רשימת הנופלים

בת אירית ומוטי, אחותם האמצעית של גל ואלמוג. נולדה ביום י"ד בסיוון תשמ"ג (25.5.1983) בבית החולים "קפלן" שברחובות. גדלה, התחנכה וחיה כל חייה בראשון לציון. את השם חופית העניק לה אחיה גל שטען – "אם אני גל, גם היא שייכת לנושא הים ולה נקרא חופית."

חופית הייתה ילדה חייכנית וצחקנית. בגיל שנתיים ביקרה בגן מילכה ומשם עברה לגן העירוני של "רותי ורותי" – גן המעיין. יום לפני סיום שנת הלימודים בגן חובה התלוננה על כאבי בטן עזים, ולאחר עשרים וארבע שעות שבהן גילתה כוח סבל נדיר לגילה, נותחה, והתברר שהתוספתן התפוצץ בגופה. במשך תקופת שהייתה בבית החולים לא התלוננה, וגם ברגעים הקשים ידעה לראות את האור שבקצה המנהרה.

חופית עלתה לכיתה א' בבית הספר היסודי "יסוד המעלה". היא רכשה במהירות את כישורי הקריאה ומרגע זה נגלו בפניה עולם ומלואו של ממלכת הספרים. חופית התמסרה כל כולה לחדוות הקריאה: הייתה קוראת בבוקר, תוך כדי צחצוח שיניים; בזמן הנסיעה; בבתי חברותיה; במהלך השיעורים ולכל אורך השנים.

בסיום כיתה ו' עברה חופית לחטיבת הביניים "אחרון הבילויים". גם כאן, העידו הספרניות, קראה ללא גבול ואף החליפה ספרים בספרייה השייכת למורים בלבד. מורותיה מספרות כי הייתה תלמידה טובה, שקטה, מתנדבת ופעילה, מוכנה תמיד לעזור. חופית עסקה בהדרכה בהיותה בתיכון במסגרת מחוייבות אישית, הדרכה בקייטנות קיץ וכן קורס מד"צים (מדריכים צעירים).

את לימודיה בחטיבה העליונה עשתה חופית בבית הספר התיכון "עמית עמל ראשל"צ". היא החלה את השנה במגמה הסוציולוגית בנימוק – "אני חייבת לעבוד עם אנשים, לעזור להם ולהבין אותם." כאשר נשאלה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה, ענתה: "אני רוצה להיות פסיכולוגית, עובדת סוציאלית או פסיכיאטרית." אלא שזמן מה לאחר תחילת הלימודים ביקשה לעבור למגמה אחרת בטענה ש"כרגע לומדים מבוא, את זה אלמד באוניברסיטה, עכשיו חבל לי על הזמן." חופית עברה למגמת תקשורת והתחברה במהירות לתחום הקולנוע. היא אהבה לצפות בסרטים ולמדה לנתח אותם.

חופית התעניינה מאוד בנושא השואה, היא רכשה ספרים, ספרות עיונית, היסטורית, ספרי עדות וכל ספר הקשור בעולם התוכן של השואה. היא למדה והתעמקה בנושא השואה, שהיה בדמה והטביע בה חותם עז. 

במסגרת פרויקט הסיום במגמה, כחלק מבחינת הבגרות, יצרה חופית עם חבריה שחר ומעין את הסרט "זיכרון" העוסק בהנצחת חיילים לאחר נופלם, בדגש על תפקידו של בית "יד לבנים" בראשון לציון. הפרויקט עורר בחופית שאלות נוקבות הקשורות לשכול ולאובדן. מסקנתה הייתה כי החשוב מכול הוא להנציח את החלל, ובכל דרך אפשרית.

ארבעת החודשים שנותרו עד לגיוסה של חופית הוקדשו לעבודה ולבילויים. במהלך השנים אספה חופית חברים וחברות רבים. היא הייתה נאמנה להם ללא גבול וחילקה את זמנה בין כולם. חופית אהבה לצחוק, להשתובב ולבלות עד אור הבוקר, אך ידעה גם להיות רצינית כשצריך. חבריה מעידים שהייתה "הפסיכולוגית" של כולם, ידעה להאזין ולהקשיב, להשיא עצות טובות ולהרגיע במילים מנחמות. חופית, כשמה כן היא, בעלת נשמה רומנטית, אהבה את חוף הים והגיעה אליו בתום כל בילוי. רגעיה היפים והרומנטיים ביותר היו בים.

צדדים שונים שחברו באישיותה של חופית, בת מזל תאומים, הפכו אותה לאדם מרתק ורבגוני. לעתים הייתה אימפולסיבית, נוטה למצבי רוח, ולעתים לא הקפידה בלשונה, אך העיקר – הייתה נאמנה לעצמה ולרגשותיה. סיכם זאת דודה ניצן: "חופית מילאה לה את החיים בתכנים רבים אשר עניינו אותה. זאת הייתה כל מטרתה – ליהנות, לבלות, לחלום על העתיד ולא לפספס אף רגע." חופית הסתכלה על כל אדם בגובה העיניים – לעולם לא התרשמה ממקצוע, מייחוס או ממעמד כלכלי, אלא בדקה את תכונותיו ואישיותו של האדם שניצב מולה. ביומן שניהלה תיעדה את מעשיה ומחשבותיה וביטאה את השקפת עולמה. כן היתה לה מחברת עם אוסף פתגמים עם "האני מאמין" שלה שנקראה "סודות קטנים לחיים טובים".

חופית התגייסה לחיל המודיעין ב-7.11.2001 והוצבה ברמאללה, במפקדת כוחות הצבא באוגדת איו"ש (אזור יהודה ושומרון), כמש"קית מודיעין. תחילה הייתה מאוכזבת מהחמ"ל, מהתפקיד ומהאנשים, אך אט אט החלה להסתגל, השתלבה והחלה ליהנות משירותה. שלושה חודשים וחצי בלבד הספיקה לשרת, בטרם נגדעו חייה.

חופית נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ב' באדר תשס"ב (14.2.2002) בתאונת דרכים שאירעה בכביש עוקף רמאללה. בת שמונה-עשרה ותשעה חודשים הייתה בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותירה הורים ושני אחים.

בעיזבונה נמצאו שירים שכתבה, וביניהם השיר – "החשיבות בחיים": "מה שחשוב בחיים / זה לא רישום נקודות / זה לא כמה אנשים מצלצלים אלייך / ולא אם יצאת / ולא באיזה ספורט את משתתפת / זה לא הנעליים שלך / למעשה זה לא הציונים, כסף או בגדים / לא אם יש לך הרבה חברים או אם את לבד / זה לא אם את מקובלת או לא / מה שחשוב בחיים זה פשוט לא כל הדברים האלה. / מה שחשוב בחיים / זה את מי את אוהבת ובמי את פוגעת, / זה איך שאת מרגישה עם עצמך. / זה אמון, אושר וטוב לב. / זה תמיכה בחברים והחלפת שנאה פנימית באהבה / מה שחשוב בחיים זה להימנע מקנאה / להתגבר על בורות / ולבנות ביטחון עצמי. / זה לראות אנשים כפי שהם / ולא לפי מה שיש להם / יותר מכול זו הבחירה להשתמש בחיוך / כדי לגעת בחייו של מישהו אחר / בדרך שלעולם לא יכולה / להתקיים אחרת. / החשיבות בחיים זה הבחירה והחיוך..."

במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה, סגן-אלוף דודי דהאן: "לאחר תקופת חפיפה קצרה, השתלבה חופית בחמ"ל וביצעה את עבודתה למופת כשהיא משלבת רצינות בעבודה עם מרץ ושמחת חיים, רמה אישית גבוהה עם יצירת חברויות רבות. החמ"ל הוא לב העשייה במודיעין העוצבה, אליו מגיע המידע, וממנו יוצאות ההנחיות וההתרעות לכוחות הלוחמים. התרומה של החיילים בחדר המלחמה בעלת חשיבות רבה, לעתים עד כדי הצלת חיים. למרות הזמן הקצר, נתנה לנו אינטנסיביות העבודה בעוצבה את הזכות להכיר את אופייה הסוחף של חופית, שאליה נתגעגע מאוד."

פעולות רבות נעשו ונעשות להנצחתה של חופית. במלאות שנה לנפילתה של חופית נערך ערב לזכרה ב"בית יד לבנים" בראשון לציון. הערב נשא את הכותרת "בך חופית היה את הלהט לעתיד אך... הלב נדם, והחיוך נעלם." בערב זה סיפרו מוריה, מפקדיה, חברותיה ואחיה על חופית הילדה, הנערה והאחות. מקהלות בתי הספר אשר למדה בהם ליוו את הערב בשירים, הוקרן הסרט "חברים מספרים על חופית" שערכו בוגרי מגמת תקשורת בבית הספר "עמית עמל ראשל"צ" לזכר בוגרת מגמתם, וחברותיה רקדו ריקוד זיכרון לזכרה.

בשנים הראשונות לאחר נפילתה של חופית המשפחה, בעזרת הרב יחיאל מלוב חוג ידידי חב"ד "פתחי עולם" ואנשי רוטרי "ראשונים", הקימו את "יד לחופית" – פרויקט חלוקת מצרכי מזון לנזקקים בראש השנה ובפסח.

המכללה להוראה טכנולוגית בשיתוף "יד לבנים" ייסדה פרויקט להנצחת נופלים דרך עבודה סמינריונית. ילנה יעקובוביץ הקדישה את עבודתה הסמינריונית "דמות המורה הטוב למחשבים בעיני הסטודנטים להכשרת מורים שהתנסו בהוראה, לעומת אלו שעדיין לא התנסו אך רוצים ללמד בעתיד" להנצחתה של חופית.

בית הספר היסודי "יסוד המעלה" בו חופית למדה מאמץ את חיילי חיל המודיעין, עוד מהתקופה בה חופית היתה תלמידה. לאחר נפילתה בטקס חג השבועות המתקיים מדי שנה בהשתתפות חיילי החיל, מועלה זכרה של חופית והטקס קיבל משמעות רגשית גדולה למשפחתה.

בסיום כל שנה בבית הספר "עמית עמל ראשל"צ" נערך ערב להקרנת סרטי הבוגרים של מגמת תקשורת, המוקדש לזכרה של חופית בוגרת מגמה.

שמה של חופית מונצח באנדרטאות שונות. גדוד 636 שאימץ את משפחתה לאחר נפילתה אוסיף באנדרטה הגדודית בקיסריה את שמה. שמה מופיע גם באנדרטת הנופלים בגלילות, בלוח הזיכרון של בוגרי בית הספר "עמית עמל ראשל"צ" וביער הנופלים בסטף ניטע עץ על שמה. בכל שנה ביום הולדתה עורכים המשפחה והחברים אירוע חברתי לזכרה הם בחרו להנציח אותה בטיולי חופים הנערכים בשבת הסמוכה לתאריך הולדתה. הטיול הרגלי נערך מדי שנה באזור חוף ים אחר בארץ. במסגרת הטיול המשמח והמהנה מספרים על חופית סיפורים קצרים ומשעשעים המאירים את אישיותה ועולמה. לכל המשתתפים ניתנת חולצה עליה מודפס "חופית תישארי בליבנו לעד" וכן סימן ההיכר היחודי © (שמור זכויות יוצרים) ובהמשך השורה שמה חופית מורביה מעליו פרח אדום דמוי כלנית השזור בעלים משני צידיו. המפגש מסתיים בטקס הפרחת תשעה עשר בלוני הליום לבנים כמספר שנותיה של חופית לכל בלון מוצמדת פתקית אישית לחופית שכל אחד כתב לה. בתום הטקס, יוצאים כל המשתתפים לטיול בחוף עם הדרכה ופעילות ומסיימים בארוחת צהריים. הפעילות מתמשכת לאורך היום.

חברותיה של חופית הכינו אלבום זיכרון ובו סיפור חייה, תמונות ומכתבי פרידה.

לזכרה של חופית נפתח דף facebookבו רשם דודה אלי :"נפגשנו היום וכתמיד מלאכית שלנו, מחייכת את אלינו במבטך השובבי. מצודדת משהו ובאותו רוגע נצחי משדרת את החום הממיס את הלב.. כן חופית אנו מחייכים, אותו קו עקום שמיישר הכל –החיוך, אבל את יודעת מה? לא תמיד הוא מיישר הכל, לפעמים הוא מתעקל שוב לאותה נקודה שבה עוצר הזמן, לאותה נקודה שבה הכל מתגמד ונהיה קטן קטן... מזמן איבדתי את הספירה ולהגיד לך את האמת? זה לא ממש משנה לי כי כל יום שאת מהלכת איתי אם כחלק ממפתחות הבית והאוטו, אם בתמונה בארנק ובעיקר במפתח הלב, שם ישמר מקומך לעד ....והכי הכי שבעולם לעולם לא ייכבה אורך, חיוכך...".

כתבה הדודה ליזה: "השארת מאחורייך עקבות, / מילים כתובות ואותיות מרחפות/ נעליים הפוכות במבואה, / דברים קטנים מבולגנים במגרה, / ובבואה הנמוגה בתוך מראה. / מכשיר הטלפון אשר אינו זוכר קולך, / תמונות דהויות המשמרות את חיוכך, / דברים קטנים בהם נגעה ידך. / אני יודעת כי שומרים עלייך מלאכים / ואין כאב שם, במקום אליו כולם הולכים / וגם יודעת כי תושיטי לי ידך, / כשיגיע גם יומי לפסוע בדרכך. / ובינתיים רק אלחש את שמך..."הקריאו חברותיה חן, שרון ועדי: " חופית... עבר הווה עתיד/ ואת איננה לתמיד/ קיץ חורף סתיו אביב/ ואין מי שאותך יחזיר/ ובראש עולה שוב ושוב התמונה/ שלך חופית יושבת בכיסא בכותונת התכולה/ והגעגוע לכל מי שאת, לכל מה שהיה/ וקולך שמהדהד אך לא נשמע/ חיבוקך המורגש אך ללא מגע/ חיוכך העולה אך לא נצפה/ מבטך מעינך הכחולות אך לא נצפה/ יחס צעקתך הקבועה שקיימת אך לא נדמה/ שמחת החיים שנטעת בנו ושלך נלקחה/ והפעמים שאנו מחייכות לעצמנו וחושבות/ שאם היית כאן באותו רגע היית שוטפת אותנו בנזיפות/ עושה לנו פרצופים מסתובבת והולכת כמו שרק את יודעת לעשות/ אבל אנחנו כבר יודעות, צריך רק קצת לחכות/ היינו מדברות, מפנימות ומסתדרות/ ועל השטות הזאת ביחד צוחקת/ והמצבים שאנו שואלות את עצמנו מה את היית אומרת/ אם לצידנו בדיוק היית עומדת/ איזה משפט מחץ היית שולפת/ ואותנו מעודדת/ זה לא חובה לחיות זה זכות להיות חיים או צריך לדעת לנצל את הרגע/ היית אומרת/ ומכל הלב אותנו מחבקת/ לחיוך מאוזן לאוזן גורמת/ שיחות הנפש, הריבים, הפיוסים, הזיכרונות הרבים שנצברו/ הטיולים, החוויות, ההנאות, הרגעים היפים שלעולם לא נשכחו/ ולאן האוזן הקשבת הלכה?/ לאן הכתף התומכת נעלמה?/ ועוד כל כך הרבה מילים, עוד כל כך הרבה סימני שאלה/ ואת חופית, את שכל כך חסרה.../ חופית, היית חלק מחיינו בחייך/ ואת חלק מחיינו במותך.../ עבר, הווה, עתיד/ את בליבנו תמיד!!!/ זוכרות ואוהבות אותך".

כתבה סבתה של חופית, שלוה סקופ: "לאורך הים, בין גלים החיים והכביש, אור יומך כבה – וספינתך לא הגיעה לחוף מבטחים. תמיד חלמתי, קיוויתי, ובכל ברכה לך כתבתי ואיחלתי שתעגני בחוף מבטחים. אבל... לא לחוף כזה ייחלתי. ... אז איפה את, נסיכה שלי, עם שערך הארוך, חופית יקרה שלי, לא תמיד הבנתי את צפונות לבך, אבל תמיד תמיד אהבתי ואוהב."

כתבה האם אירית: "... כאשר אנחנו בודקים, בוחנים וחושבים, אנו יותר ויותר מבינים שרצית להספיק לעשות הכול בחיים, לטעום מכל דבר, לחוש מגע, לתת מעצמך את הכול, ולשאת את המוטו של החיים ואני מצטטת מדברייך: 'ליהנות, לחיות, להיות שלמה עם עצמך ... ויותר מכול, הבחירה להשתמש בחיוך כדי לגעת בחייו של משהו אחר.' ואצלך הדברים לא היו ססמאות אלא באמת – אמונה, עשייה וחיוך ארוך שעדיין לא תם... ואנו נשארנו עם החוסר והתהום."

כתב אביה: "עברה שנה מלאת געגועים וייסורים, הזמן כבד מנשוא ודמותך מרצדת אל מול עיניי עשרים וארבע שעות ביממה. ... אלוהים לקח לנו אותך בבום אדיר. ... השתדלתי להיות האבא הכי טוב בעולם ואני יודע שהערכת את זה. תמיד ידעת לתפוס ולרכך אותי בדברים הקטנים ביותר והכרת את כל הנקודות הרגישות שלי. ... החיים בלעדייך לא כמו שהיו. ואני יודע כי לא ישובו להיות. אני מתגעגע אלייך ואוהב אותך מאוד מאוד".

כתב האח הבכור גל: "להסתכל עלייך עכשיו זיכרון לא ממית, סוף סוף גיליתי מהו, ועם מים חמים מלאי עצב שזורמים במורדות הפנים, אני רואה אותך לפעמים ברגעים שאסור לי לתלוש מתוכי. אולי אף את מתבוננת ועינייך טובות, ולחות, וסולחות. ... ולפתע אני מתעורר למספר רגעים, אני מביט ומישיר מבט – זוג עיניים מנקבות את האופק... אני מביט אל המראה הסדוקה, אל מנהרת הזמן חסרת הבבואה של חיי ואת אינך... הכוכבים כבר ישנים מזמן, הרוח ברחה לה מכאן, רק אני ואת נשארנו, רק אני ואת..."

כתב האח הצעיר אלמוג: "אני בחדרנו יושב וחושב בלבי. למה את, אחות שהייתה יכולה להיות אימא נפלאה בעתיד, איננה. ... אני רוצה שתחזרי אבל אי אפשר. ... אני כל הזמן חולם עלייך וגם חולם שיהיה טוב יותר בעולם, והבטיחות קודמת לכול. חופית, היית לי מטפלת, היית אתי ברגעים הקשים, עכשיו אני אומר איפה את? נעלמת בגלל סיבה שלא הייתה אמורה לקרות. אם רק מישהו היה מדבר כל זה לא היה קורה, ואת היית כאן אתי ולצדי. שלום לך אחותי המקסימה." 

יהי זכרה ברוך.