי טווח וטילי "סקאד" ולא נטשו אותה גם כאשר הגיע מידע מצוין שהראה שאינה תקפה עוד. אחרים, למשל ראש אמ"ן הקודם אהרון יריב, ראש "המוסד" צבי זמיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר, הבינו טוב יותר את מצוקות סאדאת והעריכו שמלחמה אפשרית גם בלי שתנאים אלה יתמלאו.
 

סגנון ניהולי ותהליך קבלת החלטות אוטוריטארי, יחס מזלזל בהשקפות שונות מאלה של בעל הקונספציה וחוסר סובלנות לריבוי השקפות:

בנדמן וזעירא היו טיפוסים אוטוריטאריים ולא סבלו מה שכינו "בולשיט" בדיונים. זעירא נהג להעליב קצינים שלא באו, לדעתו, מוכנים לדיון, ושפת הגוף של בנדמן במהלך הדיונים ביטאה יחס דומה.
בנדמן היה גם ידוע כמי שמוכן לעורר שערורייה על פסיק אחד בנייר שאותו כתב. דפוס התנהגות זה לא עודד דיונים פתוחים ותרם לכך שהם לא היו מוכנים לספק למחליטים הערכות שנגדו את אלה שלהם. כתוצאה מכך מקבלי ההחלטות לא היו מודעים לקיום חילוקי דעות מהותיים באמ"ן בשאלת המלחמה.

ביטחון עצמי רב:

ממכלול העדויות על התנהגותו של זעירא בימים שלפני פרוץ המלחמה עולה כי הוא תפש את עצמו יותר כמקבל ההחלטות ופחות כקצין מודיעין. שישה ימים לפני פרוץ המלחמה הוא נמנע מלדווח לרמטכ"ל ולשר הביטחון על ידיעה ממקור מצוין שממנה עלה שתרגיל הצליחה המצרי שעמד להיפתח למחרת הוא מסווה למלחמה. זאת אף על פי שראש מחלקת המחקר אמר לו שלדעתו לא זו בלבד שיש לדווח על הידיעה מיד, אלא שכדאי גם להמליץ על העלאת הכוננות. זעירא גם נתן לממונים עליו להבין שאמצעי האיסוף המיוחדים, שהיו אמורים להניב התרעה ברורה על כך שמצרים מתכוונת לצאת למלחמה, אינם מעלים דבר, אולם לא טרח לציין שאלה אינם פועלים. במילים אחרות, הוא הונה את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון בסוגיה רגישה ביותר, כיוון שהיה משוכנע שמלחמה לא תפרוץ.

פחות מ-24 שעות לפני פרוץ המלחמה הורה זעירא לא להפיץ ידיעה ממקור מצוין שמסרה שהסובייטים החלו בפינוי חירום של נכסיהם ממצרים ומסוריה כיוון שהערבים הודיעו להם כי הם יוצאים למלחמה. לחברי ועדת אגרנט הסביר שנתן הוראה זו בין השאר כיוון שידע שהצבא הסדיר ערוך למלחמה, קרי החלטת קברניט. גם לביטחון העצמי של בנדמן יצא מוניטין.
אחד מביטוייו המרכזיים ערב המלחמה היה סירובו לשקול את האפשרות שהוא טועה גם כאשר קצינים מנוסים בנושא המצרי העריכו שמדובר במלחמה.

סירוב לבחון מידע חדש, במיוחד כאשר אינו עולה בקנה אחד עם הקונספציה הקיימת, והכחשת מידע שאינו עולה בקנה אחד עם הקונספציה:

מכלול העדויות על נטייתם של בנדמן וזעירא לא להתחשב במידע שסתר את הערכתם הוא גדול במיוחד, וכמה דוגמאות יספיקו: לנוכח מכלול הסימנים המעידים על יוזמה צבאית מצרית העריך בנדמן בלקט המסכם שיצא כ-24 שעות לפני פרוץ המלחמה שהמצרים נערכים למלחמה כיוון שהם חוששים ממהלך התקפי ישראלי. הערכה זו נבעה מאמונתו שהמצרים לא יפתחו באש, אבל לא נשענה על עדות משמעותית בחומר. באותו לקט התעלם בנדמן ממאות דו"חות התצפית מהתעלה שמסרו על תכונה חסרת תקדים בקו וקבע (ב-5 באוקטובר בצהריים) כי "הבוקר הובחנה פעילות שגרתית לאורך גזרת התעלה.
התצפיות אוישו כרגיל, החיילים מסתובבים ללא חגורים ונשק". זעירא, שהסביר לראש הממשלה ביום שישי בבוקר מדוע הסובייטים החלו בפינוי חירום, הודה כי ההסבר ההגיוני לכך הוא שהם מעריכים שהערבים מתכוונים לתקוף את ישראל. אולם מכיוון שהסבר זה סתר את הערכתו שמלחמה אינה צפויה, הוא הוסיף שאפשרות תקיפה סורית-מצרית "לגמרי לא סבירה, אך אולי הרוסים חושבים שבכל זאת אלה עומדים לתקוף, כיוון שאין הם מכירים טוב את הערבים".

הכחשת המידע סותר הקונספציה הגיעה לשיאה העגום ביום המלחמה עצמו. מול רמטכ"ל שהתייחס בשלב זה למלחמה כעניין ודאי ונקט פעולות בהתאם, הטיל ראש אמ"ן ספק בכך שמלחמה אכן תפרוץ, הדגיש שסאדאת אינו זקוק לה והעריך כי גם אם המצרים יפתחו באש הם יפגיזו את קו בר-לב ויבצעו פשיטות קומנדו אבל לא ינסו לחצות את התעלה. בנדמן סירב לחתום על לקט שהתריע על מלחמה, ובשעות שלפני פרוץ האש הוא חיבר מסמך שבו חזר והעריך את סבירות המלחמה כנמוכה. זעירא עמד לאשר את הלקט להפצה, אולם בעצת קודמו אהרון יריב שהגיע למשרדו, הוא נמנע מכך ברגע האחרון. כשעה אחר כך פרצה המלחמה.    

סיכום

מאמר זה לא ניסה לקבוע, היסטורית, מי אשם במחדל יום הכיפורים, אלא להציג הסבר קונקרטי אחד (מני רבים) להפתעה. מטרת הדברים הייתה לתאר, על בסיס תיאוריה פסיכולוגית, את הסיכונים הנובעים ממצבים שבהם בראש פירמידת המודיעין עומדים מעריכים בעלי צורך גבוה בסגירות קוגניטיבית. אין זה אומר שבדרגות נמוכות יותר רצוי שיהיו מעריכים כאלה, אבל כאן נזקם הפוטנציאלי יותר קטן. לאור החשיבות העצומה של תפקיד ראש אמ"ן, שהוא גם המעריך הלאומי, ראוי שבתהליך הבחירה לתפקיד תינתן תשומת לב מיוחדת לכך שהמועמד הנבחר לא יהיה בעל צורך גבוה בסגירות קוגניטיבית.

---

להרחבה בנושא, ראו: 
Uri Bar-Joseph and Arie W. Kruglanski, "Intelligence Failure and the Need for Cognitive Closure: On the Psychology of the Yom Kippur Surprise,” Political Psychology, Vol. 24, No.1, (March 2003), pp.75-99; Uri Bar-Joseph, "Intelligence Failure and the need for Cognitive Closure,” in: Richard K. Betts and Thomas G. Mahnken, Paradoxes of Strategic Intelligence (London: Frank Cass, 2003), 166-189.

** הכותב הוא  פרופסור מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה, מתמחה בנושאי מודיעין **