פיליפ נתנסון ז"ל
בן מרגרט והרמן נפטר ביום כ"ד באייר תשס"ד 15/05/2004
בנם של הרמן ומרגרט, אח צעיר לאנני. נולד בז' בכסלו תרצ"ג, 6 בדצמבר 1932, באלכסנדריה שבמצרים.
עד גיל 16 למד פיליפ בבית הספר היהודי באלכסנדריה ולאחר מכן בבית ספר תיכון צרפתי, שאותו סיים ובו קיבל תעודת בגרות.
מגיל צעיר השתייך פיליפ לתנועת נוער – בתחילה ל'צופי מכבי' ולאחר מכן לתנועת 'החלוץ האחיד'. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-1948 נאסרה פעילות התנועה והיא ירדה למחתרת. רבים מאנשיה נעצרו, אך התנועה המשיכה בפעילות ומטרתה העיקרית הייתה להעלות נוער יהודי ארצה, ובמקביל לסייע לעצורים יהודים שנכלאו בכלא אבו קיר. בהמשך התפרקה התנועה ותחתיה קמה תנועת 'דרור'. לתנועת 'דרור' הסתננו קומוניסטים ובני תנועות אחרות, מהלך שהביא לפילוג, ופיליפ נותר עם קבוצה מצומצמת. בתנועה הכיר פיליפ את רוברט דסה, שלימים גויס יחד עמו ליחידה 131.
עם קום המדינה הייתה במחלקת המודיעין במטה הכללי של צה"ל (רק בסוף 1953 הפכה המחלקה לאגף במטכ"ל) יחידה מבצעית אחת – יחידה 131, שנועדה לפעול במשימות מודיעין במדינות ערב בעיקר בעת במלחמה. בשנת 1951 נשלח למצרים סרן אברהם דר, קצין ביחידה, כדי לגייס צעירים יהודים ציונים ולהפעילם במשימות איסוף מידע במסגרת היחידה. הוא נעזר בפעילים ציונים ובאנשי המוסד לעלייה ב' כדי לאתר צעירים מהימנים.
ויקטור לוי, שגויס לתא באלכסנדריה, המליץ על חברו הטוב פיליפ נתנסון. פיליפ פגש את אברהם דר ולאחר המפגש הצטרף לתא. הוא נתן את הסכמתו להסתיר בביתו חומרים בלתי חוקיים, ובביתו נבנה סליק. אברהם דרש ממנו ללמוד את מקצוע הצילום והפיתוח, והוא יועד לשמש גם איש הצפנים של התא. פיליפ התקבל כשוליה בסטודיו לצילום, וכך החל לפתח את הידע שלו בתחום. הוא עזב את התנועה ועטה מעטה של צעיר הולל.
כדי לצאת את מצרים להכשרה בארץ, נרשם פיליפ לפקולטה להנדסה בפריז. בקשתו נענתה בחיוב אולם רק לקראת סוף 1952 קיבל אשרת יציאה למשך שנה. פיליפ הגיע לישראל בינואר 1953 והחל בהכשרה צבאית ביחידה 131. בין היתר למד צילום ופענוח צפנים. בהכשרה היה עם רוברט דסה.
בתום הקורס יצא פיליפ לצרפת, שהה בה מספר שבועות ומשם הפליג למצרים. עם שובו השיג משרה בבורסת הכותנה, וכך יכול היה לנוע בחופשיות בנמל, שהיה מוקד התעניינות לחברי התא. עם חזרתו התחדשו האימונים. הוא הביא עמו הוראות לייצור חומר נפץ מרסק (חנ"ם), ובמחסן בגינת בית הוריו הם בנו סליק בו החלו חברי התא בהרכבת חומרים על פי ההוראות. באותה עת נעשה פיליפ לצלם מבוקש ושלח את ידו גם בצילום אומנותי. מספר תצלומים שלו אף זכו בפרסים בתחרויות חובבים.
החלטת ממשלת בריטניה ב-1954 להוציא את צבאה ממצרים עוררה בארץ חששות כבדים. מישהו באמ"ן הציע לחבל בחשאי במתקנים בריטיים ואמריקניים במצרים וכך לגרום לבריטים לשקול מחדש את החלטתם. אברי אלעד, קצין מיחידה 131, נשלח להפעיל את החוליה באלכסנדריה. החוליה הקהירית הייתה מורדמת אחרי שחודשים אחדים לפני כן התפטר מפקדה, ד"ר משה מרזוק, ולא מונה אחר במקומו.
פיליפ קיבל הודעה מוצפנת מפריז כי אברי אלעד עומד להגיע. הפגישה הראשונה עמו התקיימה בביתו. פיליפ, שהיה חשדן מטבעו, תמה על הופעתו המוחצנת של אלעד במכונית בולטת. כשהבין כי התא נכנס לפעילות מבצעית ביקש לסלק את החומרים והמסמכים מביתו ושאל לגבי קיום דרכונים למקרה ש... אברי אלעד גיבב הבטחות לגבי הדרכונים, והורה להשאיר את המעבדה במקומה.
פיליפ השתתף בשלוש פעולות. השלישית התקיימה ב-23 ביולי 1954, יום השנה להפיכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע באלכסנדריה ובקהיר. מטען החבלה התלקח בטרם עת בכיסו על מדרגות קולנוע 'ריו' באלכסנדריה, והוא נעצר מיד. לימים העיד פיליפ כי שמע את אחד מאנשי המֻח'אבַּראת (שירות הביטחון המצרי) שהיה בזירה מרגיע את הקהל מסביב ומכריז 'אל תפחדו, אל תפחדו! חיכינו להם. אלו הם ששרפו את הספרייה האמריקאית'. ויקטור לוי שהיה עמו בזירה, הבחין במתרחש והצליח לחמוק, אולם נעצר שעות מספר לאחר מכן. פיליפ הובהל לבית החולים באמבולנס כשהוא מתפתל מכאבים. החקירה החלה כבר בבית החולים, ועוד לפני שטיפלו בפצעיו נלקח לביתו לצורך חיפוש ולחקירות. תוך ימים אחדים נעצרו יתר חברי שתי החוליות, ובדצמבר 1954 הועמדו לדין. היחיד שלא נעצר היה מפקדם, אברי אלעד. לימים התברר כי בגד בפקודיו והסגירם לידי המודיעין המצרי. פיליפ היה הראשון שחשד כי אברי אלעד בגד בו וחבריו, והביע חשד זה בפני חבריו בכלא. בתחילה השתיקו אותו חבריו שסירבו להאמין שכך אירע, אולם ככל שחלף הזמן והגיעו לידיעתם רסיסי מידע על השתלשלות האירועים מרגע ההתפוצצות, דרך החקירות ועד ללכידתם של כל חברי הרשת, השתכנעו שהצדק עמו וכי אברי אכן הסגירם למצרים.
ד"ר משה מרזוק, מפקד החוליה הקהירית, ושמואל עזר, מפקד החוליה האלכסנדרונית, נידונו למוות ונתלו בקהיר בח' בשבט תשט"ו, 31 בינואר 1955. שאר חברי החוליות נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. פיליפ נתנסון נידון למאסר עולם עם עבודות פרך. פיליפ וחבריו עברו עינויים קשים בעת החקירה וסבלו קשות במהלך שהותם בכלא.
בשנים הראשונות בכלא עבדו פיליפ וחבריו בעבודת פרך במחצבה. באחד הימים חש פיליפ שהסוהר נטפל אליו ואף חבט בו במקלו. פיליפ נמלא כעס, חטף את המקל וזינק על הסוהר. האסירים הפרידו מיד ביניהם, כולל ויקטור שחש להציל את חברו בעוד הסוהרים מפליאים בהם מכותיהם. התקרית הסתיימה בהשלכה לצינוק. כשחזר פיליפ מהצינוק היה למושא הערצה של האסירים, בייחוד הצעירים. הסוהר התרחק מהם...במהלך השנים כתב פיליפ שירים בצרפתית, שמר על כושר טוב ולמד יוגה באופן עצמאי בעזרת ספר שהגיע לידיו באחד הימים. כלשונו, היה חשוב לו 'להישאר חזק כדי שיוכל להחזיר פייט...'. פיליפ היה חד לשון ונועז, ולא חדל מלהגות תכניות בריחה, אולם הן היו תכניות סרק שלא יצאו לפועל בעיקר מאחר שהוריו ומשפחות חבריו עדיין התגוררו במצרים, והחברים החליטו שלא לסכנם.
כמעט שלוש שנים חלפו מאז הגיעו החברים לכלא ורשויות הכלא נדרשו לכישורי הצילום והפיתוח של פיליפ. היה עליהם להכין אלבום אסירים, ומשלא הצליחו פיליפ סייע להם לפתח את התמונות ובהמשך אף הדריך בקורס צילום לסוהרים. הוא מונה אז לצלם הרשמי של הכלא, שוטט בו והגיע לכל מקום שבו נדרש צילום. כך יצא לבתי כלא אחרים עם קבוצת הכדור-סל שהוביל רוברט דסה.פיליפ התגלה בכלא כחובב ציפורים. הוא גידל באהבה זוג תוכים שהלכו והתרבו עד כי היה צריך להעביר חלק מהם לכלוב מחוץ לתא, ולמגינת ליבו גם כמתנות שוחד לקציני הכלא. התוכים הפכו ל'שיגעון' של כלא טורא.
במהלך כל תקופת שהייתו בכלא לא נסוגו הוריו של פיליפ מהמאבק לשחרור בנם. הם הוסיפו לבקרו בכל עת שאפשרו להם. בשנת 1964 קיבל אביו ד"ר נתנסון שבץ לב בלכתו ברחוב באלכסנדריה. אמו של פיליפ, מרגרט, אישה אצילית, לא הסכימה לעזוב את מצרים. היא המשיכה לבקר אותו ככל שאפשרו לה וסייעה בכסף, ברכישת צבעים ובדים לחבריו שציירו בכלא, ברכישת תוכים ועוד. רק לאחר שחרורו הסכימה לעלות ארצה.
ראוי להדגיש את חלקו המרכזי של המוסד, הן בתקופת איסר הראל והן בתקופת מאיר עמית, במאמצים להביא לשחרור אסירי ה"פרשה" – ובהם פיליפ נתנסון ז"ל – ולהקל על תנאי מאסרם.בכלל זה נציין פניות לראשי שירותי מודיעין עמיתים, ניצול קשרים מיוחדים רלוונטיים, פניות למנהיגי מדינות, לראשי הכנסייה ולארגון "הצלב האדום", הפעלת שליחים ומתווכים, הצעות כופר, גיוס סיוע משפטי ועוד..
גם בעקבות מלחמת ששת הימים נדרש מאמץ מיוחד כדי לכלול את אסירי ה"פרשה" בחילופי השבויים שנערכו עם המצרים.רוברט דסה, ויקטור לוי, מרסל ניניו ופיליפ נתנסון "נידוני קהיר" שוחררו מהכלא בעסקת חילופי השבויים לאחר מלחמת ששת הימים והגיעו ארצה בראשית פברואר 1968, לאחר 14 שנים בהם היו כלואים במצרים. באותה שנה התחתן פיליפ עם ברברה, עולה חדשה מדרום אפריקה, שפגש באולפן ללימוד עברית בגבעתיים, ובהמשך נולדו להם אריאל ושרון. לאחר הגעתו ארצה קיבל פיליפ דרגת רב סרן בחיל המודיעין, ומאוחר יותר הועלה לדרגת סגן אלוף.
עם הגיעו ארצה שימש פיליפ צלם בעיתון הצבאי 'במחנה' ומאוחר יותר עבד במוסד, שם המשיך לתרום למדינה שנים רבות. גם לאחר הפרישה לגמלאות המשיך פיליפ לעבוד בהתנדבות במשרה חלקית.
בכל חייו שמר פיליפ על אופטימיות וחוש הומור מפותח. הוא אהב והעריך את החיים, אהב את הבריות והיה איש משפחה למופת.
פיליפ נתנסון נפטר ביום כ"ד באייר תשס"ד (15.5.2004).
על מצבתו נחקקו מילות ההספד של איתן הבר, עיתונאי ומנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין: 'אציל נפש, לורד מארץ הפרעונים'.
יהי זכרו ברוך.
עד גיל 16 למד פיליפ בבית הספר היהודי באלכסנדריה ולאחר מכן בבית ספר תיכון צרפתי, שאותו סיים ובו קיבל תעודת בגרות.
מגיל צעיר השתייך פיליפ לתנועת נוער – בתחילה ל'צופי מכבי' ולאחר מכן לתנועת 'החלוץ האחיד'. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-1948 נאסרה פעילות התנועה והיא ירדה למחתרת. רבים מאנשיה נעצרו, אך התנועה המשיכה בפעילות ומטרתה העיקרית הייתה להעלות נוער יהודי ארצה, ובמקביל לסייע לעצורים יהודים שנכלאו בכלא אבו קיר. בהמשך התפרקה התנועה ותחתיה קמה תנועת 'דרור'. לתנועת 'דרור' הסתננו קומוניסטים ובני תנועות אחרות, מהלך שהביא לפילוג, ופיליפ נותר עם קבוצה מצומצמת. בתנועה הכיר פיליפ את רוברט דסה, שלימים גויס יחד עמו ליחידה 131.
עם קום המדינה הייתה במחלקת המודיעין במטה הכללי של צה"ל (רק בסוף 1953 הפכה המחלקה לאגף במטכ"ל) יחידה מבצעית אחת – יחידה 131, שנועדה לפעול במשימות מודיעין במדינות ערב בעיקר בעת במלחמה. בשנת 1951 נשלח למצרים סרן אברהם דר, קצין ביחידה, כדי לגייס צעירים יהודים ציונים ולהפעילם במשימות איסוף מידע במסגרת היחידה. הוא נעזר בפעילים ציונים ובאנשי המוסד לעלייה ב' כדי לאתר צעירים מהימנים.
ויקטור לוי, שגויס לתא באלכסנדריה, המליץ על חברו הטוב פיליפ נתנסון. פיליפ פגש את אברהם דר ולאחר המפגש הצטרף לתא. הוא נתן את הסכמתו להסתיר בביתו חומרים בלתי חוקיים, ובביתו נבנה סליק. אברהם דרש ממנו ללמוד את מקצוע הצילום והפיתוח, והוא יועד לשמש גם איש הצפנים של התא. פיליפ התקבל כשוליה בסטודיו לצילום, וכך החל לפתח את הידע שלו בתחום. הוא עזב את התנועה ועטה מעטה של צעיר הולל.
כדי לצאת את מצרים להכשרה בארץ, נרשם פיליפ לפקולטה להנדסה בפריז. בקשתו נענתה בחיוב אולם רק לקראת סוף 1952 קיבל אשרת יציאה למשך שנה. פיליפ הגיע לישראל בינואר 1953 והחל בהכשרה צבאית ביחידה 131. בין היתר למד צילום ופענוח צפנים. בהכשרה היה עם רוברט דסה.
בתום הקורס יצא פיליפ לצרפת, שהה בה מספר שבועות ומשם הפליג למצרים. עם שובו השיג משרה בבורסת הכותנה, וכך יכול היה לנוע בחופשיות בנמל, שהיה מוקד התעניינות לחברי התא. עם חזרתו התחדשו האימונים. הוא הביא עמו הוראות לייצור חומר נפץ מרסק (חנ"ם), ובמחסן בגינת בית הוריו הם בנו סליק בו החלו חברי התא בהרכבת חומרים על פי ההוראות. באותה עת נעשה פיליפ לצלם מבוקש ושלח את ידו גם בצילום אומנותי. מספר תצלומים שלו אף זכו בפרסים בתחרויות חובבים.
החלטת ממשלת בריטניה ב-1954 להוציא את צבאה ממצרים עוררה בארץ חששות כבדים. מישהו באמ"ן הציע לחבל בחשאי במתקנים בריטיים ואמריקניים במצרים וכך לגרום לבריטים לשקול מחדש את החלטתם. אברי אלעד, קצין מיחידה 131, נשלח להפעיל את החוליה באלכסנדריה. החוליה הקהירית הייתה מורדמת אחרי שחודשים אחדים לפני כן התפטר מפקדה, ד"ר משה מרזוק, ולא מונה אחר במקומו.
פיליפ קיבל הודעה מוצפנת מפריז כי אברי אלעד עומד להגיע. הפגישה הראשונה עמו התקיימה בביתו. פיליפ, שהיה חשדן מטבעו, תמה על הופעתו המוחצנת של אלעד במכונית בולטת. כשהבין כי התא נכנס לפעילות מבצעית ביקש לסלק את החומרים והמסמכים מביתו ושאל לגבי קיום דרכונים למקרה ש... אברי אלעד גיבב הבטחות לגבי הדרכונים, והורה להשאיר את המעבדה במקומה.
פיליפ השתתף בשלוש פעולות. השלישית התקיימה ב-23 ביולי 1954, יום השנה להפיכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע באלכסנדריה ובקהיר. מטען החבלה התלקח בטרם עת בכיסו על מדרגות קולנוע 'ריו' באלכסנדריה, והוא נעצר מיד. לימים העיד פיליפ כי שמע את אחד מאנשי המֻח'אבַּראת (שירות הביטחון המצרי) שהיה בזירה מרגיע את הקהל מסביב ומכריז 'אל תפחדו, אל תפחדו! חיכינו להם. אלו הם ששרפו את הספרייה האמריקאית'. ויקטור לוי שהיה עמו בזירה, הבחין במתרחש והצליח לחמוק, אולם נעצר שעות מספר לאחר מכן. פיליפ הובהל לבית החולים באמבולנס כשהוא מתפתל מכאבים. החקירה החלה כבר בבית החולים, ועוד לפני שטיפלו בפצעיו נלקח לביתו לצורך חיפוש ולחקירות. תוך ימים אחדים נעצרו יתר חברי שתי החוליות, ובדצמבר 1954 הועמדו לדין. היחיד שלא נעצר היה מפקדם, אברי אלעד. לימים התברר כי בגד בפקודיו והסגירם לידי המודיעין המצרי. פיליפ היה הראשון שחשד כי אברי אלעד בגד בו וחבריו, והביע חשד זה בפני חבריו בכלא. בתחילה השתיקו אותו חבריו שסירבו להאמין שכך אירע, אולם ככל שחלף הזמן והגיעו לידיעתם רסיסי מידע על השתלשלות האירועים מרגע ההתפוצצות, דרך החקירות ועד ללכידתם של כל חברי הרשת, השתכנעו שהצדק עמו וכי אברי אכן הסגירם למצרים.
ד"ר משה מרזוק, מפקד החוליה הקהירית, ושמואל עזר, מפקד החוליה האלכסנדרונית, נידונו למוות ונתלו בקהיר בח' בשבט תשט"ו, 31 בינואר 1955. שאר חברי החוליות נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. פיליפ נתנסון נידון למאסר עולם עם עבודות פרך. פיליפ וחבריו עברו עינויים קשים בעת החקירה וסבלו קשות במהלך שהותם בכלא.
בשנים הראשונות בכלא עבדו פיליפ וחבריו בעבודת פרך במחצבה. באחד הימים חש פיליפ שהסוהר נטפל אליו ואף חבט בו במקלו. פיליפ נמלא כעס, חטף את המקל וזינק על הסוהר. האסירים הפרידו מיד ביניהם, כולל ויקטור שחש להציל את חברו בעוד הסוהרים מפליאים בהם מכותיהם. התקרית הסתיימה בהשלכה לצינוק. כשחזר פיליפ מהצינוק היה למושא הערצה של האסירים, בייחוד הצעירים. הסוהר התרחק מהם...במהלך השנים כתב פיליפ שירים בצרפתית, שמר על כושר טוב ולמד יוגה באופן עצמאי בעזרת ספר שהגיע לידיו באחד הימים. כלשונו, היה חשוב לו 'להישאר חזק כדי שיוכל להחזיר פייט...'. פיליפ היה חד לשון ונועז, ולא חדל מלהגות תכניות בריחה, אולם הן היו תכניות סרק שלא יצאו לפועל בעיקר מאחר שהוריו ומשפחות חבריו עדיין התגוררו במצרים, והחברים החליטו שלא לסכנם.
כמעט שלוש שנים חלפו מאז הגיעו החברים לכלא ורשויות הכלא נדרשו לכישורי הצילום והפיתוח של פיליפ. היה עליהם להכין אלבום אסירים, ומשלא הצליחו פיליפ סייע להם לפתח את התמונות ובהמשך אף הדריך בקורס צילום לסוהרים. הוא מונה אז לצלם הרשמי של הכלא, שוטט בו והגיע לכל מקום שבו נדרש צילום. כך יצא לבתי כלא אחרים עם קבוצת הכדור-סל שהוביל רוברט דסה.פיליפ התגלה בכלא כחובב ציפורים. הוא גידל באהבה זוג תוכים שהלכו והתרבו עד כי היה צריך להעביר חלק מהם לכלוב מחוץ לתא, ולמגינת ליבו גם כמתנות שוחד לקציני הכלא. התוכים הפכו ל'שיגעון' של כלא טורא.
במהלך כל תקופת שהייתו בכלא לא נסוגו הוריו של פיליפ מהמאבק לשחרור בנם. הם הוסיפו לבקרו בכל עת שאפשרו להם. בשנת 1964 קיבל אביו ד"ר נתנסון שבץ לב בלכתו ברחוב באלכסנדריה. אמו של פיליפ, מרגרט, אישה אצילית, לא הסכימה לעזוב את מצרים. היא המשיכה לבקר אותו ככל שאפשרו לה וסייעה בכסף, ברכישת צבעים ובדים לחבריו שציירו בכלא, ברכישת תוכים ועוד. רק לאחר שחרורו הסכימה לעלות ארצה.
ראוי להדגיש את חלקו המרכזי של המוסד, הן בתקופת איסר הראל והן בתקופת מאיר עמית, במאמצים להביא לשחרור אסירי ה"פרשה" – ובהם פיליפ נתנסון ז"ל – ולהקל על תנאי מאסרם.בכלל זה נציין פניות לראשי שירותי מודיעין עמיתים, ניצול קשרים מיוחדים רלוונטיים, פניות למנהיגי מדינות, לראשי הכנסייה ולארגון "הצלב האדום", הפעלת שליחים ומתווכים, הצעות כופר, גיוס סיוע משפטי ועוד..
גם בעקבות מלחמת ששת הימים נדרש מאמץ מיוחד כדי לכלול את אסירי ה"פרשה" בחילופי השבויים שנערכו עם המצרים.רוברט דסה, ויקטור לוי, מרסל ניניו ופיליפ נתנסון "נידוני קהיר" שוחררו מהכלא בעסקת חילופי השבויים לאחר מלחמת ששת הימים והגיעו ארצה בראשית פברואר 1968, לאחר 14 שנים בהם היו כלואים במצרים. באותה שנה התחתן פיליפ עם ברברה, עולה חדשה מדרום אפריקה, שפגש באולפן ללימוד עברית בגבעתיים, ובהמשך נולדו להם אריאל ושרון. לאחר הגעתו ארצה קיבל פיליפ דרגת רב סרן בחיל המודיעין, ומאוחר יותר הועלה לדרגת סגן אלוף.
עם הגיעו ארצה שימש פיליפ צלם בעיתון הצבאי 'במחנה' ומאוחר יותר עבד במוסד, שם המשיך לתרום למדינה שנים רבות. גם לאחר הפרישה לגמלאות המשיך פיליפ לעבוד בהתנדבות במשרה חלקית.
בכל חייו שמר פיליפ על אופטימיות וחוש הומור מפותח. הוא אהב והעריך את החיים, אהב את הבריות והיה איש משפחה למופת.
פיליפ נתנסון נפטר ביום כ"ד באייר תשס"ד (15.5.2004).
על מצבתו נחקקו מילות ההספד של איתן הבר, עיתונאי ומנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין: 'אציל נפש, לורד מארץ הפרעונים'.
יהי זכרו ברוך.