איפכא מסתברא – סיכום סדנה בנושא ה”בקרה” וחשיבה מאתגרת
למסמך המלא בפורמט PDF
לשיח בנושא הזמנו את מיטב אנשי המקצוע בתחום: מקצתם כיהנו בתפקיד ראש מחלקת הבקרה (יעקב עמידרור, צבי שטאובר, שלמה קשי); אחרים בתפקידים מגוונים שבהם נסמכו על הבקרה (שלמה גזית, איתי ברון). ניסינו גם לבחון כיצד נראים הדברים "בראש אחר", כלכלי-עסקי, באמצעות האלוף (בדימוס) שלמה ינאי. אמנם כולם מחייבים את המשך קיומה של מחלקת הבקרה, אך עדיין נשארו סימני שאלה האם זהו פתרון מקיף ומערכתי.
עיון מדוקדק בדברים יאיר עיניכם בסוגיה מתודולוגית מרתקת, רבת פנים, העוסקת בנבכי תהליכי החשיבה אצל האדם; אך ככל שתתפתח עוד ותסתמך על כלים מתקדמים — האדם — לרבות איש המקצוע המודיעיני — נשאר מוגבל ביכולותיו לצפות פני עתיד ולחזות באופן מושכל את צפונותיו.
ובקרה מהי? על פי מילון אבן שושן: "הערכה וניתוח של דברים מתוך נקודות ראות שונות".
לסיכום: "אחד הכלים החשובים לצמצום כשלים מערכתיים בתחום ההערכה".
בארבעה באפריל 1974 נכנסתי ללשכת ראש אמ"ן. אותה שאלה מטרידה אותי ומציקה לי מאז ועד היום: האם מה שקרה לאמ"ן ולאלי זעירא באוקטובר 1973 יכול היה לקרות גם לי? גם עכשיו אין לי תשובה.
זאת ועוד: בחמישה באוקטובר 1973, יום לפני שהתחילה המלחמה, (הייתי אז מתאם הפעולות בשטחים, רחוק ומנותק לחלוטין מהנושא המודיעיני), הוזמנתי לסגן הרמטכ"ל, טליק, יחד עם נציג אמ"ן אריה שלו, לקבל הסברים למה הוחלט על מצב כוננות ג'. שמעתי את הסקירה של אריה ואמרתי: "זאת מלחמה". לא היה לי צל של ספק שזו מלחמה. הוא חשב שהסבירות נמוכה. באותו שאלתי את דדו: "למה אתה לא מגייס מילואים?" ושאלתי את עצמי, למה הייתי משוכנע שזו מלחמה בעוד כל גדולי המודיעין אמרו ההפך. לא הייתי יותר חכם מהם, לא ידעתי יותר מהם, אבל בדיעבד הגעתי למסקנה אחת — לא הייתי שבוי בקונספציה; באתי מן החוץ. זה מה שהנחה אותי אחר כך באחד הנושאים המרכזיים שרציתי להתמודד אתם באמ"ן. ידעתי שמכיוון שאין פתרון אבסולוטי שמבטיח שלא תטעה, צריך לצמצם את האפשרות לכך כמה שאפשר. אמרתי והלכתי, בו זמנית, בכמה דרכים.
לאמ"ן יש מגבלה אחת, לא עובדה אחת. המציאות היא שאמ"ן חוקר רק את הצד האחר. הוא אינו חוקר את הצד שלך, אינו חוקר את ישראל, מראש הממשלה ודרומה. אבל במה שקורה בהתפתחויות האזוריות, התשומה של ישראל היא לפחות 50%, לעתים קרובות אפילו יותר מ־50%. אי־אפשר לעשות הערכה אמינה, טובה וראויה לגבי העתיד כשבעצם אינך יודע מה חושב, מה עושה, מה רוצה צבא ישראל. הדוגמה הקלסית הייתה ב־1975: התחלנו לחפש אפשרות של תבנית עניינית והתמקדנו במצרים; רק לא ידענו שמשה דיין וד"ר תוהאמי מנהלים שיחות במרוקו. אני לא חושב שזה היה עוזר. זה לא היה משנה דבר אם היו יודעים או לא, ולא אם ההערכה שלנו הייתה שיש סיכוי או לא —
השלום עם מצרים נוצר ונולד בין שני המנהיגים; אבל אני מסביר זאת כסיטואציה וכדילמה של מודיעין, שאיננו שותף מלא במה שקורה בדרג המדיני.
הנקודה השנייה היא שאנחנו כל הזמן מניחים — לא באופן פורמלי — שבצד השני עומד מודיעין, לא פחות טוב מזה שלנו. זה מודיעין שמסוגל להבין ולהעריך את ישראל על דרכה המדינית, על יכולתה הצבאית וכן הלאה. אין זה כך — בוודאי לא כשהמודיעין בצד השני אינו מודיעין אובייקטיבי אלא מודיעין שצריך לדאוג למשטר שלו — אבל זה משפיע על ההערכה שלי. כשאני בא ומציע דברים לקברניטי המדינה, אני יוצא מתוך הנחה שבצד האחר מבינים אותי ואת מה שאני עומד לעשות.
הבקרה הוקמה בראשית 1974 על ידי האלוף גזית במטרה לצמצם את ההפתעות. אך אז וגם עכשיו, היא לא נתפסה כתרופת פלא לכל מחלות ההערכה. אין תרופת פלא, לא הייתה ולא תהיה. זו עוד תרופה אחת שניתן לתת. בשנים הראשונות, בשנות השבעים והשמונים, הבקרה עסקה בעיקר בהתרעה מפני מלחמה. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים הייתה כה עמוקה, עד שנמשכה גם כאשר החליטו הערבים בשנות התשעים על תפיסת הלחימה שלהם. החשש היה ממתקפת פתע. ב־1983, עמידרור — שהיה רח"ט מחקר בתקופה של אהוד ברק — התנה את כניסתו לתפקיד בכך שיהיה עצמאי ולא במסגרת חטיבת המחקר. מאז, הבקרה כפופה ישירות לראש אמ"ן ולא לחטיבת המחקר. זה הרחיב את עיסוק הבקרה, הפחית את העיסוק בחטיבת המחקר, והפנה יותר לזרועות ולפיקודים, אם כי חטיבת המחקר נשארה בסופו של דבר המושא העיקרי של הבקרה. שנות התשעים מאופיינות בתהליכים שונים: המלחמה בעירק, התפרקות ברית המועצות, תהליכי שלום עם הפלסטינים, ניסיונות, אינתיפאדה, לבנון. יש שינויים גדולים ורבים. בתחום הלחימה הצבאית, השתנה מאוד נושא האש. האש הרבה יותר בולטת מאשר התמרון, ואני חושב שלצה"ל לקח זמן להבין זאת. אנחנו בעיצומו של העשור הרביעי של הבקרה — העשור האחרון — ומה שבולט בו הוא הטלטלה במזרח התיכון: הגרעין הופך להיות יותר ויותר דומיננטי לאורך השנים; מעצמות אזוריות; חיזבאללה; איומים קרובים ורחוקים. בשנות התשעים ובעיקר בשנות האלפיים, קמו לאמ"ן מתחרים: האגף של עמוס גלעד אצל שר הביטחון והמל"ל, שהתחזקה עם השנים. בהתחלה זה לא היה כך, אבל עם השנים היא תפסה מקום יותר גדול וניסו לאתגר. המוסד מנסה לאתגר את אמ"ן כמעריך הלאומי. כבר אין רואים זאת כמובן מאליו. בשנים האחרונות בולט הנושא של גודש המידע. החודש אני מציין ארבעים שנה לקריאת חומר מודיעיני. במרס 1975 נכנסתי לחטיבת המחקר. אי־אפשר להשוות את הכמויות של החומר המודיעיני שנכנס, ולשמחתי גם לא את האיכויות. בימים שהייתי רמ"ד בענף 60, היינו מקבלים כארבעים ידיעות ביום, ומחציתן לא היו רלוונטיות. היום אין זירה עם פחות מ־400–500 ידיעות ליום. אנשים מקבלים היום מאות ידיעות ויותר, אך הזמן לא השתנה. שעת עבודה היא שעת עבודה והיכולת לקרוא את החומר ולהעמיק בו פחות טובה מאשר בעבר. אנחנו סובלים היום מתופעה שהיא "עושר השמור לבעליו לרעתו". איכות החומר גדלה עשרות מונים ממה שהיינו רגילים. עם זאת, אנחנו פחות ממצים את החומר, וגם אין לנו זמן לחשוב. בעבר, היה לנו זמן לדיונים. גם היום יש דיונים, אבל בעיקר בנושאים בעלי אופי של חיתוכי מצב, של דיווחים; לא דיונים של סיעורי מוחות, כי אין זמן. כמויות החומר שרוצים לעבד, הן עצומות. יש לנו בעיה שאנחנו בעיצומה ולדעתי, איננו קרובים לפתרון. לפני כמה זמן נכנס רמ"ח בקרה, אחרי שחודשים ארוכים לא היה לפני כן ראש רמ"ח בקרה. הוא ניסה ללמוד משמוליק אבן, ממאיר בוימפלד, ממני ומאחרים, איך עשינו את הבקרה. תוך כדי שיחה הבנו שהיו כמה מודלים של בקרה לאורך השנים.
היו שלושה מודלים של בקרה:
המודל הראשון עסק בעיקר באיפכא וחשב על האיפכא. אני זוכר הרצאה של האלוף גזית שסיפר שבהתחלה היו עושים איפכות רבות, גם על דברים לא נכונים, וזה גרם לבעיות. אחר כך הרגיעו זאת וביקשו פחות ופחות איפכות. האיפכא היא רק אחד הכלים, אפילו לא המרכזי. המודל היותר רווח, הוא המודל לחשיבה אלטרנטיבית. זה מודל של רמ"חי בקרה. הרעיון הוא לקרוא כמה שפחות ידיעות, אבל לחשוב, לבוא עם שאלות גדולות. לא ננסה לבוא ולגלות עוד חטיבת מחקר, אלא נבוא ונציב לחטיבת המחקר שאלות גדולות, אתגרים גדולים. לשם כך אין חייבים לקרוא רק ידיעות מודיעיניות, אלא גם עיתונים. אתה גם חושב, אתה גם יכול להביא זאת מעוד דברים. זה מודל אחד של חשיבה, שבו אין לבקרה סיכון. יש הצעה שניתן לקבל או לא לקבל, ואין סכנה לנושא.
אני גדלתי במודל השלישי שיש בו — לדעתי — משהו נכון גם מבחינה מוסרית שהבקרה מסתכנת. הבקרה אינה רק מישהו שיושב במגדל שן ומצביע על טעויות העבר, אלא היא אומרת את דעתה בזמן אמתי על הדברים. אם הבקרה טועה — כולם יודעים שגם הבקרה טעתה. הבקרה היא כמו צל של המחקר. כלומר, הבקרה מזהה מהן הסוגיות העיקריות שחטיבת המחקר והפיקודים עוסקים בהן ומנסה לתת חשיבה אלטרנטיבית ולהשתמש בכל הכלים. הבקרה, אני קורא לה בקרה אונליין, היא בזמן אמתי. יש איפכא, אבל מעט. אתה בעיקר הולך למקומות שבהם אינך מסכים עם החטיבה. אתה כל הזמן מתמודד מול החטיבה; אתה מזהה את האזורים שבהם יש אי־הסכמה.
בפועל, כמובן, ננקטו כל המודלים האלה, אבל לכל רמ"ח בקרה — על פי אישיותו ותפיסתו — יש מודל שבו הוא משתמש בעיקר.
היכן הבקרה נכנסת לתחום של חטיבת המחקר? יש המרובע של ג'והרי שהתפרסם דווקא כשדיבר על זה שר ההגנה דונלד רמספלד. לפני המלחמה ב־2003 הוא אמר"there is no unknown…" ואנשים צחקו ואמרו "מאין רמספלד, שהוא אדם אינטליגנטי, טייס וקצין, מביא את הדברים?" הבנתי אז שהוא מדבר על האמת המודיעינית: יש דברים שאתה מודע שאתה יודע והם מידע שאתה בטוח בו; יש דברים שאתה מודע שאינך יודע — שיש לך פערי מידע ואתה משלים אותם; ויש דברים שאינך מודע שאינך יודע ומשם באות ההפתעות הגדולות. מניסיוני רב השנים בתפקיד רמ"ח בקרה, הבעיה העיקרית שלנו במודיעין הישראלי היא שפעמים רבות אינך מודע שאתה יודע. כלומר, יש לנו במאגרים תשובות לחידות רבות מאוד שאיננו מבינים שהן בעצם מענה לחידה קיימת בזמן אמתי. פעמים רבות גם אין יודעים לחזור אליה בדיעבד.
הבקרה באמת חשובה במקומות שבהם אין שאלת מחקר; כשהמחקר אינו שואל את עצמו "האם יש לי בעיה מסוימת?" — התפקיד של הבקרה הוא לעורר. כלומר, יש מידע ואמ"ן אינו מתייחס אליו (המחקר), או שאין מידע וצריך להתייחס למידע, כי לפעמים יש תהליכים שאין עליהם מידע. למשל על העלייה של החמאס ורצונו לתפוס את השלטון בינואר 2006, לא היה מידע. אני זוכר שהיה לנו ויכוחים על כך כשהייתי רמ"ח בקרה. היו אומרים לי "קשי, תראה סימוכין" ולא היו כאלה. אבל זה באמת קרה והם תפסו את השלטון.
עקרונות החשיבה שאני מציע נסמכים גם על מקורות עתיקים. בעיית הקונספציה היא בעיה מרכזית, אבל כשאנחנו מחנכים את האנשים לחשוב בעיקר בדרך אחת, בדרך האינדוקטיבית — אתה אוסף ידיעות, מגבש, מסכם אותן ומוציא מוצר; אוסף עוד ידיעות ומוציא מוצר וכך הלאה. בדרך הזאת, החוקר צריך לקבל ידיעות כל הזמן. זו שיטה שמגבילה את המחקר; שיטה של עוגנים שאינה מאפשרת לנו לפרוץ, לצאת מחוץ לקופסה. הקופסה, בעיניי, מורכבת משלושה ממדים:
סגנון החשיבה שלנו צריך להיות אחר ממה שאנחנו מחנכים עליו. אפילו בתפילת שחרית נמצאים הכללים של הלוגיקה שבהם צריך לעסוק. רבי ישמעאל מדבר על 13 המידות של התורה מכלל לפרט ומפרט לכלל. הכוונה היא שבלימוד שלנו איננו יכולים ללמוד רק בדרך הרגילה שבה אנחנו אוספים נתונים ומגיעים למסקנות. חייבים לעבוד בדרך אחרת — לעבוד ולפרוץ — כי הדרך הרגילה מוגבלת על ידי המידע ולכן חייבים לעשות אותה. כששאלו את איינשטיין איך הוא מגיע למסקנות לפני כולם, הוא סיפר שיש לו בהתחלה תחושת בטן, רעיון שהוא בודק אותו; הוא מעלה היפותזה, אפילו כמה, ומתחיל לבדוק אותן. באקדמיה, בכל מחקר לוקחים השערה כלשהי ובודקים אותה. במודיעין, החוקרים נמצאים בתוך החומר ויודעים לעשות הערכה: כשיש לך 90% מהמידע וחסרים לך 10%, אתה עושה הערכה. זו אינה כוונתי. אני מתכוון למקרים שאין מידע וצריך לבנות סיפור שלם גם כשאין מידע, או כשאין הערכה, או כשיש 10% מהמידע ו־90% הערכה. אנחנו מחנכים את האנשים לחשוב רק בצורה האינדוקטיבית — לאסוף נתונים ולהגיע למסקנות. אבל יש עוד שתי צורות חשיבה שצריך לסגל לאנשים ואולי אפילו לבחור אנשים שיש להם אותן באופן טבעי. הדבר הראשון הוא חשיבה מערכתית: קצין שחוקר נושא, יכול להיות חוקר מצוין בזירה טכנית על טק"ק (טיל קרקע-קרקע), אבל אם הוא לא יבין את הכלכלה האיראנית ולא ידע מה קורה בפוליטיקה הפנימית באירן, הוא גם לא יבין דברים שקורים בתוך מערך הטק"ק. אתה חייב "להגדיל ראש". במילים אחרות, חשיבה מערכתית — ראייה של תמונה גדולה הרבה יותר מאשר תחום העיסוק של החוקר. הדבר השני הוא חשיבה תסריטית-תהליכית. החיים הם כמו סרט וידאו, והמודיעין שמגיע אלינו הוא תמונות סטילס. צריך יכולת לחבר את תמונות הסטילס לסרט כלשהו. רוב האנשים מעדיפים להישאר עם תמונות הסטילס ולהגיד: "אני מעדיף שיגיעו עוד תמונות ודרך זה אני אשלים את הסרט", ואני טוען: "לא, אתה חייב לבוא עם הערכה. אנחנו עוסקים בהתראה, ואין לנו תמיד זמן. אתה חייב לבוא באומץ ולנסות להשלים את ההערכה". יש אנשים שיש להם זאת ויש אנשים שאין להם זאת. זה תלוי במאפייני אישיות, אבל אפשר לאתר אנשים שיש להם דברים אלה. אני אתן דוגמה לחשיבה דדוקטיבית. מישהו שאל את מדלב כמה יסודות יש בכימיה. הוא בדק ואחרי כמה ימים אמר: "יש לנו 62 יסודות, אבל כשסידרתי את הטבלה — התברר לי שיש 92 יסודות. אני לא יודע מה ה־30 האחרים, אבל אני יודע אבל איך הם נראים וממה הם מורכבים וככה צריכה להיות הטבלה". הוא הצליח לגלות עוד 8–10. שאר היסודות התגלו אחרי מותו. אבל זו היא היכולת לצאת מתוך הדברים. גם סטיבן הוקינג נותן מקום רב לאינטואיציה, לחשיבה, לתחושת בטן שמביאה לבדיקת רעיון. לא מנסים לפרש רק את מה שכתוב במידע אלא עובדים גם מחוץ למידע. חושבים גם על דברים שלא קיימים במידע. כדי להיות נאה דורש ונאה מקיים, אביא כמה דוגמאות מתקופת היותי רמ"ח בקרה. אגב, אני טוען שיש קשר בין ניתוח טקסטים ובין ניתוח טקסט מודיעיני. רוב הערבים יוצאים מנקודת הנחה שאנחנו מאזינים להם ומדברים בצורה מקודדת, כמו שכותב משורר. כשלאה גולדברג כותבת שיר "ערב מן הגלעד", היא יוצאת נגד לינת הילדים בקיבוצים. היא לא תכתוב משהו שלילי, אז היא כותבת על טלה שחור. היא תיקח משהו אחר, ולא תכתוב בדיוק על הדברים. לדעתי, המחקר המודיעיני אינו מקצוע מתמטי אלא שייך למדעי החברה. גם כשאתה עוסק בנושא של מחקר טק"ק, כלי החשיבה שלך והניתוח צריכים להיות של מדעי החברה ולא של מדעי הטבע, כי אנחנו עוסקים בנושא שאי־הבהירות בו גדולה.
הדוגמאות לעבודות שעשיתי משקפות את המנהג שבו רמ"ח בקרה צריך לעסוק. אני חושב שהוא צריך לעסוק גם בנושאים טקטיים אבל גם בנושאים גדולים. למשל, מהו נושא גדול? ידידי טוען שההצלחה הגדולה והיחידה של הבקרה היא הנסיגה של צה"ל מלבנון לפני שנת 2000. כרמ"ח שבויים ונעדרים ואחר כך כראש זירת עומק, טענתי שהחיזבאללה אינו רוצה שניסוג מלבנון; שכל העשייה של חיזבאללה צריכה להיות מנותחת מהזווית שחיזבאללה אינו רוצה שנצא מלבנון, אף שהוא מצהיר אחרת. אמרו לי שזה יהיה גדול ההישגים של חיזבאללה אם הוא יצליח להוציא את הצבא וזה יהיה גדול האסונות שלו — הוא יאבד את ה"רזון ד'אטר" שלו שזו ההתנגדות. ישראל יצאה מקו הגבול וזה יצר בעיה לחיזבאללה ובאמת לפחות זה מה שבני גנץ עשה והוא מרצה על זה במב"ל (המכללה לביטחון לאומי). אני חושב שהוא לא יכול לבצע פיגועים — משנת 2000 הוא מבצע הרבה פחות פיגועים. הוא יכול להתחזק, אבל היכולת שלו הרבה יותר קטנה, כמעט אפסית. לפני כן, הוא היה הרבה יותר חלש וגרם לנו לאבדות רבות יותר. כמה חודשים לפני הנסיגה הגיע אלינו מידע שחיזבאללה בחדרי החדרים אומר שהוא נגד נסיגה ישראלית ושהוא חושש מאוד ממנה ורוצה להפריע לה. הנסיגה הייתה מתוכננת ל־7 ביולי והוקדמה ל־24 במאי, בין היתר כי חיזבאללה תכנן שנסיים ב"קרשצ'נדו" גדול של אבדות.
הערה מן המאזינים: צריך לזכור שחיזבאללה הוא קודם כול ארגון לבנוני, והעניין שלו הוא מעמדו בתוך לבנון ולא רק ההתעסקות בישראל.
שלמה קשי: אין ספק בכך. לדוגמה, בקורס קמ"נים של חיל הים ביקשו דוגמה לחשיבה דדוקטיבית. חיזבאללה מאיים עליהם והם רוצים לדעת אם לחיזבאללה יש יכולות נגד חיל הים הישראלי. לפי המידע, אין שום יכולות נגד חיל הים הישראלי — אין להם טילים; הם יכולים לירות ארטילריה רגילה לכיוון הים, וטילי נ"ט אינם יעילים מעל הים. זה אפשרי אבל לא יעיל. ובעצם אין להם פתרון טוב חוץ מארטילריה סטטיסטית לירות לכיוון הים. השאלה העולה היא, האם אירן מייצרת טילי חוף-ים. אירן מייצרת שתי משפחות של טילי חוף-ים: C700ו־C800. האם יכול להיות שחיזבאללה ירצו כאלה טילים ואירן לא תרצה לתת? — זה אינו הגיוני. האירנים נותנים להם כל מה שהם מבקשים. השיא אז היה רקטות "זלזל", שהגיעו ל־250 קילומטר. האם יכול להיות שחיזבאללה לא ירצו? — חיזבאללה שואף לקבל כל אמל"ח שרק ניתן. עכשיו יש לקרוא את הידיעה דרך האספקלריה הזאת שלחיזבאללה יש טילי חוף-ים. אז הבנתי שעליי לעשות את הבדיקה בעצמי.
כשאתה מקבל ידיעות, אתה מקבל אותן לאורך שנים, אבל כשאתה שואל במחשב, אתה מקבל ברגע אחד 15–20 ידיעות. כששאלתי את השאילתה הזאת, היו לפניי עשרים ידיעות שמדברות על טילי חוף-ים בידי חיזבאללה. נרעשתי. למחרת כתבתי לחיל הים על התוצאה, והצעתי להם לבדוק את עצמם בהנחת עבודה שלחיזבאללה יש טילים כאלה. לצערי, לא קיבלתי תשובה. לצערי הגדול עוד יותר, גם לא נדנדתי להם. מאז זה מונח אצלי במקום של החידות הלא פתורות שבכל אחד בחודש, אני מסתכל ובודק אותן.
המלחמה פרצה ביום רביעי ב־2006. ביום שישי בבוקר, רם רוטברג, שהוא מפקד חיל הים הנוכחי, מכנס את אנשיו ושואל: "תגידו, יש לחיזבאללה איומים?" אמרו לו: "לא, אין אף איום על האניות שלנו". קם סגן אלוף יוקי — בחור שחושב מחוץ לקופסה — ואמר: "כן, יש להם C802". שאלו אותו: "למה אתה אומר זאת? מאיפה אתה מביא זאת?" במקום להגיד: "קשי כתב לנו ככה, ועשינו בדיקה וחשבנו…" שזה מה שקרה, אמר "תחושת בטן". אמר לו רם, ובצדק, "אני לא יכול להזיז את הכוחות לפי תחושת בטן של כל אחד". לא עשו כלום ובערב קרה מה שקרה. בנס, היו "רק" ארבעה הרוגים. חיזבאללה ירו שלושה טילים. טיל אחד נתקע על המשגר, טיל שני נורה על ספינה אחרת שלנו מדגם מיושן יותר, שהפעילה את הל"א (לוחמה אלקטרונית) כמו שצריך והטיל פגע בספינה מצרית ששטה מאחוריה והטביע אותה. הטיל השלישי פגע בנתונים לא טובים וגרם, במירכאות, לארבעה הרוגים בלבד.למחרת בבוקר באתי למשרד. איש חיל הים שואל אותי: "מפקד חיל הים שאל אותי, איך אף פעם לא דיברו באמ"ן או בחיל הים על האפשרות". אמרתי לו שכתבתי להם זאת לפני שלוש שנים וביקשתי שיבדקו. הראיתי לו את המכתב. הרל"ש שלו בדק במחשב, והתברר שהם הכינו תשובה, שלחו אותה לתיאום לזירות מחקר רלוונטיות, ולא שלחו את התשובה. בתשובה הזאת הם אמרו: נכון, קשי מצא כמה ידיעות על טילי חוף-ים C802 לחיזבאללה. אנחנו אפילו מצאנו יותר, אבל כל הידיעות הן של "שותפים", הן לא ידיעות כחול-לבן, לא חומר 8200 או מקורות יומינט. לידיעות שעוברות בין השותפים, אנחנו לא מתייחסים ברצינות. וגם אם אנחנו טועים, אין שום היגיון שאירן תיתן טיל כזה לחיזבאללה שהוא ארגון ולא מדינה. זה טיל שיש רק למדינות מפותחות. גם אין בכלל פעילות אימונים שלו בלבנון ויש לנו כיסוי טוב על הפעילות. משמע, גם אם הטיל הזה קיים בלבנון — הוא לא מבצעי. והתוצאות ידועות.
זו דוגמה לסוגיה טקטית, אבל בסופו של דבר זו סוגיה שעוזרת לראש אמ"ן לשרוד ועדת חקירה אחרי המלחמה. אני חושב שהבקרה צריכה להציב למחקר שאלות גדולות, שבגלל העבודה השוטפת שלו, הוא אינו שם לב אליהן ביום-יום. לדוגמה: האם המהפכה באירן נכשלה? לדעתי, התשובה חיובית, אבל אף אחד לא כותב על זה, חוץ מהעיתון "אקונומיסט", שלאחרונה הקדיש לשאלה הזאת גיליון שלם, וכתב: "כן, המהפכה באירן נכשלה". למה זה חשוב? אני חושב שאתה מבין את הדרך של האירנים, מה הם עושים, דרך זה שאתה מבין את מבט ההישרדות/הסתכלות שלהם. אמנם הם שולטים, אבל זמנם קצוב. מדינת ישראל שמה בראש מעייניה את הלחימה בגרעין ואיום הגרעין נתפס כאיום הגדול ביותר.
האם זה באמת האיום הגדול ביותר? האם יכול להיות שאם היינו באים לאירן ואומרים: או שלא יהיה לאירן גרעין או שלא יהיה לאירן נשק קונבנציונלי מדויק? לדעתי, האיום מנשק קונבנציונלי מדויק הרבה יותר מסוכן, כי הוא הרבה יותר סביר בהפעלה והנזק שאפשר לגרום אתו אינו יותר קטן. אולי אין זה נזק גדול אחד במקום אחד, אבל זה יכול להיות הרבה מאוד נזקים מדויקים במקומות אחרים. למחקר יש שאלות רבות מאוד שהוא יכול לקבל מהבקרה וליהנות ממנה. ומה העלות של הבקרה? זה אלוף משנה, סגן אלוף ושלושה חיילים. מבחינת התקנים, זה כמעט חצי אחוז של חטיבת המחקר. בשכר, זה בקושי אחוז אחד של חטיבת המחקר. כדאי לאמ"ן לשמור על חטיבת המחקר בעלות של אחוז אחד; כדאי להמשיך את הבקרה ולהמשיך לחשוב איך לשפר אותה. אני חושב שהדבר המרכזי בבקרה הוא ראש אמ"ן, אם ראש אמ"ן נותן גיבוי לבקרה ומחזק אותה (והוא יכול). אם הוא לא, אני חושש שחטיבת המחקר יכולה להתעלם מהבקרה. היא יכולה שלא להתייחס לתוצרים של הבקרה ובסופו של דבר — זה פוגע גם בחטיבה וגם בבקרה. חשוב מאוד מי נבחר להיות רמ"ח בקרה. צריך שיהיה אדם עם "רקורד", שעבר בתפקידים מרכזיים. זה תפקיד סמלי, ואנשים מסתכלים ‘מי מעיר לי? מי האיש שמעביר עליי ביקורת?' אני באתי לתפקיד של רמ"ח בקרה אחרי שמילאתי תפקיד של קמ"ן אוגדה, סגן קמ"ן פיקוד וראש זירה דרומית בחטיבת המחקר. הרגשתי, שמבחינת קשת התפקידים והבסיס שיש לי, אני יכול לעמוד ולהעיר. הייתי גם אחרי תפקיד ראש זירת עומק. צריך לבחור גם על פי האישיות — שלא יהיה "פודל" ולא "רוטוויילר", אלא משהו באמצע. ושידע גם לשחק. צריך לחשוב לעתיד כיצד לפתח את הבקרה, אולי לכיוון אחר. אפשר לחשוב על ביטולה, אבל אולי גם לבנות גוף קהילתי מאוחד בצורה אחרת ולאו דווקא כמו שהיא היום.
קודם כול, יש רפורמה. דברים שרואים משם — לא רואים מכאן. מילאתי ארבעה תפקידים רלוונטיים: רמ"ח בקרה, רח"ט מחקר, מזכיר צבאי לשר הביטחון וראש המטה לביטחון לאומי. בראשון הייתי היצרן ובשלושת האחרים, לפחות בשניים האחרונים, ממש צרכן, ובאמצע — רח"ט מחקר. מתחרה וצרכן. דברים רבים במודיעין נראו לי חשובים הרבה יותר כשאני עשיתי אותם, והם נראו אחרת מבחוץ. הייתי אומר שזה כמעט טבעי, אבל זה מאוד חריף. מנקודת המבט של התפקיד האחרון, במשרד ראש הממשלה, אין למחלקת הבקרה בכלל זכר. זה כלי שנבלע כולו בתוך אמ"ן. אין לו ביטוי החוצה. הסיבה די ברורה כי יש עוד שניים-שלושה ארגונים שעוסקים בנושא הזה וממילא הדבר האחר, הקטן יותר, נבלע בתוך אמ"ן.
יותר מכך — לראש הממשלה לא חשוב שימיה של אירן ספורים, שהשלטון באירן גמור. אני מזכיר לכם שהאימפריה הביזנטית הייתה רקובה 300 שנה, והאימפריה הטורקית הייתה רקובה והייתה "הילד הרע/החולה" של אירופה במשך 150 שנה. לכן, זה אינו רלוונטי. אם זה עתיד לקרות בחודשיים הקרובים זה רלוונטי. אם זה עתיד לקרות בשנתיים הקרובות — זה עדיין רלוונטי. אם בשלושים השנים הקרובות — כנראה לא רלוונטי. חוויתי זאת. הייתי ראש ענף 2, כשענף 2 עוד היה אחראי, בין השאר, גם על חצי האי ערב. ישב אצלי מישהו בדיון חשוב מאוד. אמרו: "סעודיה לא יכולה להיות בלי מצרים, וסעודיה חייבת לחזור למצרים כי סאדאת אחרי הסכם וכולי". "מתי?" אמר: "זאת אני לא יודע". זה לא רלוונטי, זה צריך להיות בשוליים בחלק מהדברים. אבל לומר שזה שווה ערך מבחינת הסיכון של מדינת ישראל מול נשק גרעיני, זו הסתכלות כמעט טכנית, חסרת הבנה של משמעותו של איום גרעיני. נראה לי שאתה מסתכל על הדברים מתוך עצמם, מתוך עצמך ויכול להיות שאני טועה — אני כבר לא בתפקיד ומותר לי לטעות — אני אומר את דעתי האישית. לחשוב אחרת זה תמיד חשוב מאוד, אבל בסוף צריך לקבל החלטות וההחלטות האלה צריכות לקחת בחשבון גם את החשיבה האחרת, אבל הן אינן יכולות להיות "תלויות באוויר". אני חושב, אגב, שבנושא הגרעין קשי טועה, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. היה לי חשוב לומר זאת כי צריך להיזהר מנקודת מבט שמסתכלת על העולם דרך המודיעין. ההסתכלות על העולם דרך המודיעין היא הסתכלות אחת. היא לא תמיד הכי חשובה, היא לא תמיד הכי נכונה ובסוף היא בוודאי לא תמיד הכי קובעת. אם אתם רוצים — קחו את אוסלו והחלטות ממשלת ישראל. בספטמבר 1993, בשבוע שבו נחתם הסכם אוסלו, אמרנו שזה יכול להיגמר בירי קטיושות על אשקלון. כולם אמרו "ואו! איך יכול להיות שאתם אומרים דברים כאלה?!" אבל איש לא שינה בגלל זה את ההחלטות שלו, כי הייתה אידאולוגיה, הייתה תפיסת עולם ואני אפילו לא אומר אם היא הייתה נכונה או לא. אמרו שיכול להיות שייפלו קטיושות באשקלון. דרך אגב — נפלו קטיושות על אשקלון, למי שעוד תוהה. ודרך אגב, בשלב מסוים ראש הממשלה אמר: "איימו עלינו שייפלו קטיושות באשקלון, סתם מפחידים אותנו". ובמשך חצי שנה לפחות נפלו קטיושות באשקלון. לכן, צריך להיזהר מאוד מהתחושה שההחלטות יוצאות מתוך המודיעין וחוזרות לתוך המודיעין. הן לוקחות בחשבון דברים אחרים רבים.
הבקרה נולדה במקום שבו יש היררכיה מאוד ברורה ודוקטרינה מאוד חזקה ונוקשה המכוונת לתחום כלשהו. היא נולדה בתוך הכנסייה הקתולית, שבה אמרו בוועדות מי יהיה קדוש. בכל ועדה אנחנו ממנים אחד שיטען "נגד". אנחנו רוצים למנות את פלוני-אלמוני בתור קדוש, כי הוא עשה דברים נפלאים לפני 500 שנה, אבל כדי לוודא שאיננו טועים, ניקח מישהו שתפקידו להוכיח לנו שאנחנו טועים — שהקדוש אינו קדוש. רוב ההחלטות במודיעין אינן מהסוג הזה — אין בהן היררכיה ברורה; אין תמונה ברורה לגמרי, שאתה יודע מה אתה רוצה, ואתה אומר למישהו "תוכיח לי שאני טועה". רוב הדברים הם הרבה יותר מורכבים ומסובכים. אינך יודע לאן אתה הולך, אינך יודע למה אתה מתכוון, אין לך כוונת מכוון כשאתה יוצא לדרך. אתה מנסה להבין מתוך החומר לאן זה מוביל אותך. ברוב המקרים אתה בטוח למדי ויש לך דעה מוקדמת כלשהי, כמו שלרוב האנשים יש דעות מוקדמות. אתה בטוח למדי לאן ללכת ולכן השיטה הזאת טובה — בעירבון מוגבל. התפקיד העיקרי שלה — כמו ששלמה קשי אמר — הוא לפתוח את השורות. קיבלתי את חטיבת המחקר ב־1992, אחרי שסקר של ענף פסיכולוגיה בחיל המודיעין על כל היחידות באמ"ן הגיע למסקנה שחטיבת המחקר היא הגוף הכי סגור באמ"ן בשל היעדר הפתיחות האינטלקטואלית של האנשים שבו. המצב הכי גרוע של חטיבת המחקר הוא אם אי־אפשר לנהל שם ויכוח פתוח. נקטתי אמצעים מלאכותיים כדי לפתוח את החטיבה. כל ארבעה חודשים ערכתי כנס שבו אמרתי מהן טעויותיי ואילו טעויות עשתה החטיבה. ביקשתי שסמלים יבואו לדיונים, שכל מי ש"נגע בחומר" ידבר, ושכל אחד יוכל לומר את דעתו.
הייתי בחטיבת המחקר לפני מלחמת יום הכיפורים. עמוס גלבוע שיושב פה, לימד אותי לכתוב לקט. אמר לי: "למה כתבת ככה? תכתוב אחרת". בחטיבה לא הייתה פתיחות, והייתה יראה מאוד גדולה מפני האינטלקט שיושב למעלה. לא כולם העזו לומר מה הם חושבים. אם זה קורה בחטיבת המחקר, זה רע. אם בשביל לפתוח זאת צריך את הסמל הזה של רמ"ח בקרה — שיהיה ברור שזה תפקידו וכל אחד יכול לפנות אליו. כשהייתי רמ"ח בקרה, פנו אליי אנשים מתוך המחקר וביקשו שאבדוק משהו כי זאת דעתם. ויותר מזה — רמ"ח הבקרה פותח דרך בשאילת שאלות. לפחות באירוע אחד מאוד קרדינלי, הציגה חטיבת המחקר הערכת מצב ראשונה לראש אמ"ן אהוד ברק; הוא השתלט על הדיון וחטיבת המחקר לא יכלה לומר את דעתה. אמרתי לראש אמ"ן שהוא מפריע לחטיבת המחקר. הם ישבו על זה שלושה חודשים, ויש לשמוע אותם. ראש אמ"ן צריך לדבר בסוף הדיון ולא בתחילתו כדי לא להפריע לדיון להתפתח. אם בשביל לפתוח את חטיבת המחקר ולפתוח את אמ"ן צריך את רמ"ח בקרה, כדי שיהיה מישהו שמסמל זאת ובאמת מאשר זאת, אני חושב שזה "שווה". אני לא מכיר מקרים רבים שבהם הבקרה עלתה באמת על שגיאה כלשהי — קרדינלית או לא קרדינלית — של חטיבת המחקר. אני לא זוכר זאת בעצמי כשהייתי רח"ט מחקר או רמ"ח בקרה, אבל, יכול להיות שזיכרוני כבר בוגד בי, ושיש מקרה או שניים, בוודאי לא עניין קרדינלי. צריך שתהיה אווירה שמותר לאדם לומר הכול, לכל אחד ותמיד, ובלבד שהוא יודע לנמק זאת, להגן על עמדתו ולא סתם לזרוק דברים. פעם אמרתי שמחלקת הבקרה היא המחלקה היחידה בצה"ל שנכנסת לרכב ויש עוד מקום לנהג. בסוף, כל התשלום על זה הוא תקני אלוף משנה וסגן אלוף ועוד שני חיילים. אני חושב שזה תשלום טוב. למה? כי הם אנשים אגרסיביים כמוני, פחות אגרסיביים ממני או יותר אגרסיביים ממני, אז מבחינה אינטלקטואלית אפשר להידרדר למצב שבו אנשים לא אומרים מה דעתם, כי הדבר האחרון שהם רוצים עכשיו זה לעמוד לפני רח"ט וש"יכניס להם". ואם יש כתובת שמאפשרת זאת, אני חושב ששווה לשלם את המחיר הזה. זה כלי לפתיחות בחטיבת המחקר וזה המפתח בעיניי, ולא מחלקת הבקרה. מחלקת הבקרה היא מכשיר בלי הדבר הזה.
זאת הסיבה, אגב, שאמרתי לאהוד ברק שאני מסכים להיות רמ"ח בקרה רק בשני תנאים:
למה? כי חשוב מאוד שרמ"ח בקרה ידע מה קורה בחיי המודיעין: שידע על מבצעים, על דברים שאמ"ן עושה מחוץ לחטיבת המחקר. זה נותן לו אפשרות להבין יותר טוב איפה אמ"ן נמצא ומה ראוי להעיר ומה לא ראוי להעיר. אהוד ברק קיבל את שני התנאים האלה ללא היסוס. אדרבא, הוא אמר: "אין שום בעיה אתה תהיה מחוץ לחטיבת המחקר". אסור להסתכל על מחלקת הבקרה רק על פי ההצלחות והכישלונות שלה. התפקיד שלה הוא לעודד את הפתיחות בתוך חטיבת המחקר ולעורר אותה.
כשנכנסתי לכאן, פגשתי את המפקד הראשון שלי בצבא, במודיעין חיל אוויר: את יונתן לרנר. הוא אמר לי: "שמעתי שאתה מתנגד לבקרה, באתי לשמוע". אני לא מתנגד לבקרה, כי איך אפשר להתנגד לבקרה? אני לא חושב שאפשר להתנגד לבקרה, כי הרי זה באמת רעיון יפה, שובה את הלב ואת המוח. אבל כבר יש לנו ניסיון של ארבעים שנה עוד מעט. יש פה מבחן אמפירי ומותר להיות ביקורתי כלפי הבקרה. אעלה אוסף של הערות, שאולי דומות למה שאמר עמידרור, שבדרך כלל נוטה לחשוב שיש בינינו פערים תיאורטיים בתפיסתנו את המקצוע, אבל באמת אין לנו. אבל — המסקנה שלי שונה משלו. כלומר, גם אני חושב שאם לב העניין הוא יצירת אווירת מחלוקת בתוך חטיבת המחקר, אזי הבקרה אינה מנגנון טוב לזה. זה העניין.
אני רוצה לומר ארבעה דברים:
מה האתגר שלנו? בתפיסה שלי, המציאות היא "שם", היא קיימת. יש גם גישות שאומרות שאין מציאות. אני לא מקבל זאת. יש מציאות נוכחית, ויש מציאות עתידית. כאנשי מחקר, הכלי שלנו הוא המציאות הקיומית — נוכל לגעת בה כשהיא תתרחש, היא לא תלויה בתפיסתנו, היא לא קיימת רק במוחנו אלא ממש קיימת שם. תפקידנו לברר את המציאות הזאת לצורך קבלת החלטות. איננו צופים את העתיד אלא מסייעים למקבלי ההחלטות לחשוב על העתיד. כמו שאמר שלמה גזית וכולם אחריו, ההפתעה היא בלתי נמנעת. זה משהו שאתה חייב לחיות אתו במקצוע הזה. בחדר הזה לא צריך להסביר זאת. ולשאלה שהוא שאל, "האם זה יכול לקרות שוב?" — כן, זה יכול לקרות שוב. במובנים רבים זה גם קרה לנו, אפילו בשנים האחרונות, לא פעם. לא בעוצמה של מלחמת יום הכיפורים אבל מבחינה מתודולוגית — היו אלה אותן טעויות. מה בינינו לבין המציאות? למה זה כל כך מסובך? בינינו לבין המציאות הרים של עיוותי תפיסה ובעיות נוספות, מידע חלקי ועניינים אחרים. לאורך השנים זיהיתי שתי בעיות מרכזיות. האחת היא מה שאני קורא "כשל הדמיון". זה מה שוועדת החקירה של ה־"9.11" האמריקאית קראה לו: חוסר היכולת לדמיין את אפשרות ה', דהיינו: לא את ארבע האפשרויות שהעלינו, כשאנחנו מעלים אפשרויות, אלא את זו שלא העלינו. זה נובע מחוסר היכולת שלנו להתעלות לגובה האירוע — אף שאנחנו בדרך כלל חושבים על הדמיון שלנו כמשהו שהוא הרבה יותר עשיר מהמציאות. אנחנו מדמיינים. אנחנו מפליגים בדמיון? לא. שוב ושוב, למדתי מהכישלונות שלי, שהמציאות עשירה יותר מהדמיון שלי. אנחנו מדמיינים — והמציאות מתגלה כיותר עשירה. זה כשל הדמיון.
הבעיה השנייה היא זו שהוזכרה על ידי כולם: הדבקות בקונספציה, חוסר היכולת שלנו לאמץ רעיונות חדשים והרבה יותר מזה: הקושי שלנו להיפרד מרעיונות קיימים. אלה בעיות היסוד ומתוך בעיות היסוד האלה, נכנסה סביבה חדשה, במובנים רבים, שאני מסמן בה שלושה או ארבעה אתגרים. אף אחד מהם אינו חדש, אבל ההתהוות הנוכחית, הסביבה הנוכחית, מעצימה אותם מאוד.
לאתגר הראשון אני קורא "אתגר ההתהוות". עניינו בכך, שבשנים האחרונות, להבנתי, רוב האירועים במזרח התיכון לא ניזומו על ידי אף אחד. הם פשוט קרו, כתוצאה מדינמיקה של הסלמה או דינמיקה אחרת. לעתים בניגוד לאינטרסים של הצד השני. ולא באופן נדיר — בגלל אובדן שליטה — גם בניגוד לאינטרסים של שני הצדדים. זו אינה תופעה חדשה. אנחנו מציינים עכשיו מאה שנה למלחמת העולם הראשונה, שכנראה הייתה גם היא התהוות כזאת. ישראל לא ידעה במאי 1967 מה יקרה ביוני. גם בתחילת יוני 1982 היא לא ידעה איך ייראו 18 השנים הבאות בלבנון. ולנו, אין מושג מה יקרה מחר בבוקר — אז זה לא דבר חדש. אבל הממסדים המודיעיניים, ברובם, נבנו מול בעיה שבלבה היה מישהו בצד השני שהיה מקבל החלטות, הוגה רעיון. היו אחרים שתרגמו זאת לתבנית והיו אחרים שביצעו זאת. "צוק איתן", בכפוף להתקוטטות של אמ"ן והשב"כ אחרי המבצע, היה דוגמה לכך. אנחנו לא רצינו בזה, חמאס לא רצו בזה, זה פשוט קרה. אז זה אתגר מסוג אחד, שיוצר הוויה מודיעינית מאוד מעניינת. איך עושים מודיעין כשיש אתגר של התהוות? כל עניין החדירה, תהליך קבלת ההחלטות של הצד השני, כל המבצעים עתירי הסיכון, כל המשאבים העצומים שהושקעו בלהגיע כמה שיותר "למעלה", למקום שבו מקבלים את ההחלטות — עדיין חשובים, אבל הדרך שלהם מורכבת יחסית.
האתגר השני פחות חשוב לענייננו, אבל הוא חשוב. זה אתגר שאני קורא לו "אתגר ההיעלמות". בשנים האחרונות פחות ופחות אנשים מבינים על מה אני מדבר, אבל בחדר הזה יבינו. אנחנו גדלנו כשראינו את האויבים שלנו, הייתה להם צורה, הם היו מאורגנים בדיביזיות, בחטיבות, בגדודים. הקצינים שהיו בחטיבת המחקר, בזמני וגם לפני כן, כבר לא "ראו אויב". הוא נטמע בתוך האוכלוסייה האזרחית, בתוך בתים אזרחיים, מתחת לקרקע, הוא מוסווה. אין אויב. זה אתגר ההיעלמות.
האתגר השלישי מאוד רלוונטי לענייננו: זהו אתגר המהירות. זה קצת קשור לאופן שבו עמידרור תיאר את הדיונים: הכול קורה פה כל כך מהר. גם בגלל שהכול חשוף לתקשורת, כולם צריכים להגיב מהר, וגם בגלל אותם כלי מלחמה שניתנים להפעלה בלחיצת כפתור. לא צריך להוריד טנקי גישור לרמת הגולן, לא צריך לגייס מילואים. פשוט אפשר להפעיל בלחיצת כפתור גם את טילי הקרקע, גם את הרקטות, גם את הסייבר.
האתגר הרביעי הוא העלייה בשיעור של מה שאני קורא "תעלומות". פה צריך להבחין בין "סוד" ל"תעלומה". סוד זה משהו שקיים במציאות ומישהו יודע עליו את התשובה. כמה רקטות יש לחיזבאללה? מה הטווח של C802? יש בכלל C802? אין C802? זה הסוד. התשובה לסוד הזה נמצאת בכספת או בספרייה של מחשב ואנחנו צריכים למצוא אותה. תעלומה היא מה יקרה בסוריה אחרי בשאר; מתי תהיה אירן גרעינית; מה יקרה בכיכר תחריר בקהיר, אם נתקוף בעזה. שאלות רבות, רלוונטיות לתהליך קבלת ההחלטות, אבל אין עליהן מידע ולא יכול להיות עליהן מידע. זה עניין אחד שקשור בסביבה החדשה.
לדבר השני אני קורא "הדור של אחרי 73" בקרב מקבלי ההחלטות. זה הדור שאני חוויתי בשנים האחרונות. דור סקרן, חקרן — גם בדרג הצבאי הבכיר, גם בדרג המדיני. הסיפור המסופר על 1973 כאילו ה"טייקונים" מהמודיעין מגיעים ומיד מקבלים את דעתם, זה הדבר הכי רחוק ממה שאני נתקלתי בו בשנים האחרונות. כלומר, גדל פה דור, שהחוויות המעצבות שלו הן מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה. זה דור שמפקפק באמִתות; זה דור של מחליטנים, שאינו מקבל את מה שהמודיעין אומר כמובן מאליו, והדבר האחרון שמתקבל על דעתו הוא שמישהו במודיעין יגיד לו אמירות מוחלטות לגבי ההווה והעתיד. גם זה קשור בסביבה שלנו ובמהפכת המידע, וזו התפיסה המודיעינית שלי:
נקודת המוצא שלנו היא אי־ידיעה. אנחנו יותר לא יודעים מאשר יודעים. בספר הפופולרי של יובל נוח הררי "קיצור תולדות האנושות", הוא מסביר ומתאר בצורה יפה איך האנושות הגיעה למהפכה המדעית, כשבפעם הראשונה היא הכירה בזה שלשאלות הכי גדולות אין תשובה — לא אצל הכומר ולא אצל זקני הכפר. זה גם מצב הפתיחה של המעשה המודיעיני. אנחנו יותר לא יודעים מיודעים. זו אמירה מאוד קשה של קציני המודיעין, כי הם יודעים. בליבת התפיסה שלי, אם המציאות היא שם, אם בינינו לבינה יש כל מה שציינתי קודם, אם אין באמת דרך לדעת מה יקרה — הדרך היחידה היא לעורר פקפוק, להטיל ספק, לייצר מחלוקת ולהניח שהספק הוא גנרטור. הספק הוא גנרטור לחשיבה מחקרית והמחלוקת — כמו בפילוסופיה, בתאוריה על חופש הביטוי — בסוף, כשאתה שם משהו על השולחן, כשאתה מצליח להתווכח, יש יותר סיכוי שהאמת תזדקק. לדעתי, זה גם מה שהנחה מלכתחילה את הרעיון של הבקרה. הרעיון של ספק ומחלוקת ניצב בבסיס החשיבה על הקמת מחלקת בקרה. אי־אפשר להתווכח במקום שיש בו רק דעה אחת. ולכן אימצנו בשנים האחרונות את הרעיון האמריקאי (שמבחינה פילוסופית יש לו שורשים חזקים בחשיבה הישראלית והצה"לית) של "אפשרויות מתחרות". מול בעיות שקשורות בהבנת ההווה ובהערכת ההתפתחויות לגבי העתיד, יש לנסות להציג שורה של אפשרויות גם בתוכנווגם למקבלי ההחלטות. זה נכון, זה בסיסי, ורעיון ה"דווקא" בנוי על זה. ועדיין, כשמסתכלים על חטיבת המחקר לאורך השנים, יש בה גישה כלשהי של אפשרות מובילה. כשאתה מסתכל על הידיעות, צצה אפשרות מובילה. את האפשרות המובילה הזו אתה בודק בצורה כנה מאוד לפי המידע, אבל כשיש לך אפשרות אחת, המידע לעולם יתמוך באפשרות האחת. לכן אימצנו את הרעיון של אפשרויות מתחרות. לב העניין הוא ביצירת תרבות של מחלוקת בתוך המחקר ובמובנים רבים באמ"ן כולו. כמו שקשי הראה באחד השקפים שלו — בעידן הזה, הגבולות בין האיסוף לבין המחקר מיטשטשים. התרבות של המחלוקת צריכה להיות תרבות כוללת של הקהילה ותרבות כוללת באמ"ן — להתווכח באחד השלבים, להטיל ספק.
הבעיה היא שזה מנוגד לטבע האנושי. זו מסקנה אמפירית, לא תאורטית. אנשים אינם אוהבים ויכוח; אנשים בסך הכול אוהבים קונצנזוס. כשאתה ליד שולחן הקבינט או אצל אחד המנהיגים — אתה מרגיש הרבה יותר נוח כשמהנהנים אתך בהסכמה (בדרך כלל — כשאתה מתאר אִיום נורא), והרבה פחות נוח כשנעים בחוסר הסכמה כשאתה אומר להם שמשהו טוב יקרה. כולנו רוצים להרגיש חלק מהקונצנזוס. הוויכוח אינו נוח לנו, ולכן צריך להכניס אותו בצורה כמעט מלאכותית. זה שורש הרעיון של הבקרה.
הביקורת שלי על הבקרה היא שבמובנים רבים היא פתרון לא מערכתי. כלומר, היא אינה מצליחה באמת לזעזע את חטיבת המחקר או את אמ"ן כדי לייצר את המחלוקת הזאת. המחלוקת חייבת לבוא מתוכם. לא קל לפתוח זאת וכל אחד מנסה לעשות זאת בדרכו. ניסיתי לעשות זאת דרך הטכנולוגיה: רעיון של רשת, להטיל ספק וּויכוח. לאורך השנים התלוננו שאין דעות אחרות. יצרנו מערכת — "INET" — שבה מקבלי ההחלטות מקבלים בצורה ממוחשבת תוצרים של מחקר מכל הסוגים: אמ"ן, מד"ן אוויר, מד"ן ים, פיקודים. נוצרה מין רשת שאִפשרה לאנשים רבים לכתוב את דעתם. יש שם עשרות דעות אחרות; לא רק בתגוביות (טוקבקים), על מה שהמחקר אומר, אלא גם מעין מגזר נפרד בתוך המערכת הזאת של דעה אחרת, שמקבלת שם בולטוּת. זה עודד אנשים לכתוב דעות אחרות. הם קיבלו קרדיט על דבריהם וידעו שהם מגיעים בתפוצה מאוד רחבה. עניין שני הוא התחקירים, שבהם אתה מנתח את השגיאות שלך. דבר נוסף שעשינו שגם מייצר את המחלוקת הזאת, הוא לייצר שיטות מחקריות שאינן התהליך האנליטי הרגיל, האינדוקטיבי, שקשי תיאר בצורה ביקורתית ובצדק, אלא שימוש במשחקי מלחמה, שבעיניי הם כלי מחקרי רב עוצמה, כי הם מתמודדים עם הדינמיות של ההתהוות ושל המהירות. בתהליך של הסרטה לאחור, אתה אומר: "אוקי, אירן עשתה ניסוי גרעיני, איך זה קרה?" אתה מנסה ללכת לאחור ופתאום התרחישים הפחות סבירים נראים יותר סבירים.
כשמדברים על הבקרה, כולנו חושבים על התרעה מפני מלחמה. זו עדיין חשובה, אם כי הרעיון של מלחמה יזומה, מתקפת פתע של הצד השני, נראה בעיניי פחות רלוונטי היום. הבקרה, במובנים רבים, מכוונת לעניין הזה. היום אני חושב שלא קראנו לזה בצורה הזאת בדיוק. אבל אם אני צריך לנסח את העיקרון של הפעלת אמ"ן בשנים האחרונות, אני קורא לו "מודיעין מאוזן" — ההבנה שבגלל התופעה הזאת של ההתהוות או בגלל טעויות שעלולות לקרות, האם זה יכול לקרות לנו שוב? כן, עלול להיות שאנחנו נגיע ל־5 באוקטובר או ל־6 באוקטובר בבוקר ולא נדע מה הולך לקרות. זה יכול לקרות. כשמסתכלים לאחור על יום כיפור, זאת הייתה בעיה אחת, שבדרך כלל מייחסים לה חשיבות רבה. לצדה היו עוד שלוש בעיות לפחות: אי־הבנה את תפיסת הלחימה של הצד השני, אי־הבנת מרכיבים בבניין הכוח של הצד השני, טילים נגד טנקים, טילים נגד מטוסים. הייתה גם בעיה חמורה של מודיעין למטרות, שמי שזיהה אותה אז, היה בעיקר חיל האוויר. זה סימן את הבעיה לעשרות השנים הבאות. ב"מודיעין מאוזן" הכוונה לחלק את המשאבים באופן מאוזן: להשקיע בהתרעה מפני מלחמה, לקבל החלטות, להשקיע לא מעט במודיעין המערכתי, בהבנת תפיסת הלחימה של הצד השני, המודיעין האופרטיבי, מודיעין לבניין הכוח, ובמודיעין למטרות.
הבקרה עושה דברים טובים רבים, אבל בראייה רטרוספקטיבית של עשרות שנים, אני מצטרף למה שעמידרור אמר. גם בתקופתו של קשי ושל אחרים, זיהו דברים שהמחקר טעה בהם והפנו את תשומת הלב לכך שיש טילים, כאלה או אחרים. אבל במובנים רבים, ואני מודע לבעיה של השימוש במילה הזאת, זה "קוריוז", אין זה פתרון מערכתי. זה חייב לבוא מתוך המחלוקת הפנימית.ובסוף, אם אני צריך לסכם במשפט אחרון, רון כתרי פתח את הסדנה עם האמירה של רני, רמ"ח בקרה לפני כמה שנים, שזה לא רק "משחק אינטלקטואלי". אז לתזה של המשחק הזה, משחק או לא משחק, יש גבול יחסית נמוך שלא יפתור לנו את הבעיות. טוב שיש אותו, זה באמת "כסף קטן". אגב, בשנים האחרונות התחדד גם השימוש בכספים הקטנים. כלומר, ניהלנו דיון לא פשוט אם אנחנו צריכים את הבקרה הזאת, והיא שרדה את הדיונים האלה. חשוב ונכון שזה יהיה, אבל בעיניי, אין זה פתרון מערכתי. ודבר אחרון: המטרה אינה "להציל את ראש אמ"ן מוועדת חקירה", כי אם לצמצם את הטעות.
(הערה: איתי כתב ספר על הפרקטיקה של עבודת המחקר: "המחקר המודיעיני", שהתפרסם במסגרת המכון לחקר מודיעין ומדיניות במאי 2015).
נדמה לי שאני היחיד בחדר שאינו איש מודיעין. יש לי זכויות המיעוט. כשרון כתרי ביקש ממני לדבר כאן, הוא דיבר אתי על מונח נפוץ מאוד בעולם העסקי — "ניהול סיכונים". בהזמנה הרשמית, רק אצלי מופיעות המילים "ניהול" ו"סיכון". אצל כל האחרים כתוב "בקרה" ו"איפכא מסתברא" — דברים פחות מוגדרים.
כמו כל קצין שמקורו בשריון, באתי מרובע ומוכן עם משהו. תוך כדי ההקשבה, שאלתי את עצמי האם אני אכן הולך לדבר על הדברים הנכונים. בין השורות עלתה ההנחה שאם יש בקרה או אם נעודד מחלוקת וריבוי דעות, נדע לתת תשובה יותר טובה לשאלה הכי בסיסית: איך מתמודדים עם אי־הוודאות? איני בטוח שההנחה הזאת נכונה. כלומר, אין שום הוכחה שאם תהיה יותר מחלוקת, נדע יותר על העתיד ונדע להעריך אותו טוב יותר. גם בעולם העסקי יש אי־ודאות, וההסתכלות הזאת על אי־הוודאות באה מתוך ההנחה, שלא ניתן לתת תשובה לאי־ודאות. הניסיונות למצוא דרך, לא רק שאינם משיגים את המטרה, אלא אף יוצרים הטעיה מאוד מסוכנת. אז נכנסים לעולם השני, שבמערכת הביטחונית הוא קצת פחות מפותח, אבל במערכות הכלכליות-עסקיות הוא מאוד מפותח, וזה המחיר. כלומר, כמה משאבים, אנרגיה, תקציב, אנשים ויכולות, תצרוך השאלה של הערכת העתיד? ומכיוון שבסוף, הדברים הם סופיים ומוגבלים, אנחנו משלמים מחיר בדברים האחרים. אני מציין זאת מכיוון שאנחנו שירתנו ביחד שנים רבות באותו ארגון, מנקודת מבטו של הלקוח — לא הדרג המדיני, אלא הלקוח הצבאי. בשלושים שנות השירות שלי, הייתה חסרה, באופן משמעותי, יכולת מודיעינית צבאית מקצועית. ובמובנים מסוימים, זה בא על חשבון זה, כי המשאבים הם סופיים.
לדוגמה: מספרים שבמלחמת יום הכיפורים, ב־8 באוקטובר, הגיעה ל"בור" במטה הכללי ידיעה — או דיווח — שמחלקת טנקים של צה"ל חצתה את התעלה לצד השני. לא קראתי על זה בשום מקום, ולכן אני מעז לומר שכנראה זה לא התרחש. שום טנק של צבא הגנה לישראל לא ידע כיצד לחצות על גשר סובייטי כי הוא נועד למעמס של "טיראנים" (54/5–T] והטנקים שלנו היו אז מסוג "פטון", ושקלו הרבה יותר. לימים הייתי מפקד פיקוד הדרום ובאותם הימים הצטייד הצבא המצרי בטילי "טאו" אמריקאיים. בכל סקירת מודיעין הציגו את המספרים שהיו מבהילים כבר מהרגע הראשון. טיל "טאו" הוא טיל רציני, ואני שאלתי מהי היכולת הצבאית. צריך לדעת כמה טילים יש מאחורי כל משגר; אילו אימונים עשו; אילו מערכות אימון הם קנו. יכולת צבאית היא מכפלה של המרכיבים שמניתי ומרכיבים נוספים. להערכתי, לא קיבלנו תשובות. לחצתי, התעקשתי ואחרי זמן מה קיבלתי תשובה. כשחקרתי את הבסיס לתשובה שנראה לי לא הגיוני, אמרו לי שלפי תצלום אוויר של המחסנים, העריכו איזו כמות יש שם. זו נקודה מאוד מעשית, מכיוון שיש תחומים של אי־ודאות שצריך להסכים ולקבל שלא נדע. ביום שהבינו שיש נושאים שאין להם תשובות, התחילה התפתחות. גם בעתיד יש דברים שלא נוכל לדעת. אנחנו לא נוכל לדעת מה יהיה בעתיד, כי זאת תופעה שנגזר עלינו כנראה לחיות אתה. למרות זאת, יש כל הזמן ניסיונות לנחש אותו. יש קונצנזוס שהעתיד יישאר תעלומה ושלא נוכל לחזות אותו, כך או אחרת. מדי יום אנחנו מקבלים לכך הוכחות. אבל העתיד, או האתגרים העומדים בפנינו בעתיד, חלקם ניתנים לפתרון וניתנים לצמצום ובהם כדאי להשקיע לפחות חלק משמעותי מהגורם שמופקד על צמצום הסיכון.
הסיכון מורכב משני מרכיבים — ההסתברות וחומרת האירוע. סיכון הוא מכפלה של השניים. על ההסתברות מונח כל הדיון של אי־הוודאות שהיה פה ובמקומות אחרים: מה ההסתברות שדבר יקרה? אנחנו לא יודעים כי אנחנו לא יודעים מה יכול להיות. גם ביחס לגודל הנזק יש כמובן אי־ודאות. אנחנו לא יודעים מה הוא יהיה, אבל אותו אנחנו יכולים להעריך ולכמת. בעולם הכלכלי-עסקי, ניהול סיכונים מתייחס רובו ככולו, לגודל הנזק, ואיך למנוע אותו או לצמצם אותו. עוסקים מעט מאוד בשאלה מה ההסתברות שזה יקרה מכיוון שמבינים את הקושי שבאי־הוודאות. רוב המאמץ מושקע בשאלה איך לצמצם את הנזק והאם אפשר למנוע אותו. זאת גישה הרבה יותר פרגמטית, הרבה יותר מעשית, שאפשר לעשות לה גם אנלוגיות. אחרי זה, כל אחד לשיטתו גם בעולם שבו אנחנו נמצאים. בעולם העסקי אין מדובר בחיי אדם אלא בכסף. את הכסף אפשר לספור ולמדוד, בצורה יותר קלה.
גם בתחומים הצבאיים-הביטחוניים אפשר למדוד דברים רבים מאוד, כך שאין לברוח לעולם הנוח והקל של "קשה למדוד". קשה להעריך ביטחון. 85% מתוכו אפשר למדוד, אפשר להעריך ואפשר לנהל גם בצורה כלכלית. בעולם העסקי, מכיוון ששם אפשר למדוד, גם הבקרה היא מושג הרבה יותר מצומצם. היא ביצוע מול תקציב. אין בקרה במובן של ההגדרה שהציע פה רון כתרי בתחילת הערב — של הסתכלות על דברים מזווית אחרת ודרך זה לבצע את הבקרה לעשייה. הבקרה מאוד מוגדרת ומצומצמת. היה תקציב, והיית צריך לעשות בתקציב הזה דברים מסוימים. מה שקוראים בעגה "תכנית עבודה". בואו נבדוק את התפוקה מול התשומה, או כוונה מול התקציב הראשוני ונראה מה קיבלנו ומה לא קיבלנו.
באופן גס, העולם העסקי מחולק לשני עולמות תוכן: אחד הוא עולם הציפיות העתידיות, או ניהול הציפיות העתידי. תעשיית הציפיות העתידיות, או כמו שאומרים, בשפה יותר פשוטה, "בורסה" או העולם הפיננסי, שבו מנסים לראות לאן הדברים ילכו ולפי זה להשקיע. העולם השני הוא עולם יצירת התהליך הראלי, שבו גם מסתכלים על דברים בצורה הרבה יותר מנטליסטית ובסיסית: של תוצאות, הישגים עסקיים וכולי.
הסיכונים מתחלקים בהתאמה לארבעה תחומים:
העיסוק העיקרי בניהול הסיכון אינו בחיזוי הסיכונים, אלא בהתמודדות עם הנזקים האפשריים. לכן יש טכניקות שונות או אסטרטגיות שונות של התמודדות עם אי־הוודאות. הדוגמה הפשוטה ביותר היא פיזור השקעות, או פיזור היחסים על פני תחומים שונים או על פני מרכיבים פיננסיים שונים. נקודת ההנחה פשוטה: ברור לגמרי שבשלב מסוים תהיה נפילה, או משבר בשוק הזה — נפילה של בורסה; שינוי דרמתי בשערי מטבע; נפילה של מחירי סחורות, של נפט; או המצאה חדשה שתוציא אותי מהתחום שבו אני חזק היום. זה יכול להיות בדברים רבים ולכן חלק מהעניין הוא הפיזור. כאשר מאתרים ריכוז גדול של עשייה בתחום מאוד ספציפי, הדבר הזה מוגדר בניהול הסיכונים העסקי כסיכון גבוה. ויש כמובן, כל מה שזה גורר מסביב לכך. מירידת ערך בגין הסיכון הזה, (כלומר, מי שמעריך אותך נותן לך פחות ערך) ועד דרישה של הדירקטוריון למצוא פתרון להקטנת הסיכון או לפיזור הסיכון, או למצוא פתרונות אחרים, שיקטינו את הריכוזיות. זו אינה מציאות שיש לה בהכרח הקבלה בעולם הביטחוני או בעולם הצבאי שאנחנו עוסקים בו, כי יש לנו מדינה אחת ואנחנו לא יכולים לפזר את עצמנו על מקומות רבים. אבל בבניין הכוח בהחלט ניתן להתמודד עם העניין.
השאלה האמתית חוזרת לאותו בסיס: האם אנחנו עוסקים במודיעין של העובדות או במודיעין של הכוונות, ועד כמה אנחנו מחלקים בצורה יותר מאוזנת את הרצון שלנו לוודא מידע על מה שיקטין את הסיכון שמולו אנחנו מתמודדים. בהתמודדות מול הנושאים שאנחנו יודעים שהם יקרו, נוכל לטפל בהם בצורה כזאת או אחרת, אם זה בבניין הכוח הצבאי או בשיטת ההפעלה או בתורת הלחימה שלו. ההצלחה בו תהיה בשיעורים הרבה יותר גבוהים מאשר בעולם שבו קשה מאוד להתמודד עם אי־הוודאות מול העתיד.
כמה מילים על סוגיית אי־הוודאות. בעולם העסקי, האנליסטים מקבילים לקציני המודיעין. הם אמורים לחקור את הפירמה הכלכלית ולנסות לתת תשובה לאן היא הולכת, ומה הסיכוי. ובסוף הם נותנים גם מספר — כמה היא שווה. זאת בשונה מהעולם הצבאי-ביטחוני, שם אתה צריך לקלוע להערכה שלהם. כלומר, זה עולם הפוך במובנים האלה. אם אינך קולע להערכה שלהם אותך — לא הצלחת. אם החברה פספסה את התחזית של האנליסט, שזה בעצם כמו הערכת מודיעין, הוא יודע פחות, הוא רק עשה הערכה, אבל זה היה עולם שאני מניח שקמ"נים היו קונים אותו מיד. תחשבו שהמלחמה פרצה בניגוד להערכה של הקמ"נים או שהמדינות החמיצו זאת בתחזית המודיעין. זו בערך ההקבלה לעניין. אחוז ההצלחה שואף לאפס.
עם אי־הוודאות של העתיד מתמודדים בשני כלים:
לסיכום: ניהול סיכונים, הוא ניסיון לנהל את העתיד ומה הוא צופן. לטעמי, זה לא ניתן. וזאת אפילו יומרה או אשליה מסוכנת, שגורמת להסטה מהדבר היותר חשוב שהוא הדיון איך מצמצמים את הנזק שהיה ויקרה, שזה תחום יותר מעשי ובו אנחנו יכולים לפעול.
קראתי את הסיכום המעניין של איתי, ואני שמח שנוציא אותו לאור. הוא מעניין מאוד וכתוב בשפה שונה מהשפה הרגילה והמוכרת של המחקר. יותר זרימה ופחות הדגשות. האמת היא שלמרות השיפורים, למרות המיליונים שמשקיעים, כמעט כלום לא השתנה בחמישים השנים האחרונות. קראתי היום שקרנות הנאמנות בארה"ב, שמחזיקות טריליונים של דולרים, הביצועים שלהן בשנה שעברה היו פחותים. אף אחד מהם לא התאבד. מאז ימי קדם, כל אחד מאתנו פנה לחוזה, נביא, מעלה באוב, כוהן, וכולנו הכשלנו תמיד את הצרכנים. הדת היהודית אמרה לנו להיות צנוע; "ונסתרות דרכי אלוהינו"; אל תחקור במופלא ממך; אתה רק בן אנוש, אתה לא יודע ואל תדע. אינני יודע איזה פתרון יש לעניין הזה. אני רוצה רק לעורר אותו כמחשבה, לדיון נוסף. לא רק אנחנו טעינו כאנשי מודיעין. גם הפרופסורים טעו, ההיסטוריונים טעו. אף אחד מהם לא אמר שתהיה טלטלה אזורית.
היה לי פעם רח"ט, שתמיד היה עושה רשימה של "התכונות הנדרשות מקצין המחקר". אמרתי לעצמי, שאם אמצא אדם כזה — אתחתן אתו. חבל שיהיה קצין מחקר. פשוט מופלא! הוא גם דמיוני וגם קפדן, גם מעשי וגם מעופף, גם נצמד לשורה וגם פועל נגד השורה; פשוט אדם. יכול להיות שהיינו צריכים לשלוח אותו לתחרות עם נציג חב"ד בתחרות על "מלך המשיח הבא". אין אנשים כאלו! כדאי שנהיה קצת יותר צנועים, כולנו בני אדם. אני חושב שהמודיעין חושב שהוא יותר נוכח שם מאשר הוא באמת.
כולנו מדברים על צניעות. המודיעין צריך להגיד "זאת אני לא יודע". מישהו עוד ישאל "אז למה אנחנו צריכים אתכם?" בעיקר במודיעין האסטרטגי, אם אתם לא יודעים לספק זאת? אני רוצה לראות ראש אמ"ן שיושב אצל ראש הממשלה ששואל: "שלמה, מה אתה חושב?" והוא משיב לו: "אני מצטער, אדוני, זה לא התפקיד שלי". חונכנו שהבסיס לכל פעולה שלנו הוא המידע. אין ידיעה — אין מידע. בא קשי ואומר "אולי נחשוב גם קצת אחרת?" נקודה יפה.
זה כנס שני שקיימנו בנושא מחקר. ערכנו כנס לפני שמונה חודשים, עם גורמי המחקר, על הגישה המחקרית-מודיעינית לטלטלה האזורית. פתחנו השנה את המכון לחקר מודיעין ומדיניות, ואנחנו נכנסים במרץ רב לסוגיית התוכן. יש בדרך פרסומים רבים. הצלחנו גם ליצור קשרים עם המודיעין, עם המקבילים שלנו בגרמניה, וכנראה גם נעשה זאת גם בארה"ב ובבריטניה.
אני מודה לכם שבאתם לכאן ואני רוצה להודות לרון כתרי, שארגן זאת וגם לאנשי המל"ם, למנכ"ל, אבל בעיקר — לבאים לכאן. "Devil's Advocacy" in Intelligence
העורך: אפי מלצר
עורכת הלשון: נילי גרבר
עיצוב וביצוע גראפי: עינת מרימי | סטודיו ע.נ.ע. בע"ם
הדפסה: משה אסייג בע"ם
מבוא
המתודולוגיה המודיעינית היא אחד התחומים המרכזיים שהמרכז לחקר מודיעין ומדיניות עוסק בהם. מזווית זו, בחנו — בסדנה שקיימנו לא מכבר (16במרס 2015) — את הבקרה במודיעין ובתוך כך את המנגנון של ה"איפכא מסתברא". הרשות — והחובה — "לחשוב אחרת", לערער על תפיסות ("קונספציות") רווחות, שקונות להן שביתה במוחות אנשי המודיעין וב"חשיבת היחד" שלהם, ניצבות בבסיס גישת הבקרה והן נשמת אפה.לשיח בנושא הזמנו את מיטב אנשי המקצוע בתחום: מקצתם כיהנו בתפקיד ראש מחלקת הבקרה (יעקב עמידרור, צבי שטאובר, שלמה קשי); אחרים בתפקידים מגוונים שבהם נסמכו על הבקרה (שלמה גזית, איתי ברון). ניסינו גם לבחון כיצד נראים הדברים "בראש אחר", כלכלי-עסקי, באמצעות האלוף (בדימוס) שלמה ינאי. אמנם כולם מחייבים את המשך קיומה של מחלקת הבקרה, אך עדיין נשארו סימני שאלה האם זהו פתרון מקיף ומערכתי.
עיון מדוקדק בדברים יאיר עיניכם בסוגיה מתודולוגית מרתקת, רבת פנים, העוסקת בנבכי תהליכי החשיבה אצל האדם; אך ככל שתתפתח עוד ותסתמך על כלים מתקדמים — האדם — לרבות איש המקצוע המודיעיני — נשאר מוגבל ביכולותיו לצפות פני עתיד ולחזות באופן מושכל את צפונותיו.
רון כתרי, תא"ל (מיל')
ראש המכון לחקר מודיעין ומדיניות
רון כתרי
ברוכים הבאים! ברשות יושב ראש המל"ם, ד"ר צבי שטאובר, אני מתכבד לפתוח את הסדנה של המכון לחקר מודיעין ומדיניות, בה נעסוק בבקרה בכלל וב"איפכא מסתברא" בפרט. אני מודה מראש למשתתפים בסדנה שניאותו לחלוק עמנו את ניסיונם ואת השקפותיהם. באוקטובר 2008, בכתבה ב"ידיעות אחרונות", אמר אלוף משנה רני, רמ"ח בקרה: "מדובר בהרבה יותר מתרגיל אינטלקטואלי. זה כלי מאוד חשוב שעומד לרשותנו, אנחנו לוקחים את ההערכה ומראים את ההפך, משחקים את פרקליטו של השטן ומנסים לאתגר את המערכת". והוא ממשיך: "אנחנו מרכז עבור כל מי שחושב אחרת באמ"ן. אנשים נוטים להיכנס לקונספציות, מתאהבים במושאי המחקר שלהם ומשכנעים את עצמם בנכונות ההערכה שלהם". רמ"ח בקרה אחר, אלוף משנה במילואים ד"ר שמוליק אבן, כתב בספר "מלאכת מחשבת" (הוצאת "ידיעות אחרונות, 2008) מאמר על הבקרה במחשבה ובמעש: "יחידת הבקרה נוסדה מתוך לקחי מלחמת יום הכיפורים שהצביעו על היעדר פלורליזם מחלקתי כאחד הגורמים לכישלון אמ"ן. היא הוקמה כחלק מהמחלקה למחקר בסיסי ובקרה בחטיבת המחקר שנוסדה ב־1933. המחלקה הופרדה מחטיבת המחקר ובראשה הוצב אלוף משנה תחת פיקוד ראש אמ"ן".ובקרה מהי? על פי מילון אבן שושן: "הערכה וניתוח של דברים מתוך נקודות ראות שונות".
לסיכום: "אחד הכלים החשובים לצמצום כשלים מערכתיים בתחום ההערכה".
שלמה גזית, אלוף (מיל')
האלוף בדימוס שלמה גזית כיהן כראש אמ"ן בשנים 1974–1979, אחרי מלחמת יום הכיפורים. ביקשנו ממנו לנסות להאיר את עינינו באשר להורתה של ה"איפכא": איך נולדה, איך הגיעה למקומה כעת.בארבעה באפריל 1974 נכנסתי ללשכת ראש אמ"ן. אותה שאלה מטרידה אותי ומציקה לי מאז ועד היום: האם מה שקרה לאמ"ן ולאלי זעירא באוקטובר 1973 יכול היה לקרות גם לי? גם עכשיו אין לי תשובה.
זאת ועוד: בחמישה באוקטובר 1973, יום לפני שהתחילה המלחמה, (הייתי אז מתאם הפעולות בשטחים, רחוק ומנותק לחלוטין מהנושא המודיעיני), הוזמנתי לסגן הרמטכ"ל, טליק, יחד עם נציג אמ"ן אריה שלו, לקבל הסברים למה הוחלט על מצב כוננות ג'. שמעתי את הסקירה של אריה ואמרתי: "זאת מלחמה". לא היה לי צל של ספק שזו מלחמה. הוא חשב שהסבירות נמוכה. באותו שאלתי את דדו: "למה אתה לא מגייס מילואים?" ושאלתי את עצמי, למה הייתי משוכנע שזו מלחמה בעוד כל גדולי המודיעין אמרו ההפך. לא הייתי יותר חכם מהם, לא ידעתי יותר מהם, אבל בדיעבד הגעתי למסקנה אחת — לא הייתי שבוי בקונספציה; באתי מן החוץ. זה מה שהנחה אותי אחר כך באחד הנושאים המרכזיים שרציתי להתמודד אתם באמ"ן. ידעתי שמכיוון שאין פתרון אבסולוטי שמבטיח שלא תטעה, צריך לצמצם את האפשרות לכך כמה שאפשר. אמרתי והלכתי, בו זמנית, בכמה דרכים.
- הדרך הראשונה: כולכם מכירים את הסיפור של אנדרסן על בגדי המלך החדשים. כל קופנהגן הייתה שבויה בקונספציה שרק חכם רואה את האריג הנבחר של שני הנוכלים. מי שיאמר שאינו רואה את האריג ושהמלך הוא עירום, ייחשב טיפש. כולם היו שבויים בקונספציה, עד שבא הילד הקטן שלא ידע על הקונספציה, וצעק: "המלך הוא עירום!" אני חיפשתי את הילד הקטן מקופנהגן כדי להביאו למערכת: לשלב אנשים מן החוץ בדיון, בהערכה ובמחקר. כמובן, במגבלות האובייקטיביות, שמירת הסודיות וכן הלאה. השתמשנו בעיקר בחוקרים של מכון שילוח ויוצאי אמ"ן לשעבר ושילבתי אותם בכמה דיוני הערכה מרכזיים, כדי שיציגו דעה שונה של מי שאיננו שבוי בקונספציה ואיננו מוזן בכל מערך המידע והאיסוף והידיעות של אנשי המחקר.
- את הנושא השני, העיקרי, האיפכא מסתברא, ראיתי כדבר חינוכי. לא היו שום אשליות שאמ"ן מחקר יגיע להערכה כזו או אחרת, ויבואו אחרים ויאמרו שהם חושבים אחרת ומבססים זאת על המידע. ואז יבוא ראש אמ"ן, או רמ"ח מחקר, או עוזר ראש אמ"ן-מחקר, היום ראש חטיבת המחקר, ויאמר: "אני מקבל את הערכת האיפכא מסתברא". לא זו הייתה הכוונה. הכוונה הייתה לחנך לצניעות, לחנך לכך שאולי אני טועה, ואני חייב לבדוק את עצמי יום-יום, שעה-שעה, לא להיות בטוח במאה אחוז, כפי שהיו היהודים בטוחים בערב השישה באוקטובר 1973. בדיעבד ובשיחה חטופה שהייתה לי עם צביקה שטאובר קודם שנכנסנו הנה, אני חושב שמקומו של האיפכא מסתברא אינו באמ"ן או במחלקת מחקר או באגף המודיעין כפי שזה היום. זה צריך להיות ברוח המלצת ועדת אגרנט. צריך יועץ לענייני מודיעין ליד ראש הממשלה כשאחת הפונקציות של הגוף הזה היא האיפכא מסתברא. אותו איש יגיע אל כל מערך המידע והמסמכים וברוב מוחלט, החלטי, מכוון, ינסה לבדוק ולהוכיח תזה הפוכה.
- הדבר השלישי שעשיתי, הוא יחסית צנוע. הוצאתי איגרת לכל קציני החיל וחזרתי עליה חמש פעמים, שנה אחרי שנה. האיגרת הזו באה למנוע סיטואציה של סגן סימנטוב, קצין שיושב במקום כלשהו וחושב אחרת. זה עולה לו בבריאות משום שהוא משוכנע שהוא צודק וכל האחרים טועים, ואין לו דרך להשמיע קול. אמרתי: "אם אתה חושב אחרת, נחסם ולא יכול להגיע "למעלה", יש לך סמכות מלאה להגיע ישירות אל ראש אמ"ן ואני אהיה ערב לכך שלא יאונה לך כל רע". בחמש שנותיי בתפקיד, קיבלתי שישה או שבעה מכתבים כאלה. אף אחד מהם לא היה בקטגוריה שלה זה נועד, אבל אני שלם עם כך שפתחנו את האופציה. הדילמה קיימת, ואין לנו תשובה; אנחנו צריכים לעשות את הערכת המודיעין כמיטב יכולתנו.
לאמ"ן יש מגבלה אחת, לא עובדה אחת. המציאות היא שאמ"ן חוקר רק את הצד האחר. הוא אינו חוקר את הצד שלך, אינו חוקר את ישראל, מראש הממשלה ודרומה. אבל במה שקורה בהתפתחויות האזוריות, התשומה של ישראל היא לפחות 50%, לעתים קרובות אפילו יותר מ־50%. אי־אפשר לעשות הערכה אמינה, טובה וראויה לגבי העתיד כשבעצם אינך יודע מה חושב, מה עושה, מה רוצה צבא ישראל. הדוגמה הקלסית הייתה ב־1975: התחלנו לחפש אפשרות של תבנית עניינית והתמקדנו במצרים; רק לא ידענו שמשה דיין וד"ר תוהאמי מנהלים שיחות במרוקו. אני לא חושב שזה היה עוזר. זה לא היה משנה דבר אם היו יודעים או לא, ולא אם ההערכה שלנו הייתה שיש סיכוי או לא —
השלום עם מצרים נוצר ונולד בין שני המנהיגים; אבל אני מסביר זאת כסיטואציה וכדילמה של מודיעין, שאיננו שותף מלא במה שקורה בדרג המדיני.
הנקודה השנייה היא שאנחנו כל הזמן מניחים — לא באופן פורמלי — שבצד השני עומד מודיעין, לא פחות טוב מזה שלנו. זה מודיעין שמסוגל להבין ולהעריך את ישראל על דרכה המדינית, על יכולתה הצבאית וכן הלאה. אין זה כך — בוודאי לא כשהמודיעין בצד השני אינו מודיעין אובייקטיבי אלא מודיעין שצריך לדאוג למשטר שלו — אבל זה משפיע על ההערכה שלי. כשאני בא ומציע דברים לקברניטי המדינה, אני יוצא מתוך הנחה שבצד האחר מבינים אותי ואת מה שאני עומד לעשות.
שלמה קשי, אל"ם (מיל')
רמ"ח בקרה בשנים 1999–2007. ביקשנו ממנו לשתף באופן היישום בחמ"ן, ובכמה תובנות שעולות ממקרי מבחן להמחשה. הייתי רמ"ח בקרה שבע שנים וחצי, תחת שלושה ראשי אמ"ן: רוב התקופה של עמוס מלכא, כל התקופה של זאבי-פרקש והשנה הראשונה עם ידלין, כך שיש לי פרספקטיבה לאורך תקופה, אבל גם לסגנונות של ראשי אמ"ן שונים. אני רוצה לדבר על הבקרה מהזווית שלי, כיצד ראיתי אותה לאורך השנים. כשנכנסתי לתפקיד, הגדרתי את עצמי מעין "שומר ראש" של ראש אמ"ן. בחיל המודיעין, כל דבר תלוי בתקופה. קציני אמ"ן יכולים לחשוב מה שהם רוצים — מי שמציג לראש הממשלה ולמקבלי ההחלטות זה אדם אחד או שניים — תלוי בסיטואציה. בעיניי, הנכון הוא לשמור בעיקר על ראש אמ"ן, שלא יעשה טעויות. במצגת אני מציג רשימה של רמ"חי הבקרה לדורותיהם, כולם בוודאי מוכרים. לרובם היה זה התפקיד האחרון בקדנציה. לדעתי, נכון שזה תפקידו האחרון של קצין ולא תפקידו הראשון. אלה שזה היה תפקידם הראשון, יושבים בשורה הראשונה. למשל: יעקב עמידרור, צביקה שטאובר, עמוס גלעד. להם זו הייתה התחלה של משהו ממושך יותר. עם זאת, יש יתרון לא קטן לעשות זאת כתפקיד אחרון. בשנים האחרונות, שוב ממנים באמ"ן לתפקיד ראשון, אבל לדעתי, לא כדי לקדם קצין שירוץ משם הלאה, אלא אולי, לצערי, מסיבה אחרת, פחות חיובית.הבקרה הוקמה בראשית 1974 על ידי האלוף גזית במטרה לצמצם את ההפתעות. אך אז וגם עכשיו, היא לא נתפסה כתרופת פלא לכל מחלות ההערכה. אין תרופת פלא, לא הייתה ולא תהיה. זו עוד תרופה אחת שניתן לתת. בשנים הראשונות, בשנות השבעים והשמונים, הבקרה עסקה בעיקר בהתרעה מפני מלחמה. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים הייתה כה עמוקה, עד שנמשכה גם כאשר החליטו הערבים בשנות התשעים על תפיסת הלחימה שלהם. החשש היה ממתקפת פתע. ב־1983, עמידרור — שהיה רח"ט מחקר בתקופה של אהוד ברק — התנה את כניסתו לתפקיד בכך שיהיה עצמאי ולא במסגרת חטיבת המחקר. מאז, הבקרה כפופה ישירות לראש אמ"ן ולא לחטיבת המחקר. זה הרחיב את עיסוק הבקרה, הפחית את העיסוק בחטיבת המחקר, והפנה יותר לזרועות ולפיקודים, אם כי חטיבת המחקר נשארה בסופו של דבר המושא העיקרי של הבקרה. שנות התשעים מאופיינות בתהליכים שונים: המלחמה בעירק, התפרקות ברית המועצות, תהליכי שלום עם הפלסטינים, ניסיונות, אינתיפאדה, לבנון. יש שינויים גדולים ורבים. בתחום הלחימה הצבאית, השתנה מאוד נושא האש. האש הרבה יותר בולטת מאשר התמרון, ואני חושב שלצה"ל לקח זמן להבין זאת. אנחנו בעיצומו של העשור הרביעי של הבקרה — העשור האחרון — ומה שבולט בו הוא הטלטלה במזרח התיכון: הגרעין הופך להיות יותר ויותר דומיננטי לאורך השנים; מעצמות אזוריות; חיזבאללה; איומים קרובים ורחוקים. בשנות התשעים ובעיקר בשנות האלפיים, קמו לאמ"ן מתחרים: האגף של עמוס גלעד אצל שר הביטחון והמל"ל, שהתחזקה עם השנים. בהתחלה זה לא היה כך, אבל עם השנים היא תפסה מקום יותר גדול וניסו לאתגר. המוסד מנסה לאתגר את אמ"ן כמעריך הלאומי. כבר אין רואים זאת כמובן מאליו. בשנים האחרונות בולט הנושא של גודש המידע. החודש אני מציין ארבעים שנה לקריאת חומר מודיעיני. במרס 1975 נכנסתי לחטיבת המחקר. אי־אפשר להשוות את הכמויות של החומר המודיעיני שנכנס, ולשמחתי גם לא את האיכויות. בימים שהייתי רמ"ד בענף 60, היינו מקבלים כארבעים ידיעות ביום, ומחציתן לא היו רלוונטיות. היום אין זירה עם פחות מ־400–500 ידיעות ליום. אנשים מקבלים היום מאות ידיעות ויותר, אך הזמן לא השתנה. שעת עבודה היא שעת עבודה והיכולת לקרוא את החומר ולהעמיק בו פחות טובה מאשר בעבר. אנחנו סובלים היום מתופעה שהיא "עושר השמור לבעליו לרעתו". איכות החומר גדלה עשרות מונים ממה שהיינו רגילים. עם זאת, אנחנו פחות ממצים את החומר, וגם אין לנו זמן לחשוב. בעבר, היה לנו זמן לדיונים. גם היום יש דיונים, אבל בעיקר בנושאים בעלי אופי של חיתוכי מצב, של דיווחים; לא דיונים של סיעורי מוחות, כי אין זמן. כמויות החומר שרוצים לעבד, הן עצומות. יש לנו בעיה שאנחנו בעיצומה ולדעתי, איננו קרובים לפתרון. לפני כמה זמן נכנס רמ"ח בקרה, אחרי שחודשים ארוכים לא היה לפני כן ראש רמ"ח בקרה. הוא ניסה ללמוד משמוליק אבן, ממאיר בוימפלד, ממני ומאחרים, איך עשינו את הבקרה. תוך כדי שיחה הבנו שהיו כמה מודלים של בקרה לאורך השנים.
היו שלושה מודלים של בקרה:
המודל הראשון עסק בעיקר באיפכא וחשב על האיפכא. אני זוכר הרצאה של האלוף גזית שסיפר שבהתחלה היו עושים איפכות רבות, גם על דברים לא נכונים, וזה גרם לבעיות. אחר כך הרגיעו זאת וביקשו פחות ופחות איפכות. האיפכא היא רק אחד הכלים, אפילו לא המרכזי. המודל היותר רווח, הוא המודל לחשיבה אלטרנטיבית. זה מודל של רמ"חי בקרה. הרעיון הוא לקרוא כמה שפחות ידיעות, אבל לחשוב, לבוא עם שאלות גדולות. לא ננסה לבוא ולגלות עוד חטיבת מחקר, אלא נבוא ונציב לחטיבת המחקר שאלות גדולות, אתגרים גדולים. לשם כך אין חייבים לקרוא רק ידיעות מודיעיניות, אלא גם עיתונים. אתה גם חושב, אתה גם יכול להביא זאת מעוד דברים. זה מודל אחד של חשיבה, שבו אין לבקרה סיכון. יש הצעה שניתן לקבל או לא לקבל, ואין סכנה לנושא.
אני גדלתי במודל השלישי שיש בו — לדעתי — משהו נכון גם מבחינה מוסרית שהבקרה מסתכנת. הבקרה אינה רק מישהו שיושב במגדל שן ומצביע על טעויות העבר, אלא היא אומרת את דעתה בזמן אמתי על הדברים. אם הבקרה טועה — כולם יודעים שגם הבקרה טעתה. הבקרה היא כמו צל של המחקר. כלומר, הבקרה מזהה מהן הסוגיות העיקריות שחטיבת המחקר והפיקודים עוסקים בהן ומנסה לתת חשיבה אלטרנטיבית ולהשתמש בכל הכלים. הבקרה, אני קורא לה בקרה אונליין, היא בזמן אמתי. יש איפכא, אבל מעט. אתה בעיקר הולך למקומות שבהם אינך מסכים עם החטיבה. אתה כל הזמן מתמודד מול החטיבה; אתה מזהה את האזורים שבהם יש אי־הסכמה.
בפועל, כמובן, ננקטו כל המודלים האלה, אבל לכל רמ"ח בקרה — על פי אישיותו ותפיסתו — יש מודל שבו הוא משתמש בעיקר.
היכן הבקרה נכנסת לתחום של חטיבת המחקר? יש המרובע של ג'והרי שהתפרסם דווקא כשדיבר על זה שר ההגנה דונלד רמספלד. לפני המלחמה ב־2003 הוא אמר"there is no unknown…" ואנשים צחקו ואמרו "מאין רמספלד, שהוא אדם אינטליגנטי, טייס וקצין, מביא את הדברים?" הבנתי אז שהוא מדבר על האמת המודיעינית: יש דברים שאתה מודע שאתה יודע והם מידע שאתה בטוח בו; יש דברים שאתה מודע שאינך יודע — שיש לך פערי מידע ואתה משלים אותם; ויש דברים שאינך מודע שאינך יודע ומשם באות ההפתעות הגדולות. מניסיוני רב השנים בתפקיד רמ"ח בקרה, הבעיה העיקרית שלנו במודיעין הישראלי היא שפעמים רבות אינך מודע שאתה יודע. כלומר, יש לנו במאגרים תשובות לחידות רבות מאוד שאיננו מבינים שהן בעצם מענה לחידה קיימת בזמן אמתי. פעמים רבות גם אין יודעים לחזור אליה בדיעבד.
הבקרה באמת חשובה במקומות שבהם אין שאלת מחקר; כשהמחקר אינו שואל את עצמו "האם יש לי בעיה מסוימת?" — התפקיד של הבקרה הוא לעורר. כלומר, יש מידע ואמ"ן אינו מתייחס אליו (המחקר), או שאין מידע וצריך להתייחס למידע, כי לפעמים יש תהליכים שאין עליהם מידע. למשל על העלייה של החמאס ורצונו לתפוס את השלטון בינואר 2006, לא היה מידע. אני זוכר שהיה לנו ויכוחים על כך כשהייתי רמ"ח בקרה. היו אומרים לי "קשי, תראה סימוכין" ולא היו כאלה. אבל זה באמת קרה והם תפסו את השלטון.
עקרונות החשיבה שאני מציע נסמכים גם על מקורות עתיקים. בעיית הקונספציה היא בעיה מרכזית, אבל כשאנחנו מחנכים את האנשים לחשוב בעיקר בדרך אחת, בדרך האינדוקטיבית — אתה אוסף ידיעות, מגבש, מסכם אותן ומוציא מוצר; אוסף עוד ידיעות ומוציא מוצר וכך הלאה. בדרך הזאת, החוקר צריך לקבל ידיעות כל הזמן. זו שיטה שמגבילה את המחקר; שיטה של עוגנים שאינה מאפשרת לנו לפרוץ, לצאת מחוץ לקופסה. הקופסה, בעיניי, מורכבת משלושה ממדים:
- מה שקיבלת כשנכנסת לתפקיד, מהחפיפה, מהתובנות של קודמיך — אתה לומד ומאמץ אותן.
- מה שאתה מפתח בעצמך.
- ממד הגובה — סגנון החשיבה שלך.
סגנון החשיבה שלנו צריך להיות אחר ממה שאנחנו מחנכים עליו. אפילו בתפילת שחרית נמצאים הכללים של הלוגיקה שבהם צריך לעסוק. רבי ישמעאל מדבר על 13 המידות של התורה מכלל לפרט ומפרט לכלל. הכוונה היא שבלימוד שלנו איננו יכולים ללמוד רק בדרך הרגילה שבה אנחנו אוספים נתונים ומגיעים למסקנות. חייבים לעבוד בדרך אחרת — לעבוד ולפרוץ — כי הדרך הרגילה מוגבלת על ידי המידע ולכן חייבים לעשות אותה. כששאלו את איינשטיין איך הוא מגיע למסקנות לפני כולם, הוא סיפר שיש לו בהתחלה תחושת בטן, רעיון שהוא בודק אותו; הוא מעלה היפותזה, אפילו כמה, ומתחיל לבדוק אותן. באקדמיה, בכל מחקר לוקחים השערה כלשהי ובודקים אותה. במודיעין, החוקרים נמצאים בתוך החומר ויודעים לעשות הערכה: כשיש לך 90% מהמידע וחסרים לך 10%, אתה עושה הערכה. זו אינה כוונתי. אני מתכוון למקרים שאין מידע וצריך לבנות סיפור שלם גם כשאין מידע, או כשאין הערכה, או כשיש 10% מהמידע ו־90% הערכה. אנחנו מחנכים את האנשים לחשוב רק בצורה האינדוקטיבית — לאסוף נתונים ולהגיע למסקנות. אבל יש עוד שתי צורות חשיבה שצריך לסגל לאנשים ואולי אפילו לבחור אנשים שיש להם אותן באופן טבעי. הדבר הראשון הוא חשיבה מערכתית: קצין שחוקר נושא, יכול להיות חוקר מצוין בזירה טכנית על טק"ק (טיל קרקע-קרקע), אבל אם הוא לא יבין את הכלכלה האיראנית ולא ידע מה קורה בפוליטיקה הפנימית באירן, הוא גם לא יבין דברים שקורים בתוך מערך הטק"ק. אתה חייב "להגדיל ראש". במילים אחרות, חשיבה מערכתית — ראייה של תמונה גדולה הרבה יותר מאשר תחום העיסוק של החוקר. הדבר השני הוא חשיבה תסריטית-תהליכית. החיים הם כמו סרט וידאו, והמודיעין שמגיע אלינו הוא תמונות סטילס. צריך יכולת לחבר את תמונות הסטילס לסרט כלשהו. רוב האנשים מעדיפים להישאר עם תמונות הסטילס ולהגיד: "אני מעדיף שיגיעו עוד תמונות ודרך זה אני אשלים את הסרט", ואני טוען: "לא, אתה חייב לבוא עם הערכה. אנחנו עוסקים בהתראה, ואין לנו תמיד זמן. אתה חייב לבוא באומץ ולנסות להשלים את ההערכה". יש אנשים שיש להם זאת ויש אנשים שאין להם זאת. זה תלוי במאפייני אישיות, אבל אפשר לאתר אנשים שיש להם דברים אלה. אני אתן דוגמה לחשיבה דדוקטיבית. מישהו שאל את מדלב כמה יסודות יש בכימיה. הוא בדק ואחרי כמה ימים אמר: "יש לנו 62 יסודות, אבל כשסידרתי את הטבלה — התברר לי שיש 92 יסודות. אני לא יודע מה ה־30 האחרים, אבל אני יודע אבל איך הם נראים וממה הם מורכבים וככה צריכה להיות הטבלה". הוא הצליח לגלות עוד 8–10. שאר היסודות התגלו אחרי מותו. אבל זו היא היכולת לצאת מתוך הדברים. גם סטיבן הוקינג נותן מקום רב לאינטואיציה, לחשיבה, לתחושת בטן שמביאה לבדיקת רעיון. לא מנסים לפרש רק את מה שכתוב במידע אלא עובדים גם מחוץ למידע. חושבים גם על דברים שלא קיימים במידע. כדי להיות נאה דורש ונאה מקיים, אביא כמה דוגמאות מתקופת היותי רמ"ח בקרה. אגב, אני טוען שיש קשר בין ניתוח טקסטים ובין ניתוח טקסט מודיעיני. רוב הערבים יוצאים מנקודת הנחה שאנחנו מאזינים להם ומדברים בצורה מקודדת, כמו שכותב משורר. כשלאה גולדברג כותבת שיר "ערב מן הגלעד", היא יוצאת נגד לינת הילדים בקיבוצים. היא לא תכתוב משהו שלילי, אז היא כותבת על טלה שחור. היא תיקח משהו אחר, ולא תכתוב בדיוק על הדברים. לדעתי, המחקר המודיעיני אינו מקצוע מתמטי אלא שייך למדעי החברה. גם כשאתה עוסק בנושא של מחקר טק"ק, כלי החשיבה שלך והניתוח צריכים להיות של מדעי החברה ולא של מדעי הטבע, כי אנחנו עוסקים בנושא שאי־הבהירות בו גדולה.
הדוגמאות לעבודות שעשיתי משקפות את המנהג שבו רמ"ח בקרה צריך לעסוק. אני חושב שהוא צריך לעסוק גם בנושאים טקטיים אבל גם בנושאים גדולים. למשל, מהו נושא גדול? ידידי טוען שההצלחה הגדולה והיחידה של הבקרה היא הנסיגה של צה"ל מלבנון לפני שנת 2000. כרמ"ח שבויים ונעדרים ואחר כך כראש זירת עומק, טענתי שהחיזבאללה אינו רוצה שניסוג מלבנון; שכל העשייה של חיזבאללה צריכה להיות מנותחת מהזווית שחיזבאללה אינו רוצה שנצא מלבנון, אף שהוא מצהיר אחרת. אמרו לי שזה יהיה גדול ההישגים של חיזבאללה אם הוא יצליח להוציא את הצבא וזה יהיה גדול האסונות שלו — הוא יאבד את ה"רזון ד'אטר" שלו שזו ההתנגדות. ישראל יצאה מקו הגבול וזה יצר בעיה לחיזבאללה ובאמת לפחות זה מה שבני גנץ עשה והוא מרצה על זה במב"ל (המכללה לביטחון לאומי). אני חושב שהוא לא יכול לבצע פיגועים — משנת 2000 הוא מבצע הרבה פחות פיגועים. הוא יכול להתחזק, אבל היכולת שלו הרבה יותר קטנה, כמעט אפסית. לפני כן, הוא היה הרבה יותר חלש וגרם לנו לאבדות רבות יותר. כמה חודשים לפני הנסיגה הגיע אלינו מידע שחיזבאללה בחדרי החדרים אומר שהוא נגד נסיגה ישראלית ושהוא חושש מאוד ממנה ורוצה להפריע לה. הנסיגה הייתה מתוכננת ל־7 ביולי והוקדמה ל־24 במאי, בין היתר כי חיזבאללה תכנן שנסיים ב"קרשצ'נדו" גדול של אבדות.
הערה מן המאזינים: צריך לזכור שחיזבאללה הוא קודם כול ארגון לבנוני, והעניין שלו הוא מעמדו בתוך לבנון ולא רק ההתעסקות בישראל.
שלמה קשי: אין ספק בכך. לדוגמה, בקורס קמ"נים של חיל הים ביקשו דוגמה לחשיבה דדוקטיבית. חיזבאללה מאיים עליהם והם רוצים לדעת אם לחיזבאללה יש יכולות נגד חיל הים הישראלי. לפי המידע, אין שום יכולות נגד חיל הים הישראלי — אין להם טילים; הם יכולים לירות ארטילריה רגילה לכיוון הים, וטילי נ"ט אינם יעילים מעל הים. זה אפשרי אבל לא יעיל. ובעצם אין להם פתרון טוב חוץ מארטילריה סטטיסטית לירות לכיוון הים. השאלה העולה היא, האם אירן מייצרת טילי חוף-ים. אירן מייצרת שתי משפחות של טילי חוף-ים: C700ו־C800. האם יכול להיות שחיזבאללה ירצו כאלה טילים ואירן לא תרצה לתת? — זה אינו הגיוני. האירנים נותנים להם כל מה שהם מבקשים. השיא אז היה רקטות "זלזל", שהגיעו ל־250 קילומטר. האם יכול להיות שחיזבאללה לא ירצו? — חיזבאללה שואף לקבל כל אמל"ח שרק ניתן. עכשיו יש לקרוא את הידיעה דרך האספקלריה הזאת שלחיזבאללה יש טילי חוף-ים. אז הבנתי שעליי לעשות את הבדיקה בעצמי.
כשאתה מקבל ידיעות, אתה מקבל אותן לאורך שנים, אבל כשאתה שואל במחשב, אתה מקבל ברגע אחד 15–20 ידיעות. כששאלתי את השאילתה הזאת, היו לפניי עשרים ידיעות שמדברות על טילי חוף-ים בידי חיזבאללה. נרעשתי. למחרת כתבתי לחיל הים על התוצאה, והצעתי להם לבדוק את עצמם בהנחת עבודה שלחיזבאללה יש טילים כאלה. לצערי, לא קיבלתי תשובה. לצערי הגדול עוד יותר, גם לא נדנדתי להם. מאז זה מונח אצלי במקום של החידות הלא פתורות שבכל אחד בחודש, אני מסתכל ובודק אותן.
המלחמה פרצה ביום רביעי ב־2006. ביום שישי בבוקר, רם רוטברג, שהוא מפקד חיל הים הנוכחי, מכנס את אנשיו ושואל: "תגידו, יש לחיזבאללה איומים?" אמרו לו: "לא, אין אף איום על האניות שלנו". קם סגן אלוף יוקי — בחור שחושב מחוץ לקופסה — ואמר: "כן, יש להם C802". שאלו אותו: "למה אתה אומר זאת? מאיפה אתה מביא זאת?" במקום להגיד: "קשי כתב לנו ככה, ועשינו בדיקה וחשבנו…" שזה מה שקרה, אמר "תחושת בטן". אמר לו רם, ובצדק, "אני לא יכול להזיז את הכוחות לפי תחושת בטן של כל אחד". לא עשו כלום ובערב קרה מה שקרה. בנס, היו "רק" ארבעה הרוגים. חיזבאללה ירו שלושה טילים. טיל אחד נתקע על המשגר, טיל שני נורה על ספינה אחרת שלנו מדגם מיושן יותר, שהפעילה את הל"א (לוחמה אלקטרונית) כמו שצריך והטיל פגע בספינה מצרית ששטה מאחוריה והטביע אותה. הטיל השלישי פגע בנתונים לא טובים וגרם, במירכאות, לארבעה הרוגים בלבד.למחרת בבוקר באתי למשרד. איש חיל הים שואל אותי: "מפקד חיל הים שאל אותי, איך אף פעם לא דיברו באמ"ן או בחיל הים על האפשרות". אמרתי לו שכתבתי להם זאת לפני שלוש שנים וביקשתי שיבדקו. הראיתי לו את המכתב. הרל"ש שלו בדק במחשב, והתברר שהם הכינו תשובה, שלחו אותה לתיאום לזירות מחקר רלוונטיות, ולא שלחו את התשובה. בתשובה הזאת הם אמרו: נכון, קשי מצא כמה ידיעות על טילי חוף-ים C802 לחיזבאללה. אנחנו אפילו מצאנו יותר, אבל כל הידיעות הן של "שותפים", הן לא ידיעות כחול-לבן, לא חומר 8200 או מקורות יומינט. לידיעות שעוברות בין השותפים, אנחנו לא מתייחסים ברצינות. וגם אם אנחנו טועים, אין שום היגיון שאירן תיתן טיל כזה לחיזבאללה שהוא ארגון ולא מדינה. זה טיל שיש רק למדינות מפותחות. גם אין בכלל פעילות אימונים שלו בלבנון ויש לנו כיסוי טוב על הפעילות. משמע, גם אם הטיל הזה קיים בלבנון — הוא לא מבצעי. והתוצאות ידועות.
זו דוגמה לסוגיה טקטית, אבל בסופו של דבר זו סוגיה שעוזרת לראש אמ"ן לשרוד ועדת חקירה אחרי המלחמה. אני חושב שהבקרה צריכה להציב למחקר שאלות גדולות, שבגלל העבודה השוטפת שלו, הוא אינו שם לב אליהן ביום-יום. לדוגמה: האם המהפכה באירן נכשלה? לדעתי, התשובה חיובית, אבל אף אחד לא כותב על זה, חוץ מהעיתון "אקונומיסט", שלאחרונה הקדיש לשאלה הזאת גיליון שלם, וכתב: "כן, המהפכה באירן נכשלה". למה זה חשוב? אני חושב שאתה מבין את הדרך של האירנים, מה הם עושים, דרך זה שאתה מבין את מבט ההישרדות/הסתכלות שלהם. אמנם הם שולטים, אבל זמנם קצוב. מדינת ישראל שמה בראש מעייניה את הלחימה בגרעין ואיום הגרעין נתפס כאיום הגדול ביותר.
האם זה באמת האיום הגדול ביותר? האם יכול להיות שאם היינו באים לאירן ואומרים: או שלא יהיה לאירן גרעין או שלא יהיה לאירן נשק קונבנציונלי מדויק? לדעתי, האיום מנשק קונבנציונלי מדויק הרבה יותר מסוכן, כי הוא הרבה יותר סביר בהפעלה והנזק שאפשר לגרום אתו אינו יותר קטן. אולי אין זה נזק גדול אחד במקום אחד, אבל זה יכול להיות הרבה מאוד נזקים מדויקים במקומות אחרים. למחקר יש שאלות רבות מאוד שהוא יכול לקבל מהבקרה וליהנות ממנה. ומה העלות של הבקרה? זה אלוף משנה, סגן אלוף ושלושה חיילים. מבחינת התקנים, זה כמעט חצי אחוז של חטיבת המחקר. בשכר, זה בקושי אחוז אחד של חטיבת המחקר. כדאי לאמ"ן לשמור על חטיבת המחקר בעלות של אחוז אחד; כדאי להמשיך את הבקרה ולהמשיך לחשוב איך לשפר אותה. אני חושב שהדבר המרכזי בבקרה הוא ראש אמ"ן, אם ראש אמ"ן נותן גיבוי לבקרה ומחזק אותה (והוא יכול). אם הוא לא, אני חושש שחטיבת המחקר יכולה להתעלם מהבקרה. היא יכולה שלא להתייחס לתוצרים של הבקרה ובסופו של דבר — זה פוגע גם בחטיבה וגם בבקרה. חשוב מאוד מי נבחר להיות רמ"ח בקרה. צריך שיהיה אדם עם "רקורד", שעבר בתפקידים מרכזיים. זה תפקיד סמלי, ואנשים מסתכלים ‘מי מעיר לי? מי האיש שמעביר עליי ביקורת?' אני באתי לתפקיד של רמ"ח בקרה אחרי שמילאתי תפקיד של קמ"ן אוגדה, סגן קמ"ן פיקוד וראש זירה דרומית בחטיבת המחקר. הרגשתי, שמבחינת קשת התפקידים והבסיס שיש לי, אני יכול לעמוד ולהעיר. הייתי גם אחרי תפקיד ראש זירת עומק. צריך לבחור גם על פי האישיות — שלא יהיה "פודל" ולא "רוטוויילר", אלא משהו באמצע. ושידע גם לשחק. צריך לחשוב לעתיד כיצד לפתח את הבקרה, אולי לכיוון אחר. אפשר לחשוב על ביטולה, אבל אולי גם לבנות גוף קהילתי מאוחד בצורה אחרת ולאו דווקא כמו שהיא היום.
יעקב עמידרור, אלוף (מיל')
רמ"ח בקרה בשנים 1983–1986; ראש חטיבת המחקר, צרכן של מחלקת הבקרה בשנים 1992–1996.קודם כול, יש רפורמה. דברים שרואים משם — לא רואים מכאן. מילאתי ארבעה תפקידים רלוונטיים: רמ"ח בקרה, רח"ט מחקר, מזכיר צבאי לשר הביטחון וראש המטה לביטחון לאומי. בראשון הייתי היצרן ובשלושת האחרים, לפחות בשניים האחרונים, ממש צרכן, ובאמצע — רח"ט מחקר. מתחרה וצרכן. דברים רבים במודיעין נראו לי חשובים הרבה יותר כשאני עשיתי אותם, והם נראו אחרת מבחוץ. הייתי אומר שזה כמעט טבעי, אבל זה מאוד חריף. מנקודת המבט של התפקיד האחרון, במשרד ראש הממשלה, אין למחלקת הבקרה בכלל זכר. זה כלי שנבלע כולו בתוך אמ"ן. אין לו ביטוי החוצה. הסיבה די ברורה כי יש עוד שניים-שלושה ארגונים שעוסקים בנושא הזה וממילא הדבר האחר, הקטן יותר, נבלע בתוך אמ"ן.
יותר מכך — לראש הממשלה לא חשוב שימיה של אירן ספורים, שהשלטון באירן גמור. אני מזכיר לכם שהאימפריה הביזנטית הייתה רקובה 300 שנה, והאימפריה הטורקית הייתה רקובה והייתה "הילד הרע/החולה" של אירופה במשך 150 שנה. לכן, זה אינו רלוונטי. אם זה עתיד לקרות בחודשיים הקרובים זה רלוונטי. אם זה עתיד לקרות בשנתיים הקרובות — זה עדיין רלוונטי. אם בשלושים השנים הקרובות — כנראה לא רלוונטי. חוויתי זאת. הייתי ראש ענף 2, כשענף 2 עוד היה אחראי, בין השאר, גם על חצי האי ערב. ישב אצלי מישהו בדיון חשוב מאוד. אמרו: "סעודיה לא יכולה להיות בלי מצרים, וסעודיה חייבת לחזור למצרים כי סאדאת אחרי הסכם וכולי". "מתי?" אמר: "זאת אני לא יודע". זה לא רלוונטי, זה צריך להיות בשוליים בחלק מהדברים. אבל לומר שזה שווה ערך מבחינת הסיכון של מדינת ישראל מול נשק גרעיני, זו הסתכלות כמעט טכנית, חסרת הבנה של משמעותו של איום גרעיני. נראה לי שאתה מסתכל על הדברים מתוך עצמם, מתוך עצמך ויכול להיות שאני טועה — אני כבר לא בתפקיד ומותר לי לטעות — אני אומר את דעתי האישית. לחשוב אחרת זה תמיד חשוב מאוד, אבל בסוף צריך לקבל החלטות וההחלטות האלה צריכות לקחת בחשבון גם את החשיבה האחרת, אבל הן אינן יכולות להיות "תלויות באוויר". אני חושב, אגב, שבנושא הגרעין קשי טועה, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. היה לי חשוב לומר זאת כי צריך להיזהר מנקודת מבט שמסתכלת על העולם דרך המודיעין. ההסתכלות על העולם דרך המודיעין היא הסתכלות אחת. היא לא תמיד הכי חשובה, היא לא תמיד הכי נכונה ובסוף היא בוודאי לא תמיד הכי קובעת. אם אתם רוצים — קחו את אוסלו והחלטות ממשלת ישראל. בספטמבר 1993, בשבוע שבו נחתם הסכם אוסלו, אמרנו שזה יכול להיגמר בירי קטיושות על אשקלון. כולם אמרו "ואו! איך יכול להיות שאתם אומרים דברים כאלה?!" אבל איש לא שינה בגלל זה את ההחלטות שלו, כי הייתה אידאולוגיה, הייתה תפיסת עולם ואני אפילו לא אומר אם היא הייתה נכונה או לא. אמרו שיכול להיות שייפלו קטיושות באשקלון. דרך אגב — נפלו קטיושות על אשקלון, למי שעוד תוהה. ודרך אגב, בשלב מסוים ראש הממשלה אמר: "איימו עלינו שייפלו קטיושות באשקלון, סתם מפחידים אותנו". ובמשך חצי שנה לפחות נפלו קטיושות באשקלון. לכן, צריך להיזהר מאוד מהתחושה שההחלטות יוצאות מתוך המודיעין וחוזרות לתוך המודיעין. הן לוקחות בחשבון דברים אחרים רבים.
הבקרה נולדה במקום שבו יש היררכיה מאוד ברורה ודוקטרינה מאוד חזקה ונוקשה המכוונת לתחום כלשהו. היא נולדה בתוך הכנסייה הקתולית, שבה אמרו בוועדות מי יהיה קדוש. בכל ועדה אנחנו ממנים אחד שיטען "נגד". אנחנו רוצים למנות את פלוני-אלמוני בתור קדוש, כי הוא עשה דברים נפלאים לפני 500 שנה, אבל כדי לוודא שאיננו טועים, ניקח מישהו שתפקידו להוכיח לנו שאנחנו טועים — שהקדוש אינו קדוש. רוב ההחלטות במודיעין אינן מהסוג הזה — אין בהן היררכיה ברורה; אין תמונה ברורה לגמרי, שאתה יודע מה אתה רוצה, ואתה אומר למישהו "תוכיח לי שאני טועה". רוב הדברים הם הרבה יותר מורכבים ומסובכים. אינך יודע לאן אתה הולך, אינך יודע למה אתה מתכוון, אין לך כוונת מכוון כשאתה יוצא לדרך. אתה מנסה להבין מתוך החומר לאן זה מוביל אותך. ברוב המקרים אתה בטוח למדי ויש לך דעה מוקדמת כלשהי, כמו שלרוב האנשים יש דעות מוקדמות. אתה בטוח למדי לאן ללכת ולכן השיטה הזאת טובה — בעירבון מוגבל. התפקיד העיקרי שלה — כמו ששלמה קשי אמר — הוא לפתוח את השורות. קיבלתי את חטיבת המחקר ב־1992, אחרי שסקר של ענף פסיכולוגיה בחיל המודיעין על כל היחידות באמ"ן הגיע למסקנה שחטיבת המחקר היא הגוף הכי סגור באמ"ן בשל היעדר הפתיחות האינטלקטואלית של האנשים שבו. המצב הכי גרוע של חטיבת המחקר הוא אם אי־אפשר לנהל שם ויכוח פתוח. נקטתי אמצעים מלאכותיים כדי לפתוח את החטיבה. כל ארבעה חודשים ערכתי כנס שבו אמרתי מהן טעויותיי ואילו טעויות עשתה החטיבה. ביקשתי שסמלים יבואו לדיונים, שכל מי ש"נגע בחומר" ידבר, ושכל אחד יוכל לומר את דעתו.
הייתי בחטיבת המחקר לפני מלחמת יום הכיפורים. עמוס גלבוע שיושב פה, לימד אותי לכתוב לקט. אמר לי: "למה כתבת ככה? תכתוב אחרת". בחטיבה לא הייתה פתיחות, והייתה יראה מאוד גדולה מפני האינטלקט שיושב למעלה. לא כולם העזו לומר מה הם חושבים. אם זה קורה בחטיבת המחקר, זה רע. אם בשביל לפתוח זאת צריך את הסמל הזה של רמ"ח בקרה — שיהיה ברור שזה תפקידו וכל אחד יכול לפנות אליו. כשהייתי רמ"ח בקרה, פנו אליי אנשים מתוך המחקר וביקשו שאבדוק משהו כי זאת דעתם. ויותר מזה — רמ"ח הבקרה פותח דרך בשאילת שאלות. לפחות באירוע אחד מאוד קרדינלי, הציגה חטיבת המחקר הערכת מצב ראשונה לראש אמ"ן אהוד ברק; הוא השתלט על הדיון וחטיבת המחקר לא יכלה לומר את דעתה. אמרתי לראש אמ"ן שהוא מפריע לחטיבת המחקר. הם ישבו על זה שלושה חודשים, ויש לשמוע אותם. ראש אמ"ן צריך לדבר בסוף הדיון ולא בתחילתו כדי לא להפריע לדיון להתפתח. אם בשביל לפתוח את חטיבת המחקר ולפתוח את אמ"ן צריך את רמ"ח בקרה, כדי שיהיה מישהו שמסמל זאת ובאמת מאשר זאת, אני חושב שזה "שווה". אני לא מכיר מקרים רבים שבהם הבקרה עלתה באמת על שגיאה כלשהי — קרדינלית או לא קרדינלית — של חטיבת המחקר. אני לא זוכר זאת בעצמי כשהייתי רח"ט מחקר או רמ"ח בקרה, אבל, יכול להיות שזיכרוני כבר בוגד בי, ושיש מקרה או שניים, בוודאי לא עניין קרדינלי. צריך שתהיה אווירה שמותר לאדם לומר הכול, לכל אחד ותמיד, ובלבד שהוא יודע לנמק זאת, להגן על עמדתו ולא סתם לזרוק דברים. פעם אמרתי שמחלקת הבקרה היא המחלקה היחידה בצה"ל שנכנסת לרכב ויש עוד מקום לנהג. בסוף, כל התשלום על זה הוא תקני אלוף משנה וסגן אלוף ועוד שני חיילים. אני חושב שזה תשלום טוב. למה? כי הם אנשים אגרסיביים כמוני, פחות אגרסיביים ממני או יותר אגרסיביים ממני, אז מבחינה אינטלקטואלית אפשר להידרדר למצב שבו אנשים לא אומרים מה דעתם, כי הדבר האחרון שהם רוצים עכשיו זה לעמוד לפני רח"ט וש"יכניס להם". ואם יש כתובת שמאפשרת זאת, אני חושב ששווה לשלם את המחיר הזה. זה כלי לפתיחות בחטיבת המחקר וזה המפתח בעיניי, ולא מחלקת הבקרה. מחלקת הבקרה היא מכשיר בלי הדבר הזה.
זאת הסיבה, אגב, שאמרתי לאהוד ברק שאני מסכים להיות רמ"ח בקרה רק בשני תנאים:
- המחלקה תהיה כפופה לראש אמ"ן ולא לרח"ט מחקר, כי הבנתי מה המשמעות של זה מבחינת הפתיחות.
- אוכל להיכנס עם ראש אמ"ן לכל דיון, חוץ מדיוני שיבוצים.
למה? כי חשוב מאוד שרמ"ח בקרה ידע מה קורה בחיי המודיעין: שידע על מבצעים, על דברים שאמ"ן עושה מחוץ לחטיבת המחקר. זה נותן לו אפשרות להבין יותר טוב איפה אמ"ן נמצא ומה ראוי להעיר ומה לא ראוי להעיר. אהוד ברק קיבל את שני התנאים האלה ללא היסוס. אדרבא, הוא אמר: "אין שום בעיה אתה תהיה מחוץ לחטיבת המחקר". אסור להסתכל על מחלקת הבקרה רק על פי ההצלחות והכישלונות שלה. התפקיד שלה הוא לעודד את הפתיחות בתוך חטיבת המחקר ולעורר אותה.
איתי ברון, תא"ל (מיל')
ראש חטיבת המחקר מ־2011 עד לאחרונה; מציע שאלה: אולי אפשר אחרת?כשנכנסתי לכאן, פגשתי את המפקד הראשון שלי בצבא, במודיעין חיל אוויר: את יונתן לרנר. הוא אמר לי: "שמעתי שאתה מתנגד לבקרה, באתי לשמוע". אני לא מתנגד לבקרה, כי איך אפשר להתנגד לבקרה? אני לא חושב שאפשר להתנגד לבקרה, כי הרי זה באמת רעיון יפה, שובה את הלב ואת המוח. אבל כבר יש לנו ניסיון של ארבעים שנה עוד מעט. יש פה מבחן אמפירי ומותר להיות ביקורתי כלפי הבקרה. אעלה אוסף של הערות, שאולי דומות למה שאמר עמידרור, שבדרך כלל נוטה לחשוב שיש בינינו פערים תיאורטיים בתפיסתנו את המקצוע, אבל באמת אין לנו. אבל — המסקנה שלי שונה משלו. כלומר, גם אני חושב שאם לב העניין הוא יצירת אווירת מחלוקת בתוך חטיבת המחקר, אזי הבקרה אינה מנגנון טוב לזה. זה העניין.
אני רוצה לומר ארבעה דברים:
- איך אני מבין את האתגר;
- הסביבה החדשה הזאת מעצימה מאוד את האתגר;
- התפיסה המודיעינית שלי, שבמובן הזה קרובה מאוד למה שעמידרור תיאר פה, עם כמה ניואנסים.
- כמה מילים על הבקרה.
מה האתגר שלנו? בתפיסה שלי, המציאות היא "שם", היא קיימת. יש גם גישות שאומרות שאין מציאות. אני לא מקבל זאת. יש מציאות נוכחית, ויש מציאות עתידית. כאנשי מחקר, הכלי שלנו הוא המציאות הקיומית — נוכל לגעת בה כשהיא תתרחש, היא לא תלויה בתפיסתנו, היא לא קיימת רק במוחנו אלא ממש קיימת שם. תפקידנו לברר את המציאות הזאת לצורך קבלת החלטות. איננו צופים את העתיד אלא מסייעים למקבלי ההחלטות לחשוב על העתיד. כמו שאמר שלמה גזית וכולם אחריו, ההפתעה היא בלתי נמנעת. זה משהו שאתה חייב לחיות אתו במקצוע הזה. בחדר הזה לא צריך להסביר זאת. ולשאלה שהוא שאל, "האם זה יכול לקרות שוב?" — כן, זה יכול לקרות שוב. במובנים רבים זה גם קרה לנו, אפילו בשנים האחרונות, לא פעם. לא בעוצמה של מלחמת יום הכיפורים אבל מבחינה מתודולוגית — היו אלה אותן טעויות. מה בינינו לבין המציאות? למה זה כל כך מסובך? בינינו לבין המציאות הרים של עיוותי תפיסה ובעיות נוספות, מידע חלקי ועניינים אחרים. לאורך השנים זיהיתי שתי בעיות מרכזיות. האחת היא מה שאני קורא "כשל הדמיון". זה מה שוועדת החקירה של ה־"9.11" האמריקאית קראה לו: חוסר היכולת לדמיין את אפשרות ה', דהיינו: לא את ארבע האפשרויות שהעלינו, כשאנחנו מעלים אפשרויות, אלא את זו שלא העלינו. זה נובע מחוסר היכולת שלנו להתעלות לגובה האירוע — אף שאנחנו בדרך כלל חושבים על הדמיון שלנו כמשהו שהוא הרבה יותר עשיר מהמציאות. אנחנו מדמיינים. אנחנו מפליגים בדמיון? לא. שוב ושוב, למדתי מהכישלונות שלי, שהמציאות עשירה יותר מהדמיון שלי. אנחנו מדמיינים — והמציאות מתגלה כיותר עשירה. זה כשל הדמיון.
הבעיה השנייה היא זו שהוזכרה על ידי כולם: הדבקות בקונספציה, חוסר היכולת שלנו לאמץ רעיונות חדשים והרבה יותר מזה: הקושי שלנו להיפרד מרעיונות קיימים. אלה בעיות היסוד ומתוך בעיות היסוד האלה, נכנסה סביבה חדשה, במובנים רבים, שאני מסמן בה שלושה או ארבעה אתגרים. אף אחד מהם אינו חדש, אבל ההתהוות הנוכחית, הסביבה הנוכחית, מעצימה אותם מאוד.
לאתגר הראשון אני קורא "אתגר ההתהוות". עניינו בכך, שבשנים האחרונות, להבנתי, רוב האירועים במזרח התיכון לא ניזומו על ידי אף אחד. הם פשוט קרו, כתוצאה מדינמיקה של הסלמה או דינמיקה אחרת. לעתים בניגוד לאינטרסים של הצד השני. ולא באופן נדיר — בגלל אובדן שליטה — גם בניגוד לאינטרסים של שני הצדדים. זו אינה תופעה חדשה. אנחנו מציינים עכשיו מאה שנה למלחמת העולם הראשונה, שכנראה הייתה גם היא התהוות כזאת. ישראל לא ידעה במאי 1967 מה יקרה ביוני. גם בתחילת יוני 1982 היא לא ידעה איך ייראו 18 השנים הבאות בלבנון. ולנו, אין מושג מה יקרה מחר בבוקר — אז זה לא דבר חדש. אבל הממסדים המודיעיניים, ברובם, נבנו מול בעיה שבלבה היה מישהו בצד השני שהיה מקבל החלטות, הוגה רעיון. היו אחרים שתרגמו זאת לתבנית והיו אחרים שביצעו זאת. "צוק איתן", בכפוף להתקוטטות של אמ"ן והשב"כ אחרי המבצע, היה דוגמה לכך. אנחנו לא רצינו בזה, חמאס לא רצו בזה, זה פשוט קרה. אז זה אתגר מסוג אחד, שיוצר הוויה מודיעינית מאוד מעניינת. איך עושים מודיעין כשיש אתגר של התהוות? כל עניין החדירה, תהליך קבלת ההחלטות של הצד השני, כל המבצעים עתירי הסיכון, כל המשאבים העצומים שהושקעו בלהגיע כמה שיותר "למעלה", למקום שבו מקבלים את ההחלטות — עדיין חשובים, אבל הדרך שלהם מורכבת יחסית.
האתגר השני פחות חשוב לענייננו, אבל הוא חשוב. זה אתגר שאני קורא לו "אתגר ההיעלמות". בשנים האחרונות פחות ופחות אנשים מבינים על מה אני מדבר, אבל בחדר הזה יבינו. אנחנו גדלנו כשראינו את האויבים שלנו, הייתה להם צורה, הם היו מאורגנים בדיביזיות, בחטיבות, בגדודים. הקצינים שהיו בחטיבת המחקר, בזמני וגם לפני כן, כבר לא "ראו אויב". הוא נטמע בתוך האוכלוסייה האזרחית, בתוך בתים אזרחיים, מתחת לקרקע, הוא מוסווה. אין אויב. זה אתגר ההיעלמות.
האתגר השלישי מאוד רלוונטי לענייננו: זהו אתגר המהירות. זה קצת קשור לאופן שבו עמידרור תיאר את הדיונים: הכול קורה פה כל כך מהר. גם בגלל שהכול חשוף לתקשורת, כולם צריכים להגיב מהר, וגם בגלל אותם כלי מלחמה שניתנים להפעלה בלחיצת כפתור. לא צריך להוריד טנקי גישור לרמת הגולן, לא צריך לגייס מילואים. פשוט אפשר להפעיל בלחיצת כפתור גם את טילי הקרקע, גם את הרקטות, גם את הסייבר.
האתגר הרביעי הוא העלייה בשיעור של מה שאני קורא "תעלומות". פה צריך להבחין בין "סוד" ל"תעלומה". סוד זה משהו שקיים במציאות ומישהו יודע עליו את התשובה. כמה רקטות יש לחיזבאללה? מה הטווח של C802? יש בכלל C802? אין C802? זה הסוד. התשובה לסוד הזה נמצאת בכספת או בספרייה של מחשב ואנחנו צריכים למצוא אותה. תעלומה היא מה יקרה בסוריה אחרי בשאר; מתי תהיה אירן גרעינית; מה יקרה בכיכר תחריר בקהיר, אם נתקוף בעזה. שאלות רבות, רלוונטיות לתהליך קבלת ההחלטות, אבל אין עליהן מידע ולא יכול להיות עליהן מידע. זה עניין אחד שקשור בסביבה החדשה.
לדבר השני אני קורא "הדור של אחרי 73" בקרב מקבלי ההחלטות. זה הדור שאני חוויתי בשנים האחרונות. דור סקרן, חקרן — גם בדרג הצבאי הבכיר, גם בדרג המדיני. הסיפור המסופר על 1973 כאילו ה"טייקונים" מהמודיעין מגיעים ומיד מקבלים את דעתם, זה הדבר הכי רחוק ממה שאני נתקלתי בו בשנים האחרונות. כלומר, גדל פה דור, שהחוויות המעצבות שלו הן מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה. זה דור שמפקפק באמִתות; זה דור של מחליטנים, שאינו מקבל את מה שהמודיעין אומר כמובן מאליו, והדבר האחרון שמתקבל על דעתו הוא שמישהו במודיעין יגיד לו אמירות מוחלטות לגבי ההווה והעתיד. גם זה קשור בסביבה שלנו ובמהפכת המידע, וזו התפיסה המודיעינית שלי:
נקודת המוצא שלנו היא אי־ידיעה. אנחנו יותר לא יודעים מאשר יודעים. בספר הפופולרי של יובל נוח הררי "קיצור תולדות האנושות", הוא מסביר ומתאר בצורה יפה איך האנושות הגיעה למהפכה המדעית, כשבפעם הראשונה היא הכירה בזה שלשאלות הכי גדולות אין תשובה — לא אצל הכומר ולא אצל זקני הכפר. זה גם מצב הפתיחה של המעשה המודיעיני. אנחנו יותר לא יודעים מיודעים. זו אמירה מאוד קשה של קציני המודיעין, כי הם יודעים. בליבת התפיסה שלי, אם המציאות היא שם, אם בינינו לבינה יש כל מה שציינתי קודם, אם אין באמת דרך לדעת מה יקרה — הדרך היחידה היא לעורר פקפוק, להטיל ספק, לייצר מחלוקת ולהניח שהספק הוא גנרטור. הספק הוא גנרטור לחשיבה מחקרית והמחלוקת — כמו בפילוסופיה, בתאוריה על חופש הביטוי — בסוף, כשאתה שם משהו על השולחן, כשאתה מצליח להתווכח, יש יותר סיכוי שהאמת תזדקק. לדעתי, זה גם מה שהנחה מלכתחילה את הרעיון של הבקרה. הרעיון של ספק ומחלוקת ניצב בבסיס החשיבה על הקמת מחלקת בקרה. אי־אפשר להתווכח במקום שיש בו רק דעה אחת. ולכן אימצנו בשנים האחרונות את הרעיון האמריקאי (שמבחינה פילוסופית יש לו שורשים חזקים בחשיבה הישראלית והצה"לית) של "אפשרויות מתחרות". מול בעיות שקשורות בהבנת ההווה ובהערכת ההתפתחויות לגבי העתיד, יש לנסות להציג שורה של אפשרויות גם בתוכנווגם למקבלי ההחלטות. זה נכון, זה בסיסי, ורעיון ה"דווקא" בנוי על זה. ועדיין, כשמסתכלים על חטיבת המחקר לאורך השנים, יש בה גישה כלשהי של אפשרות מובילה. כשאתה מסתכל על הידיעות, צצה אפשרות מובילה. את האפשרות המובילה הזו אתה בודק בצורה כנה מאוד לפי המידע, אבל כשיש לך אפשרות אחת, המידע לעולם יתמוך באפשרות האחת. לכן אימצנו את הרעיון של אפשרויות מתחרות. לב העניין הוא ביצירת תרבות של מחלוקת בתוך המחקר ובמובנים רבים באמ"ן כולו. כמו שקשי הראה באחד השקפים שלו — בעידן הזה, הגבולות בין האיסוף לבין המחקר מיטשטשים. התרבות של המחלוקת צריכה להיות תרבות כוללת של הקהילה ותרבות כוללת באמ"ן — להתווכח באחד השלבים, להטיל ספק.
הבעיה היא שזה מנוגד לטבע האנושי. זו מסקנה אמפירית, לא תאורטית. אנשים אינם אוהבים ויכוח; אנשים בסך הכול אוהבים קונצנזוס. כשאתה ליד שולחן הקבינט או אצל אחד המנהיגים — אתה מרגיש הרבה יותר נוח כשמהנהנים אתך בהסכמה (בדרך כלל — כשאתה מתאר אִיום נורא), והרבה פחות נוח כשנעים בחוסר הסכמה כשאתה אומר להם שמשהו טוב יקרה. כולנו רוצים להרגיש חלק מהקונצנזוס. הוויכוח אינו נוח לנו, ולכן צריך להכניס אותו בצורה כמעט מלאכותית. זה שורש הרעיון של הבקרה.
הביקורת שלי על הבקרה היא שבמובנים רבים היא פתרון לא מערכתי. כלומר, היא אינה מצליחה באמת לזעזע את חטיבת המחקר או את אמ"ן כדי לייצר את המחלוקת הזאת. המחלוקת חייבת לבוא מתוכם. לא קל לפתוח זאת וכל אחד מנסה לעשות זאת בדרכו. ניסיתי לעשות זאת דרך הטכנולוגיה: רעיון של רשת, להטיל ספק וּויכוח. לאורך השנים התלוננו שאין דעות אחרות. יצרנו מערכת — "INET" — שבה מקבלי ההחלטות מקבלים בצורה ממוחשבת תוצרים של מחקר מכל הסוגים: אמ"ן, מד"ן אוויר, מד"ן ים, פיקודים. נוצרה מין רשת שאִפשרה לאנשים רבים לכתוב את דעתם. יש שם עשרות דעות אחרות; לא רק בתגוביות (טוקבקים), על מה שהמחקר אומר, אלא גם מעין מגזר נפרד בתוך המערכת הזאת של דעה אחרת, שמקבלת שם בולטוּת. זה עודד אנשים לכתוב דעות אחרות. הם קיבלו קרדיט על דבריהם וידעו שהם מגיעים בתפוצה מאוד רחבה. עניין שני הוא התחקירים, שבהם אתה מנתח את השגיאות שלך. דבר נוסף שעשינו שגם מייצר את המחלוקת הזאת, הוא לייצר שיטות מחקריות שאינן התהליך האנליטי הרגיל, האינדוקטיבי, שקשי תיאר בצורה ביקורתית ובצדק, אלא שימוש במשחקי מלחמה, שבעיניי הם כלי מחקרי רב עוצמה, כי הם מתמודדים עם הדינמיות של ההתהוות ושל המהירות. בתהליך של הסרטה לאחור, אתה אומר: "אוקי, אירן עשתה ניסוי גרעיני, איך זה קרה?" אתה מנסה ללכת לאחור ופתאום התרחישים הפחות סבירים נראים יותר סבירים.
כשמדברים על הבקרה, כולנו חושבים על התרעה מפני מלחמה. זו עדיין חשובה, אם כי הרעיון של מלחמה יזומה, מתקפת פתע של הצד השני, נראה בעיניי פחות רלוונטי היום. הבקרה, במובנים רבים, מכוונת לעניין הזה. היום אני חושב שלא קראנו לזה בצורה הזאת בדיוק. אבל אם אני צריך לנסח את העיקרון של הפעלת אמ"ן בשנים האחרונות, אני קורא לו "מודיעין מאוזן" — ההבנה שבגלל התופעה הזאת של ההתהוות או בגלל טעויות שעלולות לקרות, האם זה יכול לקרות לנו שוב? כן, עלול להיות שאנחנו נגיע ל־5 באוקטובר או ל־6 באוקטובר בבוקר ולא נדע מה הולך לקרות. זה יכול לקרות. כשמסתכלים לאחור על יום כיפור, זאת הייתה בעיה אחת, שבדרך כלל מייחסים לה חשיבות רבה. לצדה היו עוד שלוש בעיות לפחות: אי־הבנה את תפיסת הלחימה של הצד השני, אי־הבנת מרכיבים בבניין הכוח של הצד השני, טילים נגד טנקים, טילים נגד מטוסים. הייתה גם בעיה חמורה של מודיעין למטרות, שמי שזיהה אותה אז, היה בעיקר חיל האוויר. זה סימן את הבעיה לעשרות השנים הבאות. ב"מודיעין מאוזן" הכוונה לחלק את המשאבים באופן מאוזן: להשקיע בהתרעה מפני מלחמה, לקבל החלטות, להשקיע לא מעט במודיעין המערכתי, בהבנת תפיסת הלחימה של הצד השני, המודיעין האופרטיבי, מודיעין לבניין הכוח, ובמודיעין למטרות.
הבקרה עושה דברים טובים רבים, אבל בראייה רטרוספקטיבית של עשרות שנים, אני מצטרף למה שעמידרור אמר. גם בתקופתו של קשי ושל אחרים, זיהו דברים שהמחקר טעה בהם והפנו את תשומת הלב לכך שיש טילים, כאלה או אחרים. אבל במובנים רבים, ואני מודע לבעיה של השימוש במילה הזאת, זה "קוריוז", אין זה פתרון מערכתי. זה חייב לבוא מתוך המחלוקת הפנימית.ובסוף, אם אני צריך לסכם במשפט אחרון, רון כתרי פתח את הסדנה עם האמירה של רני, רמ"ח בקרה לפני כמה שנים, שזה לא רק "משחק אינטלקטואלי". אז לתזה של המשחק הזה, משחק או לא משחק, יש גבול יחסית נמוך שלא יפתור לנו את הבעיות. טוב שיש אותו, זה באמת "כסף קטן". אגב, בשנים האחרונות התחדד גם השימוש בכספים הקטנים. כלומר, ניהלנו דיון לא פשוט אם אנחנו צריכים את הבקרה הזאת, והיא שרדה את הדיונים האלה. חשוב ונכון שזה יהיה, אבל בעיניי, אין זה פתרון מערכתי. ודבר אחרון: המטרה אינה "להציל את ראש אמ"ן מוועדת חקירה", כי אם לצמצם את הטעות.
(הערה: איתי כתב ספר על הפרקטיקה של עבודת המחקר: "המחקר המודיעיני", שהתפרסם במסגרת המכון לחקר מודיעין ומדיניות במאי 2015).
שלמה ינאי, אלוף (בדימוס)
מפקד פיקוד הדרום וראש אגף התכנון לשעבר, היום סגן יו"ר "קרן קיסריה". כיהן כמנכ"ל קונצרן "טבע" בשנים 2007–2012. הוא מתייחס לראייה של ניהול סיכונים מזוויות אחרות, שאינן דווקא צבא או מודיעין.נדמה לי שאני היחיד בחדר שאינו איש מודיעין. יש לי זכויות המיעוט. כשרון כתרי ביקש ממני לדבר כאן, הוא דיבר אתי על מונח נפוץ מאוד בעולם העסקי — "ניהול סיכונים". בהזמנה הרשמית, רק אצלי מופיעות המילים "ניהול" ו"סיכון". אצל כל האחרים כתוב "בקרה" ו"איפכא מסתברא" — דברים פחות מוגדרים.
כמו כל קצין שמקורו בשריון, באתי מרובע ומוכן עם משהו. תוך כדי ההקשבה, שאלתי את עצמי האם אני אכן הולך לדבר על הדברים הנכונים. בין השורות עלתה ההנחה שאם יש בקרה או אם נעודד מחלוקת וריבוי דעות, נדע לתת תשובה יותר טובה לשאלה הכי בסיסית: איך מתמודדים עם אי־הוודאות? איני בטוח שההנחה הזאת נכונה. כלומר, אין שום הוכחה שאם תהיה יותר מחלוקת, נדע יותר על העתיד ונדע להעריך אותו טוב יותר. גם בעולם העסקי יש אי־ודאות, וההסתכלות הזאת על אי־הוודאות באה מתוך ההנחה, שלא ניתן לתת תשובה לאי־ודאות. הניסיונות למצוא דרך, לא רק שאינם משיגים את המטרה, אלא אף יוצרים הטעיה מאוד מסוכנת. אז נכנסים לעולם השני, שבמערכת הביטחונית הוא קצת פחות מפותח, אבל במערכות הכלכליות-עסקיות הוא מאוד מפותח, וזה המחיר. כלומר, כמה משאבים, אנרגיה, תקציב, אנשים ויכולות, תצרוך השאלה של הערכת העתיד? ומכיוון שבסוף, הדברים הם סופיים ומוגבלים, אנחנו משלמים מחיר בדברים האחרים. אני מציין זאת מכיוון שאנחנו שירתנו ביחד שנים רבות באותו ארגון, מנקודת מבטו של הלקוח — לא הדרג המדיני, אלא הלקוח הצבאי. בשלושים שנות השירות שלי, הייתה חסרה, באופן משמעותי, יכולת מודיעינית צבאית מקצועית. ובמובנים מסוימים, זה בא על חשבון זה, כי המשאבים הם סופיים.
לדוגמה: מספרים שבמלחמת יום הכיפורים, ב־8 באוקטובר, הגיעה ל"בור" במטה הכללי ידיעה — או דיווח — שמחלקת טנקים של צה"ל חצתה את התעלה לצד השני. לא קראתי על זה בשום מקום, ולכן אני מעז לומר שכנראה זה לא התרחש. שום טנק של צבא הגנה לישראל לא ידע כיצד לחצות על גשר סובייטי כי הוא נועד למעמס של "טיראנים" (54/5–T] והטנקים שלנו היו אז מסוג "פטון", ושקלו הרבה יותר. לימים הייתי מפקד פיקוד הדרום ובאותם הימים הצטייד הצבא המצרי בטילי "טאו" אמריקאיים. בכל סקירת מודיעין הציגו את המספרים שהיו מבהילים כבר מהרגע הראשון. טיל "טאו" הוא טיל רציני, ואני שאלתי מהי היכולת הצבאית. צריך לדעת כמה טילים יש מאחורי כל משגר; אילו אימונים עשו; אילו מערכות אימון הם קנו. יכולת צבאית היא מכפלה של המרכיבים שמניתי ומרכיבים נוספים. להערכתי, לא קיבלנו תשובות. לחצתי, התעקשתי ואחרי זמן מה קיבלתי תשובה. כשחקרתי את הבסיס לתשובה שנראה לי לא הגיוני, אמרו לי שלפי תצלום אוויר של המחסנים, העריכו איזו כמות יש שם. זו נקודה מאוד מעשית, מכיוון שיש תחומים של אי־ודאות שצריך להסכים ולקבל שלא נדע. ביום שהבינו שיש נושאים שאין להם תשובות, התחילה התפתחות. גם בעתיד יש דברים שלא נוכל לדעת. אנחנו לא נוכל לדעת מה יהיה בעתיד, כי זאת תופעה שנגזר עלינו כנראה לחיות אתה. למרות זאת, יש כל הזמן ניסיונות לנחש אותו. יש קונצנזוס שהעתיד יישאר תעלומה ושלא נוכל לחזות אותו, כך או אחרת. מדי יום אנחנו מקבלים לכך הוכחות. אבל העתיד, או האתגרים העומדים בפנינו בעתיד, חלקם ניתנים לפתרון וניתנים לצמצום ובהם כדאי להשקיע לפחות חלק משמעותי מהגורם שמופקד על צמצום הסיכון.
הסיכון מורכב משני מרכיבים — ההסתברות וחומרת האירוע. סיכון הוא מכפלה של השניים. על ההסתברות מונח כל הדיון של אי־הוודאות שהיה פה ובמקומות אחרים: מה ההסתברות שדבר יקרה? אנחנו לא יודעים כי אנחנו לא יודעים מה יכול להיות. גם ביחס לגודל הנזק יש כמובן אי־ודאות. אנחנו לא יודעים מה הוא יהיה, אבל אותו אנחנו יכולים להעריך ולכמת. בעולם הכלכלי-עסקי, ניהול סיכונים מתייחס רובו ככולו, לגודל הנזק, ואיך למנוע אותו או לצמצם אותו. עוסקים מעט מאוד בשאלה מה ההסתברות שזה יקרה מכיוון שמבינים את הקושי שבאי־הוודאות. רוב המאמץ מושקע בשאלה איך לצמצם את הנזק והאם אפשר למנוע אותו. זאת גישה הרבה יותר פרגמטית, הרבה יותר מעשית, שאפשר לעשות לה גם אנלוגיות. אחרי זה, כל אחד לשיטתו גם בעולם שבו אנחנו נמצאים. בעולם העסקי אין מדובר בחיי אדם אלא בכסף. את הכסף אפשר לספור ולמדוד, בצורה יותר קלה.
גם בתחומים הצבאיים-הביטחוניים אפשר למדוד דברים רבים מאוד, כך שאין לברוח לעולם הנוח והקל של "קשה למדוד". קשה להעריך ביטחון. 85% מתוכו אפשר למדוד, אפשר להעריך ואפשר לנהל גם בצורה כלכלית. בעולם העסקי, מכיוון ששם אפשר למדוד, גם הבקרה היא מושג הרבה יותר מצומצם. היא ביצוע מול תקציב. אין בקרה במובן של ההגדרה שהציע פה רון כתרי בתחילת הערב — של הסתכלות על דברים מזווית אחרת ודרך זה לבצע את הבקרה לעשייה. הבקרה מאוד מוגדרת ומצומצמת. היה תקציב, והיית צריך לעשות בתקציב הזה דברים מסוימים. מה שקוראים בעגה "תכנית עבודה". בואו נבדוק את התפוקה מול התשומה, או כוונה מול התקציב הראשוני ונראה מה קיבלנו ומה לא קיבלנו.
באופן גס, העולם העסקי מחולק לשני עולמות תוכן: אחד הוא עולם הציפיות העתידיות, או ניהול הציפיות העתידי. תעשיית הציפיות העתידיות, או כמו שאומרים, בשפה יותר פשוטה, "בורסה" או העולם הפיננסי, שבו מנסים לראות לאן הדברים ילכו ולפי זה להשקיע. העולם השני הוא עולם יצירת התהליך הראלי, שבו גם מסתכלים על דברים בצורה הרבה יותר מנטליסטית ובסיסית: של תוצאות, הישגים עסקיים וכולי.
הסיכונים מתחלקים בהתאמה לארבעה תחומים:
- הסיכונים הפיננסיים. כל המערכות שעוסקות ברגולציה של העולם הזה — רואי חשבון, מבקר הפנים, ועדת הביקורת, הכללים השונים והרגולטורים השונים — מנסות למנוע את הסיכונים שטמונים בעצם ההוויה הזאת של הניהול הפיננסי, בין אם זו גנבה או מעילה ועד טעויות ברישום או כללי רישום, ולתת תמונה יותר שקופה ויותר אמתית על מצב העניינים שבו הפירמה מתנהלת ובו מתבצעת הפעילות הכלכלית העסקית.
- תחום הציות. בעולם הפיננסי יש כללים שצריך לקיים ולמלא. הציות הוא נושא מדיד והוא נבדק. הוא נחשב לסיכון. כלומר, אי־הציות הוא סיכון ויש תחום שלם שמנסה לטפל בו ולהתמודד אתו.
- בטיחות. תחום יותר מקיף כי הוא חורג מהתחומים הפיננסיים לתחומים משפטיים ולתחומים של סביבה ושל קיום תקנות וחוקים בנושאים שאינם בהכרח כספיים. הציות הוא ציות ויש לו החלקים או הנושאים שבהם הוא עוסק.
- בעיניי, התחום הכי קרוב, הכי מעניין, הוא הסיכון שבאסטרטגיה לא נכונה. אחד ההבדלים המהותיים בין העולם העסקי לבין העולם הביטחוני הוא, שבעולם הצבאי-ביטחוני יש עימות שמתקיים אחת לכמה שנים. במדינות מאושרות, בתדירות נמוכה ובמדינות פחות מאושרות — בתדירות גבוהה יותר. בעולם העסקי, המלחמה היא מצב קבע. כלומר, אין שם מצב של הפוגה. כל יום אתה יוצא לקרב ולא נגד אויב אחד, אלא מול אויבים רבים. בעולם העסקי קוראים להם מתחרים, אבל זה אותו דבר. כולם מנסים להשיג את אותה מטרה — שאתה תהיה מחוץ למשחק — ומפעילים כל מה שאפשר כדי לנצח אותך בעולם התוכן העסקי-כלכלי. כדי למנוע את התבוסה שלך, אתה צריך לבוא עם אסטרטגיה. אסטרטגיה תגדיר כיצד תשיג את היעדים שלך וכיצד תוציא את המתחרים שלך החוצה. הסיכון באסטרטגיה לא רלוונטית הוא סיכון קיומי ממשי לכל פירמה ולכל חברה, ולכן הסוגיה הזאת היא חלק מתפיסת העולם של ניהול הסיכונים. כלומר, לוודא שיש לי אסטרטגיה רלוונטית ותקפה, שתאפשר לי להשיג לא רק את היעדים שלי, אלא גם להשיג אותם באופן שימקסם את התועלת. במקרה הזה — את הרווח ואת יצירת הערך לבעלי העניין או לבעלי המניות בחברה או בארגון.
העיסוק העיקרי בניהול הסיכון אינו בחיזוי הסיכונים, אלא בהתמודדות עם הנזקים האפשריים. לכן יש טכניקות שונות או אסטרטגיות שונות של התמודדות עם אי־הוודאות. הדוגמה הפשוטה ביותר היא פיזור השקעות, או פיזור היחסים על פני תחומים שונים או על פני מרכיבים פיננסיים שונים. נקודת ההנחה פשוטה: ברור לגמרי שבשלב מסוים תהיה נפילה, או משבר בשוק הזה — נפילה של בורסה; שינוי דרמתי בשערי מטבע; נפילה של מחירי סחורות, של נפט; או המצאה חדשה שתוציא אותי מהתחום שבו אני חזק היום. זה יכול להיות בדברים רבים ולכן חלק מהעניין הוא הפיזור. כאשר מאתרים ריכוז גדול של עשייה בתחום מאוד ספציפי, הדבר הזה מוגדר בניהול הסיכונים העסקי כסיכון גבוה. ויש כמובן, כל מה שזה גורר מסביב לכך. מירידת ערך בגין הסיכון הזה, (כלומר, מי שמעריך אותך נותן לך פחות ערך) ועד דרישה של הדירקטוריון למצוא פתרון להקטנת הסיכון או לפיזור הסיכון, או למצוא פתרונות אחרים, שיקטינו את הריכוזיות. זו אינה מציאות שיש לה בהכרח הקבלה בעולם הביטחוני או בעולם הצבאי שאנחנו עוסקים בו, כי יש לנו מדינה אחת ואנחנו לא יכולים לפזר את עצמנו על מקומות רבים. אבל בבניין הכוח בהחלט ניתן להתמודד עם העניין.
השאלה האמתית חוזרת לאותו בסיס: האם אנחנו עוסקים במודיעין של העובדות או במודיעין של הכוונות, ועד כמה אנחנו מחלקים בצורה יותר מאוזנת את הרצון שלנו לוודא מידע על מה שיקטין את הסיכון שמולו אנחנו מתמודדים. בהתמודדות מול הנושאים שאנחנו יודעים שהם יקרו, נוכל לטפל בהם בצורה כזאת או אחרת, אם זה בבניין הכוח הצבאי או בשיטת ההפעלה או בתורת הלחימה שלו. ההצלחה בו תהיה בשיעורים הרבה יותר גבוהים מאשר בעולם שבו קשה מאוד להתמודד עם אי־הוודאות מול העתיד.
כמה מילים על סוגיית אי־הוודאות. בעולם העסקי, האנליסטים מקבילים לקציני המודיעין. הם אמורים לחקור את הפירמה הכלכלית ולנסות לתת תשובה לאן היא הולכת, ומה הסיכוי. ובסוף הם נותנים גם מספר — כמה היא שווה. זאת בשונה מהעולם הצבאי-ביטחוני, שם אתה צריך לקלוע להערכה שלהם. כלומר, זה עולם הפוך במובנים האלה. אם אינך קולע להערכה שלהם אותך — לא הצלחת. אם החברה פספסה את התחזית של האנליסט, שזה בעצם כמו הערכת מודיעין, הוא יודע פחות, הוא רק עשה הערכה, אבל זה היה עולם שאני מניח שקמ"נים היו קונים אותו מיד. תחשבו שהמלחמה פרצה בניגוד להערכה של הקמ"נים או שהמדינות החמיצו זאת בתחזית המודיעין. זו בערך ההקבלה לעניין. אחוז ההצלחה שואף לאפס.
עם אי־הוודאות של העתיד מתמודדים בשני כלים:
- הכלי האינטואיטיבי — הם מנסים לזהות בדרך הרגילה והמקובלת בדיוק כמו בעולם השני — בהערכת מצב שנוכל לזהות מגמות וננסה לזהות תהליכים יותר מאשר להסתכל על הדברים האחרים שבאמצעותם חוזים את העתיד עצמו.
- הכלי המתמטי. אם נחשוב על אי־הוודאות כשווי של מניה, תארו לכם שמחלקת המחקר של אמ"ן הייתה מצליחה לחזות את שווי המניה של חברת Xבעוד שנה, או בעוד חודש, או בעוד שבוע. ליכולת הזאת יש ערך דמיוני, ולכן הושקעו משאבים רבים בשאלה איך חוזים את העתיד של השווי. אף אחד לא הצליח, אף שחלק מהם מרתק, בדרכים אותן ניסו.
לסיכום: ניהול סיכונים, הוא ניסיון לנהל את העתיד ומה הוא צופן. לטעמי, זה לא ניתן. וזאת אפילו יומרה או אשליה מסוכנת, שגורמת להסטה מהדבר היותר חשוב שהוא הדיון איך מצמצמים את הנזק שהיה ויקרה, שזה תחום יותר מעשי ובו אנחנו יכולים לפעול.
דברי סיכום
ד"ר צבי שטאובר, (תא"ל מיל')
אני בטוח שהבקרה עושה עבודה טובה, ובאמת — זה אינו הנושא שעל הפרק. הנושא על הפרק הוא, איך נוכל לשפר את תהליכי חשיבתם של המעריכים, להבין טוב יותר את המציאות ואת בסיסהּ (פרדיקציה). בקרה היא אחד הכלים. יש כלים אחרים, של תסריטים. כשהייתי רע"ן 3 והייתי נוסע לוושינגטון, היה שם "צוות אדום" שבחן מה קורה עם ברית המועצות. הם הגיעו למסקנה שברית המועצות תמשיך להתקיים. זה היה בערך שנה לפני שהיא התמוטטה. בעל תפקיד בוועדה הלאומית של ה־CIAאמר לי: "היא הולכת להתמוטט". אמרתי לו: "למה אתה מספר זאת לי? ספר זאת להם", ותשובתו הייתה שהם אינם רוצים לשמוע אותו. הייתי בברלין חודש לפני איחוד המזרח והמערב ואפילו המודיעין הגרמני לא חשב שזה יקרה. יש חולשות אנוש. צריך לייצר מכניזם ותהליך, שדרכם — אם נפעל נכון — נצמצם את חולשות האנוש. מה שיותר מעניין אותי נוגע בשאלות הפילוסופיות: מה זאת המציאות? איך היא מתפתחת? האם נכון ש"המציאות מתהווה" ולכן אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה? אני לא בטוח אם זה נכון או לא נכון. כעיקרון, ודאי שיש ברוב המקרים אלמנט של אקראיות. מיליונים רבים מושקעים היום במה שנקרא בצורה עממית "תורת הגרגיר". כל אלו מכם שהיו עם הנכד בשפת הים ובנו ארמון חול — מהו הגרגיר שהפיל את הארמון? מה היא המכונית השנייה שיצרה את הפקק? מה הרגע שבו תהליך צבר מומנטום? מהי השנייה הזאת? מה קרה שם?קראתי את הסיכום המעניין של איתי, ואני שמח שנוציא אותו לאור. הוא מעניין מאוד וכתוב בשפה שונה מהשפה הרגילה והמוכרת של המחקר. יותר זרימה ופחות הדגשות. האמת היא שלמרות השיפורים, למרות המיליונים שמשקיעים, כמעט כלום לא השתנה בחמישים השנים האחרונות. קראתי היום שקרנות הנאמנות בארה"ב, שמחזיקות טריליונים של דולרים, הביצועים שלהן בשנה שעברה היו פחותים. אף אחד מהם לא התאבד. מאז ימי קדם, כל אחד מאתנו פנה לחוזה, נביא, מעלה באוב, כוהן, וכולנו הכשלנו תמיד את הצרכנים. הדת היהודית אמרה לנו להיות צנוע; "ונסתרות דרכי אלוהינו"; אל תחקור במופלא ממך; אתה רק בן אנוש, אתה לא יודע ואל תדע. אינני יודע איזה פתרון יש לעניין הזה. אני רוצה רק לעורר אותו כמחשבה, לדיון נוסף. לא רק אנחנו טעינו כאנשי מודיעין. גם הפרופסורים טעו, ההיסטוריונים טעו. אף אחד מהם לא אמר שתהיה טלטלה אזורית.
היה לי פעם רח"ט, שתמיד היה עושה רשימה של "התכונות הנדרשות מקצין המחקר". אמרתי לעצמי, שאם אמצא אדם כזה — אתחתן אתו. חבל שיהיה קצין מחקר. פשוט מופלא! הוא גם דמיוני וגם קפדן, גם מעשי וגם מעופף, גם נצמד לשורה וגם פועל נגד השורה; פשוט אדם. יכול להיות שהיינו צריכים לשלוח אותו לתחרות עם נציג חב"ד בתחרות על "מלך המשיח הבא". אין אנשים כאלו! כדאי שנהיה קצת יותר צנועים, כולנו בני אדם. אני חושב שהמודיעין חושב שהוא יותר נוכח שם מאשר הוא באמת.
כולנו מדברים על צניעות. המודיעין צריך להגיד "זאת אני לא יודע". מישהו עוד ישאל "אז למה אנחנו צריכים אתכם?" בעיקר במודיעין האסטרטגי, אם אתם לא יודעים לספק זאת? אני רוצה לראות ראש אמ"ן שיושב אצל ראש הממשלה ששואל: "שלמה, מה אתה חושב?" והוא משיב לו: "אני מצטער, אדוני, זה לא התפקיד שלי". חונכנו שהבסיס לכל פעולה שלנו הוא המידע. אין ידיעה — אין מידע. בא קשי ואומר "אולי נחשוב גם קצת אחרת?" נקודה יפה.
זה כנס שני שקיימנו בנושא מחקר. ערכנו כנס לפני שמונה חודשים, עם גורמי המחקר, על הגישה המחקרית-מודיעינית לטלטלה האזורית. פתחנו השנה את המכון לחקר מודיעין ומדיניות, ואנחנו נכנסים במרץ רב לסוגיית התוכן. יש בדרך פרסומים רבים. הצלחנו גם ליצור קשרים עם המודיעין, עם המקבילים שלנו בגרמניה, וכנראה גם נעשה זאת גם בארה"ב ובבריטניה.
אני מודה לכם שבאתם לכאן ואני רוצה להודות לרון כתרי, שארגן זאת וגם לאנשי המל"ם, למנכ"ל, אבל בעיקר — לבאים לכאן. "Devil's Advocacy" in Intelligence
העורך: אפי מלצר
עורכת הלשון: נילי גרבר
עיצוב וביצוע גראפי: עינת מרימי | סטודיו ע.נ.ע. בע"ם
הדפסה: משה אסייג בע"ם
