הרצל שר ז"ל

בן אטה ויצחק נפל ביום ו´ באייר תשמ"ג 19/04/1983
הרצל נולד ב- 2 בנובמבר 1918 בעיר פוניבז' בליטא, במלאת שנה ל "הצהרת בלפור".
המשפחה שהיתה ציונית ומסורתית, החליטה להנציח את היום ההיסטורי במתן שמו של חוזה המדינה - הרצל לילד.
להרצל היו ארבעה אחים ושלוש אחיות. המשפחה התפרנסה ממסחר סיטונאי של קמח, אורז וסוכר והיתה אמידה ומבוססת. גדל בחווה מוקפת מחסנים וחצרות, ביניהם רחשו בעלי חיים: עופות ובעלי כנף, עיזים, כבשים ופרה אחת.

אביו נפטר בגיל צעיר מהרעלת דם (טטנוס), כתוצאה מפציעה ביד כשעבד בטחנת הקמח.
אמו נותרה מפרנסת יחידה. היא היתה אשת חיל, שניהלה את העסק ביד רמה, דאגה לכל מחסור של ילדיה והקפידה שכולם יקבלו חינוך, השכלה ומקצוע. בני העיר - היהודים והגויים כאחר - נהגו להיוועץ בה בענייני מסחר, כי שמה יצא למרחוק כסוחרת טובה ואמינה.
מאחר והיתה עמוסה בעבודות ומטלות, לקחה לעזרה אומנת גויה בשם אננה. זו למדה להקפיד לדרוש מהילדים את ברכת המזון ולהתפלל קריאת "שמע" לפני השינה. אננה קיבלה מעמד של בת משפחה ואף הוכן עבורה ארגז נדוניה, כמו לשלוש הבנות.

אמו נהגה לארח בחורי ישיבה, שסעדו בביתה בימים קבועים וחלקם אף עלה ארצה בבוא הזמן. את יין הקידוש בבית הכנסת נהגה לספק בכל יום שישי.
קדושת השבת נשמרה בקפידה. נהגה ללבוש חלוק עם כיסים גדולים, ממנו שלפה הפתעות לילדים.
הרצל נהג לספר אירוע מיוחד, בוקר אחד בו היא חילקה לכל ילד את מפתח הבית, על מנת שילמדו להרגיש עצמאיים ובוגרים.
הרצל עלה ארצה בשנת 1934 ושנה אחר כך החל בלימודי הנדסת בניין בטכניון.
לימודים אלה הופסקו לאחר שנה, כשהצטרף לנוטרים.
בשנת 1936 החליט לצאת ללימודי רפואת שיניים בננסי שבצרפת. גם לימודים אלה הופסקו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והוא חזר ארצה והתגייס לצבא הבריטי ושירת בלבנון ובסוריה. ( ידיעת השפה הצרפתית היתה לו לעזר בארצות אלה).

בשנת 1945 עם תום המלחמה, השתחרר ומצא את פרנסתו בביקוע יהלומים. לאחר זמן מה החליט לשוב לננסי בצרפת, על מנת להשלים את לימודיו, אך שוב השפיעו עליו המאורעות בארץ.
באותה תקופה של טרום עצמאות, התארגנו קבוצות של יהודים לעלות ארצה.
הרצל החל לפעול ב"רכש" ו"במוסד לעליה", שהיו פעילים גם בהכנת מסגרות חדשות, שלמעשה היוו את הבסיס למדינה שבדרך.
הרצל גייס סטודנטים יהודים מתנדבים לעזרה במלחמה העקובה מדם שהתנהלה בארץ. שב איתם ארצה ויחדיו השתפו בקרב על באר שבע, בו נהרגו 25 איש ממגויסיו. רק לוחם אחד והרצל נותרו בחיים. מקרה טראגי זה העיק מאוד על מצפונו והרגשתו היתה קשה. קרובי משפחה וחברים ניסו לשכנע אותו לחזור ללימודים אך הוא התעקש כי אין זה הזמן ללימודים ויש לעזור למדינה במצב קשה זה. הרצל אף שוחח על כך עם בן גוריון ובעקבות שיחות אלו, הצטרף ל "הגנה".
בשנת 1949 נשא את ציונה לאשה. יחד יצאו למרסיי שבצרפת, במטרה לעזור לעלייה ההמונית ארצה של יהדות צפון אפריקה. מרסיי שימשה כנמל מעבר

בדרכם ארצה. בתקופה זו הצטרף ל"מוסד". במרסיי, בשנת 1953, נולדה בתו אורלי.
פעילותו בימים אלה כללה סיכום דרכי פעולה חדשות להעלאת יהודי מרוקו, ארגון תעודות ומסמכים לשליחים ולעולים כמסווה מפני השלטונות המרוקניים, קשרים עם חברת ספנות וחברת תעופה בשיריון מקומות קבועים עבור השליחים במחיר מינימאלי בקו מרסיי – אלגיריה.

לאחר מספר שנים נשלח לאירופה עם משפחתו . שם במשך שלוש שנים, המשיך בפעילותו להעלאת יהודי מרוקו. ידיעת השפה הצרפתית היתה לו לעזר רב
בקשריו עם אנשי השלטון במרוקו ובתקופה זו רכש את ידיעת השפה הערבית.
אחד מתפקידיו היה לבחור באנשים שומרי סוד ובעלי תעוזה שיעזרו באיסוף היהודים במרוקו וארגון העלאתם ארצה. היהודים האמינו ב "שיבת ציון " וראו בו ובאנשיו שליחי משיח. מבצע העלאת היהודים היה מסובך ומורכב. לא פעם נאלצו להעביר את היהודים על חמורים ופרדות למקום מוסכם מראש. משם הסיעו אותם במשאיות לחוף הים, שם המתינו להם הסירות שהעבירו אותם לערי נמל באירופה כמו מרסיי, נאפולי או גיברלטר.
הרצל אף השתתף במבצע העלאת 60 ילדים ללא הוריהם, במסווה של מחנה נופש בשוויץ. בשנת 1961 קרה אסון הטביעה של ספינת המעפילים "האגוז ", לאחר שניים עשר מסעות מוצלחים. באסון זה, ירדו למצולות אל מותם כל נוסעי הסירה, מלבד רב החובל ומלח נוסף, שהצליחו למלט את נפשם בסירת הצלה. גולדה מאיר שהיתה אז שרת החוץ של מדינת ישראל הטילה את האשמה במלואה על שלטונות מרוקו. מאז החלה למעשה עליית יהדות מרוקו בהסכמת השלטונות, אם כי עדיין בצורה שקטה וחשאית בלי שהעולם ידע על כך.

בשנת 1961 נולדה בתו השניה – שלי. שנה לאחר מכן חזרה המשפחה ארצה, שם המשיך הרצל את פעילותו במוסד שלעיתים חייבה נסיעות לחו"ל. בשנת 1983 נתקף באופן פתאומי במחלת הלאוקמיה, רופאיו סברו כי מקור המחלה בזן נדיר של וירוס שתקף אותו 25 שנה קודם לכן באפריקה ושכן בגופו באופן סמוי. עשרה ימים ניסה הרצל להתמודד עם מחלתו בנחישות ובתקווה אך ללא הואיל. המחלה הכריעה אותו וב- 19 באפריל 1983 נפטר.

בן שישים וארבע בנופלו.
יהי זכרו ברוך!