למסמך המלא בפורמט PDF

אודות הספר

בפרק הסיכום של הספר מנתח עמוס גלבוע בקצרה מספר היבטים של תהליך קבלת ההחלטה על היציאה מלבנון: עצם ההחלטה לצאת מלבנון; ההתנהלות בקבלת ההחלטה ואופן מימושה; היציאה עצמה; היחסים שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי; תפקידו ומקומו של אגף המודיעין בתהליך קבלת ההחלטה; המדיניות כלפי צד"ל וסוגיית ההרתעה. ממכלול התובנות הללו בחרנו להביא במסמך זה את עיקרי התובנות הנוגעות למקומו של המודיעין בתהליך קבלת ההחלטה, סוגייה העומדת במוקד סדרת המחקרים של המכון למודיעין ולמדיניות.

התובנה הבולטת ביותר העולה מהספר היא, שראש הממשלה קיבל את החלטותיו העקרוניות ללא התייעצות עם אגף המודיעין (ולא בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל…). בהקשר זה קובע הספר, כי אמ"ן נעדר לחלוטין (וכמוהו צה"ל) מ"קבוצת התכנון" של ראש הממשלה לקראת קבלת החלטת הממשלה היחידה על היציאה מלבנון (5 במרס, 2000). אירוניה היסטורית היא שגם ההחלטות על הכניסה ללבנון ב-1982, על התפיסות המדיניות, שהיו כרוכות בכך, התקבלו על ידי הדרג המדיני הבכיר (ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון) בלי להתחשב כלל בהערכות אמ"ן[1].

מחקרו של עמוס גלבוע מצא, כי מסמך ההערכה הראשון של אמ"ן על היציאה מלבנון ללא הסכם נכתב רק לאחר שהתקבלה ההחלטה של אהוד ברק על כך.על פי הספרכמו צה"ל כך גם אמ"ן מצא עצמו מפגר תמיד בצעד אחד אחר ההחלטות של אהוד ברק. אמ"ן, קובע עמוס גלבוע, "נשאר כל הזמן 'עיוור' לגבי כוונותיו האמיתיות של ראש הממשלה לגבי המגעים המדיניים, שהוא ניהל, ולגבי המודיעין הנחוץ לו".

עמוס גלבוע מנסה להסביר בספרו את סיבותיה ושורשיה של תופעה זאת. בראיית ברק, מציין גלבוע, הוא לא נזקק למודיעין בכל מה שנוגע לסיכונים הביטחוניים. כרמטכ"ל לשעבר הוא הבין אותם היטב ולא היה לו צורך לשמוע אותם מאמ"ן. לעומת זאת הוא נזקק למודיעין חיוני מסוג אחר. ליבת התוכנית של אהוד ברק, ממשיך ומציין גלבוע, הייתהסינכרוניזציה בין שני מסלולים: הנעת התהליך המדיני סביב החלטת מועצת הביטחון 425[2] והחזקה באזור הביטחון (ומניעת התפרקותו) עד להשלמת התהליך המדיני. לפיכך המודיעין הרלבנטי העיקרי, שברק נזקק לו, היה מצבו של צד"ל וכושר העמידה שלו ועמדתם של הגורמים הבינלאומיים ביחס למימוש החלטה 425 ובכלל זה קו הגבול, שאליו יסוג צה"ל.

בשני הנושאים הללו, סבור עמוס גלבוע, תרומתו של אמ"ן הייתה שולית, ולא בכדי: אמ"ן לא טיפל בצד"ל (שנתפס כ"כוחותינו" ולא כ"אויב") ובתחום המדיני דיווחיו של אמ"ן הגיעו לאחר שברק קיבל את המידע הרלבנטי מצינורותיו שלו. הטיפול בשני הנושאים הללו הוטל על לשכת מתאם פעולות ישראל בלבנון בראשות אורי לוברני, שפעלה במסגרת לשכת שר הביטחון. אנשי לשכה זאת היו יוצאי קהילת המודיעין, אשר שירתו בלבנון וקיימו מערכת קשרים ענפה ורבת שנים עם צד"ל ובו בזמן עם גורמים בינלאומיים הרלבנטים ליישומה של החלטת 425 (ובכללם שגרירות ארה"ב בישראל, גורמי או"ם והצלב האדום).לקחים ותובנות

הלקח המרכזי העולה מפרשת יציאת צה"ל מלבנון באשר לרלבנטיות של המודיעין הינו לדעתו של גלבוע כדלקמן: כאשר הבעיה המרכזית, שבפניה ניצב הדרג המדיני, הינה ה"אויב" והאיום הצבאי הטמון בו, יש למודיעין תפקיד מרכזי (כפי שהדבר בא לידי ביטוי במרכזיותו של המודיעין במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים). אולם ביציאה מלבנון, כמו גם בכניסה אליה, האויב היה ארגוני טרור (ארגוני הטרור הפלסטינים בכניסה ללבנון, חזבאללה ביציאה) ולא צבאות סדירים. בנסיבות שכאלה, כאשר הבעיה המרכזית של הקברניט המדיני הינה בעיקר בתחום הפוליטי, המדיני והבינלאומי, שבהם תפקידו של המודיעין אינו מרכזי.

אולם גם אם יכול היה ברק שלא ללוות החלטותיו האסטרטגיות בהערכות מודיעין, ממשיך עמוס גלבוע, הוא היה תלוי באמ"ן בשני נושאים הרלבנטיים לגבי קבלת ההחלטות: מטרות לתקיפה והתרעות מפיגועים. בתחומים הללו הדרג המדיני הינו "עיוור" ללא מודיעין. עמוס גלבוע בוחן בספרו על בסיס המסמכים המקוריים, שעמדו לרשותו, את הערכות אמ"ן בנושאים אלו ומעלה את השאלה: "מה אפשר לומר עכשיו על הערכות אמ"ן בחוכמה שלאחר מעשה?" (בראייה לאחר של 15 שנים, שעברו מאז היציאה). תשובתו של גלבוע מורכבת:א.  מחד גיסא, אמ"ןהעריך נכונה מכלול רחב של נושאים מרכזיים: בניית העוצמה ההרתעתית של חזבאללה לאחר יציאת צה"ל, השתלטות מוחלטת של חזבאללה על דרום לבנון, הפיכת הגזרה המזרחית של דרום לבנון ("חוות שבעא") ליעד "לגיטימי" לפיגועים נגד ישראל בעיני חזבאללה, וההשראה ושעלולה לתת היציאה מלבנון לאלימות הפלסטינית בשטחים.ב.  מאידך גיסא, סבור גלבוע, הערכת אמ"ן הפריזה במידת מה באיומים ובסיכונים הנשקפים לצה"ל ולישובי גבול הצפון מצד חזבאללה (הגם שבודאי לא הילכה אימים על מקבלי ההחלטות כפי שנטען באופן מגמתי בתקשורת ע"י פוליטיקאים, בתקופה שקדמה ליציאה מלבנון). בנוסף לכך הערכת אמ"ן התעלמה מצד"ל (שלא היה בתחום טיפולו) והמעיטה גם במשקלם של הגורמים שביכולתם לרסן הפעלת טרור ע"י חזבאללה לאחר היציאה (ובפרט הלגיטימיות הבינלאומית על בסיס החלטת מועבי"ט 425).

עמוס גלבוע מסכם את התובנות הנוגעות למודיעין באומרו: "אין כל ספק, שתפקידו הראשון במעלה של המודיעין הוא להצביע על הסיכונים. זאת חובתו, והוא מילא אותה. הבעיה של הערכות אמ"ן הייתה, שהן נעדרו הצבעה על סיכויים. המוזיקה של אמ"ן הייתה כל הזמן מוזיקה של מצעדי לכת צבאיים. האם זה נובע, בין השאר, מהעבודה שאמ"ן, כמעריך הלאומי, הוא חלק מצה"ל ולא חלק ממערכת אזרחית? איני בטוח בכך. מדוע?, כי עיון במסמכי "המוסד" בנושא היציאה מלבנון (ותפקידו כאן זניח לחלוטין) מלמד שלמרות היותו גוף אזרחי, הרי שהערכתו לקתה גם היא בהפרזה יתרה, ומכל מקום לא הוסיפה תובנות חדשות [לאהוד] ברק".

האם תובנות אלה, הנוגעות לתפקידו של המודיעין בקבלת ההחלטות, רלבנטיות לאירוע המסוים של יציאת צה"ל מלבנון, או שהינן סימפטום לתופעה  נרחבת יותר? סדרת המחקרים, שספרו של עמוס גלבוע הינו חלק ממנה, תעסוק בהחלטות קרדינליות נוספות בתחום הביטחון הלאומי מאז הקמת מדינת ישראל, ותנסה לתת תשובה על כך.