“משק כנפי הטעות” מסע עם האלוף (דימ´) אלי זעירא אל מקורות הערכת המודיעין טרום מלחמת יום הכיפורים
למסמך המלא בפורמט PDF
בימים אלה יצא לאור המסמך "משק כנפי הטעות – מסע עם האלוף (דימ') אלי זעירא אל מקורות הערכת המודיעין טרום מלחמת יום הכיפורים" מאת אבירם ברקאי. המסמך יצא לאור בהוצאת המכון לחקר מודיעין ומדיניות במרכז למורשת המודיעין (מל"מ). המכון פועל לצידו של מרכז המידע למודיעין ולטרור.
במסמך סדרת ראיונות, שערך אבירם ברקאי עם האלוף (דימ') אלי זעירא ואחרים. והוא מוגש כאן לעיונכם.הקדמה
על הרלוונטיות מאת ד"ר צבי שטאובר יו"ר המל"מ
מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע מכונן ברמה הלאומית ועבור רבים טראומה ברמה האישית והפרטית. הניצחון הצבאי במלחמה, למרות תנאי הפתיחה הנחותים, יצר את המציאות האסטרטגית הנוחה יחסית שעמה חיה ישראל יותר משנות דור. אולם כל זה עומד בצל המחיר הכבד ששולם, הזעזוע, הפצעים וסימני השאלה המלווים אותנו גם היום.
רבות נכתב על מלחמה זו, בדרך כלל ביקורת והטחות אשמה ומעט נטילת אחריות. בשנים האחרונות הופנתה תשומת הלב גם לתפקוד מערכים אחרים של צה"ל במלחמה, אולם עיקר הביקורת ממוקד ב"ליקוי המאורות" באגף המודיעין ואצל ראשיו, שכשלו ביעדם המרכזי – התרעה מפני מלחמה. האלוף (דימ') אלי זעירא כראש אמ"ן הוא הכתובת העיקרית לביקורת זו.
מחקרו של אבירם ברקאי "משק כנפי הטעות", מוסיף נדבכים על מה שכבר פורסם בנוגע לתפקודו של אלי זעירא, מאיר "פינות אפלות" ומאפשר יותר מהצצה על האיש, לבטיו, שיקוליו והתנהלותו, תוך מאמץ לרדת לחקר "האמת", ככל שיש כזו.
זהו הפרסום הראשון של המכון לחקר מודיעין ומדיניות, שהוקם השנה במרכז למורשת המודיעין בראשות תא"ל (מיל') רוני כתרי. המכון, שיפעל במקביל ל"מרכז מאיר עמית למודיעין וטרור", יעסוק בהיסטוריה של המודיעין, במתודולוגיה, בממשק בין המודיעין למדיניות ובכל תחומי "המודיעין כמקצוע". ייעודו: לעורר דיון, לתת ביטוי למחלוקות "לשם שמים" ולהציף סוגיות שונות. בפרסום עבודתו של אבירם ברקאי, מממש המל"מ גם את תפקידו בכל הקשור לשימור מורשת המודיעין והנחלתה ולמחקר המודיעין.
פרסום זה בא בהמשך לסדרת ימי עיון שערך המל"מ לפני כשנה על מלחמת יום הכיפורים, 40 שנה לאחר שפרצה וכשנה לאחר פרסום ספרו של עמוס גלבוע על שורשיו, חייו ותפקודו של האלוף אהר'לה יריב, הנחשב על ידי רבים ל"מר מודיעין".
הרבה השתנה בקהילת המודיעין מאז מלחמת 73' – בדרך פעולתה, בתחומי האחריות, בתפוקותיה, בטכנולוגיה ועוד. אולם התובנות והשאלות שעולות ממסמך זה רלוונטיות הן גם היום. בין היתר, נוגעים הדברים בעוצמתו הרבה של ר' אמ"ן (גולדה מאיר: "לא יכולתי להתמודד עם ר' אמ"ן") כנושא באחריות־העל להערכה הלאומית. למרות כל הניסיונות – באמצעות ועדות חקירה והקמת גופים חדשים, רחוקה עדיין מערכת המודיעין, ככל שהדבר נוגע להערכה הלאומית־אסטרטגית, מלהיות מאוזנת.
ראש אמ"ן, כלובש מדים, נהנה מבית ומחוץ ממעמד חריג, ודאי בהשוואה לקהילות מודיעין במדינות אחרות. לכך קשורות גם סוגיות נוספות של מערכת הקשרים הארגונית של ר' אמ"ן, היקף אחריות ראש חטיבת המחקר ובכלל – מקומו של המודיעין האסטרטגי וכפיפותו, אם נזכור שבארץ לא התפתחו תרבות ומסורת של "מכוני חשיבה" כמו בארה"ב.
המסמך נוגע בכמה שאלות מרכזיות הקשורות לעבודת המודיעין, כגון: הכשרת חוקרים ותחומי אחריות, ובמוקד – סוגיית המנהיגות במודיעין. אהר'לה יריב ז"ל, שטעה אף הוא בכמה מהערכותיו האסטרטגיות, ואלי זעירא יבל"א, מייצגים במידה רבה שני מודלים מנוגדים למנהיגות במודיעין בכל הקשור להערכה האסטרטגית.
בעוד שיריב קידש את הספקנות, את הזהירות והיעדר "שורה תחתונה" חד-משמעית, זעירא לעומתו, שנהנה מיוקרה צבאית רבה והיה כנראה בדרכו לרמטכ"לות, שם דגש על דמות "המפקד", הקרין ביטחון בהערכותיו והיה נכון לנדב "שורה תחתונה". התרבות הארגונית שבנה יריב במשך שנים ארוכות החזיקה מעמד פחות משנה מאז עזב את תפקידו.
ומהו הקשר שבין יכולת אישית ומקצועית של החוקר לבין הערכה נכונה? מכמה פרסומים על מלחמת 73' ניתן להתרשם בקלות שקברניטי המודיעין של אז היו "רשעים", שהתעלמו באטימות- לב מהידיעות הברורות שמתרגשת עלינו מלחמה, ידיעות שכל הדיוט בעל שכל ישר היה מפרשן נכון. ובכן, לא חוסר מקצועיות הייתה בעייתם של ראשי המערכת דאז. הם היו מטובי אנשינו. אם הייתה להם בעיה, הייתה זו אולי דומיננטיות היתר והביטחון העצמי שרכשו, יש לומר בצדק כנראה, בכוח אישיותם ויכולותיהם. ברור שקשה לקבוע מראש למי יש סיכוי גבוה יותר לספק הערכה נכונה, זאת בגלל המשתנים הרבים הכרוכים בעניין. ברור בכל מקרה שחוקרים הנחשבים מוצלחים, יכולים – בהיעדר "איזונים ובלמים" – לגרום לטעויות גדולות.
לכך יש להוסיף את המסכת הסבוכה של האינטראקציה בין האיסוף למחקר, או בהפשטה, הקשר בין ה"ידיעה" ל"הבנה".
משחר האנושות, שואלים כולם, בכל תחום בחיים: "מה יילד יום?" חברות ודתות הציעו פתרונות משלהן, בין השאר בדמות מכשפים, "מעלים באוב", נביאים וכוהנים ובמאה האחרונה גם באמצעות גישות מדעיות יותר. אולם כל אלה אכזבו בדרך כלל את הצרכנים שלהם: בשוק הפיננסי, בפוליטיקה ובאסטרטגיה. לעתים הסתבר שדעת ה"מקצוענים" אינה טובה יותר מ"חוכמת ההמון".
יכולות איסוף המידע התעצמו, חדירתו ותפוקותיו רק זינקו, אולם המחקר וההערכה, למרות כל המאמצים וההתפתחויות בתחום "ניהול הסיכונים", ממשיכים להיות כפותים בתוצריהם למגבלות אנוש וליכולת עיכול מוגבלת בשל המשתנים הרבים, כמו גם הקשיים ב"בשלות" המעריכים. התוצאה: המחקר טועה, שוב ושוב, גם בתחומים הנשענים על מידע מדיד, ורק לעתים רחוקות יש לו יכולת לספק לקברניטים "שורה תחתונה" אמינה. המציאות מסרבת בעקביות להתפתח על פי התסריטים שלנו. לדוגמה – ורק כדוגמה – ראו מקרה "האביב הערבי" או "הטלטלה האזורית".
המסקנה: אנו נדרשים להכרה במגבלות יכולותינו ולהנחלת מגבלות אלה לצרכנים. טעויות קרדינליות היו ויהיו, השאיפה צריכה להיות לצמצמן באמצעות מבנים ושיטות עבודה והכשרה, שייטלו את העוקץ מכמה מחולשות האנוש והמערכת.
המסמך שלפנינו חריג ומעורר מחשבה. אם הוא יעורר אצל הקוראים הרהורים על תעתועי הזיכרון, נפתלות האמת ומורכבות המחקר ההיסטורי – אני שותף לכך.
בימים אלה יצא לאור המסמך "משק כנפי הטעות – מסע עם האלוף (דימ') אלי זעירא אל מקורות הערכת המודיעין טרום מלחמת יום הכיפורים" מאת אבירם ברקאי. המסמך יצא לאור בהוצאת המכון לחקר מודיעין ומדיניות במרכז למורשת המודיעין (מל"מ). המכון פועל לצידו של מרכז המידע למודיעין ולטרור.
במסמך סדרת ראיונות, שערך אבירם ברקאי עם האלוף (דימ') אלי זעירא ואחרים. והוא מוגש כאן לעיונכם.הקדמה
על הרלוונטיות מאת ד"ר צבי שטאובר יו"ר המל"מ
מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע מכונן ברמה הלאומית ועבור רבים טראומה ברמה האישית והפרטית. הניצחון הצבאי במלחמה, למרות תנאי הפתיחה הנחותים, יצר את המציאות האסטרטגית הנוחה יחסית שעמה חיה ישראל יותר משנות דור. אולם כל זה עומד בצל המחיר הכבד ששולם, הזעזוע, הפצעים וסימני השאלה המלווים אותנו גם היום.
רבות נכתב על מלחמה זו, בדרך כלל ביקורת והטחות אשמה ומעט נטילת אחריות. בשנים האחרונות הופנתה תשומת הלב גם לתפקוד מערכים אחרים של צה"ל במלחמה, אולם עיקר הביקורת ממוקד ב"ליקוי המאורות" באגף המודיעין ואצל ראשיו, שכשלו ביעדם המרכזי – התרעה מפני מלחמה. האלוף (דימ') אלי זעירא כראש אמ"ן הוא הכתובת העיקרית לביקורת זו.
מחקרו של אבירם ברקאי "משק כנפי הטעות", מוסיף נדבכים על מה שכבר פורסם בנוגע לתפקודו של אלי זעירא, מאיר "פינות אפלות" ומאפשר יותר מהצצה על האיש, לבטיו, שיקוליו והתנהלותו, תוך מאמץ לרדת לחקר "האמת", ככל שיש כזו.
זהו הפרסום הראשון של המכון לחקר מודיעין ומדיניות, שהוקם השנה במרכז למורשת המודיעין בראשות תא"ל (מיל') רוני כתרי. המכון, שיפעל במקביל ל"מרכז מאיר עמית למודיעין וטרור", יעסוק בהיסטוריה של המודיעין, במתודולוגיה, בממשק בין המודיעין למדיניות ובכל תחומי "המודיעין כמקצוע". ייעודו: לעורר דיון, לתת ביטוי למחלוקות "לשם שמים" ולהציף סוגיות שונות. בפרסום עבודתו של אבירם ברקאי, מממש המל"מ גם את תפקידו בכל הקשור לשימור מורשת המודיעין והנחלתה ולמחקר המודיעין.
פרסום זה בא בהמשך לסדרת ימי עיון שערך המל"מ לפני כשנה על מלחמת יום הכיפורים, 40 שנה לאחר שפרצה וכשנה לאחר פרסום ספרו של עמוס גלבוע על שורשיו, חייו ותפקודו של האלוף אהר'לה יריב, הנחשב על ידי רבים ל"מר מודיעין".
הרבה השתנה בקהילת המודיעין מאז מלחמת 73' – בדרך פעולתה, בתחומי האחריות, בתפוקותיה, בטכנולוגיה ועוד. אולם התובנות והשאלות שעולות ממסמך זה רלוונטיות הן גם היום. בין היתר, נוגעים הדברים בעוצמתו הרבה של ר' אמ"ן (גולדה מאיר: "לא יכולתי להתמודד עם ר' אמ"ן") כנושא באחריות־העל להערכה הלאומית. למרות כל הניסיונות – באמצעות ועדות חקירה והקמת גופים חדשים, רחוקה עדיין מערכת המודיעין, ככל שהדבר נוגע להערכה הלאומית־אסטרטגית, מלהיות מאוזנת.
ראש אמ"ן, כלובש מדים, נהנה מבית ומחוץ ממעמד חריג, ודאי בהשוואה לקהילות מודיעין במדינות אחרות. לכך קשורות גם סוגיות נוספות של מערכת הקשרים הארגונית של ר' אמ"ן, היקף אחריות ראש חטיבת המחקר ובכלל – מקומו של המודיעין האסטרטגי וכפיפותו, אם נזכור שבארץ לא התפתחו תרבות ומסורת של "מכוני חשיבה" כמו בארה"ב.
המסמך נוגע בכמה שאלות מרכזיות הקשורות לעבודת המודיעין, כגון: הכשרת חוקרים ותחומי אחריות, ובמוקד – סוגיית המנהיגות במודיעין. אהר'לה יריב ז"ל, שטעה אף הוא בכמה מהערכותיו האסטרטגיות, ואלי זעירא יבל"א, מייצגים במידה רבה שני מודלים מנוגדים למנהיגות במודיעין בכל הקשור להערכה האסטרטגית.
בעוד שיריב קידש את הספקנות, את הזהירות והיעדר "שורה תחתונה" חד-משמעית, זעירא לעומתו, שנהנה מיוקרה צבאית רבה והיה כנראה בדרכו לרמטכ"לות, שם דגש על דמות "המפקד", הקרין ביטחון בהערכותיו והיה נכון לנדב "שורה תחתונה". התרבות הארגונית שבנה יריב במשך שנים ארוכות החזיקה מעמד פחות משנה מאז עזב את תפקידו.
ומהו הקשר שבין יכולת אישית ומקצועית של החוקר לבין הערכה נכונה? מכמה פרסומים על מלחמת 73' ניתן להתרשם בקלות שקברניטי המודיעין של אז היו "רשעים", שהתעלמו באטימות- לב מהידיעות הברורות שמתרגשת עלינו מלחמה, ידיעות שכל הדיוט בעל שכל ישר היה מפרשן נכון. ובכן, לא חוסר מקצועיות הייתה בעייתם של ראשי המערכת דאז. הם היו מטובי אנשינו. אם הייתה להם בעיה, הייתה זו אולי דומיננטיות היתר והביטחון העצמי שרכשו, יש לומר בצדק כנראה, בכוח אישיותם ויכולותיהם. ברור שקשה לקבוע מראש למי יש סיכוי גבוה יותר לספק הערכה נכונה, זאת בגלל המשתנים הרבים הכרוכים בעניין. ברור בכל מקרה שחוקרים הנחשבים מוצלחים, יכולים – בהיעדר "איזונים ובלמים" – לגרום לטעויות גדולות.
לכך יש להוסיף את המסכת הסבוכה של האינטראקציה בין האיסוף למחקר, או בהפשטה, הקשר בין ה"ידיעה" ל"הבנה".
משחר האנושות, שואלים כולם, בכל תחום בחיים: "מה יילד יום?" חברות ודתות הציעו פתרונות משלהן, בין השאר בדמות מכשפים, "מעלים באוב", נביאים וכוהנים ובמאה האחרונה גם באמצעות גישות מדעיות יותר. אולם כל אלה אכזבו בדרך כלל את הצרכנים שלהם: בשוק הפיננסי, בפוליטיקה ובאסטרטגיה. לעתים הסתבר שדעת ה"מקצוענים" אינה טובה יותר מ"חוכמת ההמון".
יכולות איסוף המידע התעצמו, חדירתו ותפוקותיו רק זינקו, אולם המחקר וההערכה, למרות כל המאמצים וההתפתחויות בתחום "ניהול הסיכונים", ממשיכים להיות כפותים בתוצריהם למגבלות אנוש וליכולת עיכול מוגבלת בשל המשתנים הרבים, כמו גם הקשיים ב"בשלות" המעריכים. התוצאה: המחקר טועה, שוב ושוב, גם בתחומים הנשענים על מידע מדיד, ורק לעתים רחוקות יש לו יכולת לספק לקברניטים "שורה תחתונה" אמינה. המציאות מסרבת בעקביות להתפתח על פי התסריטים שלנו. לדוגמה – ורק כדוגמה – ראו מקרה "האביב הערבי" או "הטלטלה האזורית".
המסקנה: אנו נדרשים להכרה במגבלות יכולותינו ולהנחלת מגבלות אלה לצרכנים. טעויות קרדינליות היו ויהיו, השאיפה צריכה להיות לצמצמן באמצעות מבנים ושיטות עבודה והכשרה, שייטלו את העוקץ מכמה מחולשות האנוש והמערכת.
המסמך שלפנינו חריג ומעורר מחשבה. אם הוא יעורר אצל הקוראים הרהורים על תעתועי הזיכרון, נפתלות האמת ומורכבות המחקר ההיסטורי – אני שותף לכך.
