סרט לזכרו של סא"ל מאיר מקס בינט, לוחם קהילת המודיעין (חיל המודיעין) שנפל במצרים בדצמבר 1954. אורך הסרט: 40 דקות.
בימוי והפקה: חיליק נאמן.

להלן תקציר הסרט.
ניתן לצפות בסרט המלא במרכז למורשת המודיעין.

הפעילות המודיעינית

בשנים 1947/8 שירת כקצין בחיל הקשר וכחבר ב"גדעונים". הוא עבר לאיטליה במסגרת "המוסד לעליה ב" ועיקר תפקידו היה ביצור מכשירי קשר לספינות רכש ומעפילים באיטליה.
בהמשך הצטרף לחיל המודיעין. מאוגוסט 1949 שהה בעירק/איראן למספר חודשים כקת"מ שם עסק ב"פעילות חשאית עלומה".  בינט נאלץ לברוח מעירק לאיראן כיוון שעלו על עקבותיו וכמעט נתפס. באיראן  הכיר אותו אברהם דר, האחראי על גיוס חברי הרשת.

ב-1950- התחתן בתל- אביב עם ג´ין דווידוב, עולה חדשה מדרום אפריקה ולאחר מכן חזר איתה לאנגליה להשלים את לימודיו. בקיץ 1951 חזר לארץ, נולדה ביתו היחידה וגם השליחות למצרים מטעם המודיעין הישראלי, בה סיים את חייו.

בדצמבר 1951 יצא לגרמניה לבנות את הכסוי שלו כמקס בינט, גרמני ילד העיר מנהייים שם התחיל לקשור קשרים עם חברות יצוא המחפשות נתיבים לשווק את מוצריהן למדינות רחוקות ובראשן מצרים ולבנון ומקבל על עצמו לייצג אותן. בהמשך הצטרפו אליו לגרמניה רעייתו ובתו. המשפחה התיישבה בבון.

ב -12.4.52 יצא למצרים בפעם הראשונה למשימת ריגול – איסוף מידע תחת כיסוי של איש עסקים גרמני – נציג חברות גרמניות שונות. במיוחד ראוי לציין את חברת פון-לאופנברג ליצור פרוטזות, מוצרים שהיו חיוניים גם במצרים של אז (אחרי מלחמת העצמאות שלנו – היו גם למצרים פצועים ונכים) אבל גם כנציגן של סוכנויות יצוא גרמניות נוספות. במהלך שליחותו במצרים ואחרי שהתערה בצמרת השלטון וביסס את מעמדו גם בקרב גרמנים שפעלו ועבדו במצרים, קיבל מינוי חשוב בסוכנות של פורד בקהיר (חברת המכוניות) בתפקיד מהנדס יועץ ראשי.

מלכתחילה נקבע כי מאיר בינט יהיה "זאב בודד" במצרים ולא יהיה לו קשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל שפעלו במצרים וגם לא עם חוליות המחתרת הציוניות שהקים אברהם דר באלכסנדריה ובקהיר. אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את מאיר לצרכים אדמיניסטרטיביים והוא התבקש להעביר לרשותם כסף כאשר אשת הקשר לו הייתה מרסל ניניו "קלוד". מאיר ניפגש איתה פעמיים שלוש. מחדל רציני של חוסר שמירה על מידור.

באוגוסט 1952 הגיע לישראל והתריע בפני הממונים עליו על עובדות שונות הנוגעות לשליחותו אך בעיקר התלונן על הקשר שנאלץ לקיים עם אנשי החוליות במצרים. הוא התנה את שובו לשם בתיקון המעוות, ביקש שיוציאו משם את האנשים שידעו על קיומו כיוון שזה עלול לטרפד את השליחות שלו (לא עשו זאת וכך אכן קרה בסופו של דבר) ורק אחרי שהובטח לו הדבר הוא נאות להמשיך.

בינואר 1953 יצא למצרים בפעם השנייה ובהמשך הצטרפו אליו רעייתו ובתו הקטנה. בינט העמיק את הקשר עם צמרת השלטון המצרי ועם הקהיליה הנאצית – גרמנים שהובאו למצרים עוד בתקופת המלך פארוק ושמשו כיועצים בכל מיני תחומים בעיקר צבאיים ומודיעינים. בינט נפגש עם הנשיא גנרל נג´יב. בספטמבר פרסם העיתון הגרמני "זיג אונד ריין" מאמר גדול על שיתוף הפעולה הגרמני-מצרי ובמרכז הופיעה תמונה של הגנראל נג´יב ושל בינט בלשכתו של הנשיא המצרי.

בעקבות נפילת "הרשת", נתפס גם מאיר. מרסל ניניו תחת עינויים קשים ביותר מסרה מידע על המכונית שלו וכך הגיעו אליו. הוא עונה קשות בכלא המצרי במשך יותר מארבעה חודשים. יום לפני שהיה צריך לעמוד למשפט, בכ"ו כסלו תשט"ו, נר שני של חנוכה ( 21.12.54) החליט לשלוח יד בנפשו מסיבות שונות. הידועות לנו:-

• הרגיש שאין מוצא אחר עבורו
• גם ממשלת עירק דנה אותו למוות שלא בפני וביקשה את הסגרתו
• ולא רצה לתת למצרים את התענוג של העלתו לגרדום בראש חוצות.
• לא רצה לגלות יותר סודות
• לחץ פסיכולוגי – כשבוע לפני ההחלטה שקיבל – שמו אותו בתא נידונים למוות.

כיוון שפעל במצרים כאזרח גרמני ורעייתו הייתה בעלת אזרחות אנגלית – המצרים נאלצו לאפשר להוציא את הגופה. אחרי כחמש שנים, בפברואר 1959 – מאיר הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.

לצפייה באתר המורשת לזכרו>

השיר בית פשוט בית מאת יהודה צירקל לזכרו של מקס בינט