רשימת הנופלים

בן נחום ומרים. נולד ב- 1924 בירושלים כבן למשפחה ממוצא כורדי.

בעודו ילד עקרה משפחתו מירושלים, עיר הולדתו, לשכונת שעריים ליד רחובות. בשל מצוקות פרנסה נזקקה משפחתו לעבודתו. נעשה פועל בפרדסי המושבה נודע בין הפועלים כאורז מעולה. בגיל 16 כבר נמנה עם חברי "ההגנה" בשכונה שרק מעטים בה הצטרפו לשורותיה.

בימי אל- עלמיין התגייס לפלמ"ח, צורף לפלוגה ד´.  ל"השחר" הגיע בשנת 1943, שעה שהמחלקה התכנסה בחריבה.

"היחיד בינינו שהיה נשוי". בזמן שירותו נשא את מרים. בשנת 1947 נולדה בתו דליה.

חבריו זוכרים אותו כבחור "גזעי", הליכותיו פשוטות אך "בעל חוכמת חיים".

שפת אמו, מהבית, היתה ערבית, "היה מעורה בלשון הערבית ואפילו התקשה פה ושם להתבטא בעברית שוטפת".

השכלתו העממית, הזקיקה אותו לחדד את חושיו והעמידה אותו לא פעם לפני חבריו האחרים, כאשר נדרשו פתרונות טקטיים בתרגילים ובפעולות.

עד לצאתו לפעולה האחרונה עשה ב"השחר" חמש שנים. שנים אלה חישלוהו והעניקו לו ביטחון.

דאוד (דוד מזרחי) יצא לדרך האחרונה בחודש מאי שנת 1948, ימים ספורים לאחר פלישת הצבאות הערביים למדינת ישראל, יחד עם חברו (עזרא עפג´ין- חורין), היה עליהם לחצות את הקווים, לשהות בשטח האויב בעיצומה של המלחמה. על פי התכנון, אמורים היו לחזור כעבור שבוע. השניים היו ותיקים ומנוסים, בעלי אופי חזק. כאשר נפרדו ממפקדיהם אשר ליוום עד לקווי החזית, שעבר ליד קיבוץ גבר-עם, האמינו כי יוכלו למשימה.

על נפילתו של דוד ועזרא בידי האויב נודע בארץ לראשונה מאמצעי התקשורת המצריים. הם נתפשו כפי הנראה על ידי ערבי מקומי, שחשד בהם כבר בעת שחצו את הקו. השניים הועברו לידי השלטונות הצבאיים המצריים והואשמו שבאו לרצועת עזה במטרה להרעיל בארות מים.

משפטם נמשך כשעה וחצי. דוד ועזרא נידונו למוות בירייה. פסק הדין הוצא לפועל בפאתי העיר עזה ב- 22.8.1948.

מעדויות שנגבו מאוחר יותר נודע כי הבחורים קיבלו את פסק דינם באומץ לב ובשקט.

עם הוצאתם להורג פורסמה בעיתונות המצרית הודעתו של עזרא חורין, שנכתבה בערבית באותיות עבריות, תרגומה הוא: "אני עזרא חורין, מן העיר תל אביב, נצטוויתי על ידי המפקד משה, שנתן לי מימיה מלאה חיידקי טיפוס ודיזנטריה, להטיל אותה אל באר המים כדי שיינגע וימות הצבא המצרי".

בימי מבצע קדש, בהיות רצועת עזה תחת ממשל צבאי ישראלי, שירת שם כקב"ט אחד מחברי "השחר" לשעבר. הוא ניצל את ההזדמנות כדי לחקור את אשר קרה ב- 1948 לדוד ועזרא.

קציני משטרה עזתיים סיפרו לו כי השניים עונו עינויי תופת. היו זרוקים בצואת עצמם, שכבו מבלי שיכלו להניע איבר מחמת העינויים. כאשר עמדו מול כיתת היורים, סיפרו כי ביקשו לא לכסות את עיניהם. הם הישירו מבט מול המוות.

באשר למקום קבורתם- הוברר לו כי נקברו בחולות וכי על התלולית שכיסתה את גופותיהם נבנה בית הספר "פלסטין".

במסמך מצרי, אחד מרבים שנתפשו אחרי מבצע קדש ברצועת עזה, נמצא התיאור הבא: דוד מזרחי מרחובות ועזרא חורי(חורין) סחאר נתפסו בשטח הנתון לשלטון מצרים ב- 22.5.1948 ונכלאו בעזה. שניהם הואשמו בריגול. ב- 11.7.1948 הועברו לכלא מג´דל. שישה ימים לאחר מכן הואשמו גם בניסיון להרעיל בארות ברצועת עזה והועמדו למשפט לפני בית דין צבאי. יו"ר בית הדין היה הקצין חסאן חישמאת. התובע היה קצין משטרה, פלסטיני בשם אחמד זיין. הנאשמים הודו כי באו להרעיל בארות ונידונו למוות. הם קיבלו את פסק הדין בשקט, כלל לא בכו.

מעדות אחרת ניתן ללמד כי בשומעו את פסק הדין אמר עזרא לאב בית הדיו:" ממך לאלוהים יה שיח, אני נקי!".

יחד עם השניים נלכד, הובא לדין והוצא להורג ערבי בשם בדרסאווי. האיש טען במשפט, שהוא עזתי במקורו. לעזה, כך טען, הגיע כפליט מבית דרס, וכל אשר עשה, יצא לעבד את חלקת האדמה שלו, הסמוכה לקווי הגבול. בשובו נלכד ללא עוול בכפו. כל טיעוניו לא עמדו לו. נאשם והוצא להורג כמרגל ישראלי.

בהרצאה שהתקיימה באחד הקיבוצים, נזקק לפרשיה זו שלמה בן אלקנה הסובר כי דוד ועזרא חצו את הקווים בזהות של פליטים שנקלעו במקרה למקום. (להזכיר: פעולות האיבה נמשכו אז כבר יותר ממחצית השנה ופליטים רבים הסתובבו ליד קווי החיץ).

עזרא יצא בכיסוי, השם עיזאת איברהים נימר, ודוד מוסטפה צאלח חאדר (הקורא ישים את ליבו כי אין אלה השמות המופיעים במסמך המצרי הנ"ל).

השניים יצאו לשליחותם ברצון, בידיעה ששם, מעבר לגבול יתייצבו לנוכח הגורל רק הם לבדם- שום אמנת ז´נבה , או כיוצא בזה, לא תעמוד להם.

הם נחשבו ע"י מפקדם לאנשים המתאימים לתפקידם ואף קיבלו את ההכשרה המתאימה.

בתעודת הזהות של דוד נרשם שהוא בעל מבנה גוף "אתלטי", גובה 5 רגל 6 אינץ´, וסימנים מיוחדים: עצמות לחיים רחבות.

בתעודת הזהות של עזרא נרשם כי מבנה גופו צנום, שערו שחור וגובהו 5 רגל 4 אינץ´.

באחד מתחקיריו העלה בן אלקנה כי הם הובאו למשפט בשמות דוד נחום מזרחי מרחובות ועזרא חורי סחאר גם הוא מרחובות.

טיעון הסניגור, שנתמנה על ידי בית הדין היה שהתביעה לא הביאה ראיות שהנאשמים שפכו לבארות רעל ואף לא הציגו שום הוכחות על מציאת רעל כלשהו אצל הנאשמים. הסינגור, בהסתמך על סיפור עדותם, של הנאשמים ביקש לשפוט אותם רק על עוון "כניסה לשטח סגור" דהיינו, שטח צבאי מצרי.

הנאשמים חזרו וטענו כי כלל לא ידעו שהם נקלעו לשטח צבאי "אנחנו עוסקים בתום לב במכירת ירקות בסביבה. תקפנו הצמא וסרנו אל הבאר לשתות מים. איננו יודעים על איזה רעל מדובר".

באותה העת שהו כמה מאנשי "השחר" כסוכנים שתולים בבירות ובדמשק. באחד מבתי הקולנוע צפו ביומן מלחמה מצרי במשפט שני חבריהם, אשר הוצגו כ"מרגלים ישראליים" שהסתננו כדי להרעיל את הצבא המצרי. החברים שמו לב כי השניים נראו שפופים ושבורים.

אמר המספר:
מאחר שהכרנו את עזרא כטיפוס שובב וליצן, היה מדכא לראותו במצב כזה. לכן, אין ספק שההודאה ואכן היתה כתובה בכתב ידו, נסחטה ממנו בעינויים איומים. אין ספק שהוא עמד במה שספק אם אנחנו היינו יכולים לעמוד בו מבלי שנודה. הבינונו שעזרא "הודה" אף במה שלא עשה, שסחטו ממנו הודאה.

עמליה מאפיקים מספרת על פגישתה האחרונה עם עזרא חורין:
היה חמור סבר, לא עלה בידו להעמיד פנים- הן מטובי חבריו נפלו ולא מכדור בקרב אלא בידי הערבים , בידיהם ממש, לאחר שנתפסו.

הוא אמר: "כשיהיה מותר לספר, לא תאמיני, איש לא יאמין- אבל זה האמת. מותר לנו ללכת, זו רק התנדבות. אין מחייבים אותי ללכת, אבל אני אלך, אנחנו מעטים ומתמעטים. אני, עד עתה ניצלתי, אבל בעבודה שלנו לא נשארים בחיים".    


יהי זכרו ברוך

לזכרו של דוד מזרחי ז"ל